1. נפגשנו היום עם המנתח שהיה אמור לנתח את הסרטן במעי הגס שלי, ואני מרגיש טוב עם ההחלטה

לפני חודשיים גילו לי סרטן במעי הגס. למזלי, בינתיים הסרטן מרוכז בגוש אחד ללא גרורות. הסרטן נתגלה בבדיקת קולונוסקופיה שעשיתי לראשונה מאז שהייתי בן 62. רופא הסרטן אמר לנו שאין דרך לדעת כמה זמן הסרטן יושב לו שם כי אני לא מרגיש כל חולשה או כאב או אי נוחות בגלל הסרטן.

הרופא אמר לנו שיש מצב שהסרטן 'הלך לישון', ובגיל 88 (עוד חודשיים בן 89) אולי כדי לא לעשות דבר. הוא אמר לנו שהוא חי על ניתוחי סרטן במעי, אבל במקרה שלי הוא היה ממליץ לא לעשות דבר ולהמשיך לחיות את חיי, במיוחד אחרי שעברתי השנה שני אירועי לב שלא קשורים לסרטן – אחד שבסופו הוחלט להשתיל ליד ליבי PACE MAKER, והארוע השני היה כשכיס הלב התמלא בנוזלים, והטיפול היה ליצור 'חלון' בתחתית הלב כך שנוזלים עתידיים ינוקזו מטה.

הרופא המליץ לשכוח מהסרטן ולהמשיך ליהנות מהחיים כמה שאפשר, לקוות שהניקס ייקחו סוף-סוף אליפות, וליהנות ממה שיש.

בשמחה לקחתי את הצעתו.

2. אוקלהומה סיטי – ב-CRUISE CONTROL – מורידה את המכנסיים ללייקרס 90-108

כשהמשחק עמד להתחיל אמרתי לעצמי שכל נצחון לת'אנדר בפחות מ-20 הפרש יתקבל, אבל לא בששון ושמחה.

יתקבל, ללא ששון? למה?

כי לוקה דונצ'יק לא שיחק.

אז אני עומד לכתוב את דעתי, כמו כמה משפטים אחרים שעלו על ראשי כשראיתי את המשחק אחרי 3 שבועות של חיים ללא NBA בראש מעייני, שאולי ייקראו במין תהייה, אבל אני מאמין בהם, כמו שאומרים החברים שלי מכרם התימנים: עם לוקה בלייקרס, לת'אנדר יהיה יותר קל.

הלילה, בלעדיו, כמה שחקני הלייקרס התעלו כפי שהם לא יכולים כשהוא משחק כי הוא מפריע למשחק הקבוצתי של הלייקרס שהלילה נראו טוב מאד, במיוחד בחצי הראשון.

טוב. תנו לי קצת להתחמם אחרי שלא כתבתי כדורסל כבר כמה ימים.

פייקום סנטר מפוצץ. שם באוקלהומה הם קצת ילדותיים עם התלבושות הכחולות שלהם וכמה וכמה גברים שמנים חצי ערומים, בסטייל שהיה פופולרי לפני 50 שנה. אוקיי. נסלח להם לקאובויים השמנים עם כובעי קאובויים ואקדחי צעצוע.

לברון נראה מצויין. 4 פעמים MVP, בן 42, והוא נראה נפלא.

אני רואה את ג'יי.ג'יי רדיק המאמן עוצם עיניו ומתפלל. אני לא זוכר אף מאמן, אף פעם, מתפלל ככה. לא נורא ג'יי.ג'יי. אולי התחלת משהו. אולי התפילה תתפשט לשאר המאמנים.

מצד שני המאמן מארק דייגנולט לועס מסטיק כמו איזה חורני. גם לו אני סולח. זה עניין שלי?

הלייקרס עולה עם לברון, רוי הצ'ימורה, דיאנדרה אייטון, מרכוס סמארט, ואוסטין ריבס. הת'אנדר עולה עם שג"א, צ'ט הולמגרן, לו דורט, אייזיה הרטנסטיין, ושחקן שלא הכרתי – איי.ג'יי מיצ'ל. אני מסתכל בלוח ורואה שהוא שחקן בן 22, 1.93 מ' מסנטה ברברה שעולה בחמישייה של הת'אנדר. זה בגלל שג'יילן וויליאמס באזרחי.

המשחק הולך די כמצופה. אני רואה את ברוני, בנו של לברון, לבוש לשחק אבל הוא לא יראה דקת משחק הלילה. ההפרש מסתובב סביב, 6, מגיע ל-11, ושוב יורד. לוקה יושב על הספסל ואני בטוח שהרבה אמריקאים מרגישים בזיון שהוא העדיף את אירופה על ארה"ב לטפל בפציעתו. אם האירופאים כל כך טובים, איך זה שהוא עדיין באזרחי?

שג"א לא מצליח להיכנס למשחק. כלום לא הולך לו, אבל בכ"ז הוא קולע סל פה וסל שם, ויסיים את הערב עם 18 נק' כשהוא מסתבך שוב ושוב, עם חיוך מסויים על פניו כאחד שיודע שזה לא היום שלו.

לברון נראה טוב. הוא מסיים עם 27 נקודות ונראה בכושר מצויין. מרכוס סמארט נראה טוב מאד. הכניסות שלו מצויינות וגם היד מאופסת. הוא נראה לי הרבה יותר קליל מאשר היה בבוסטון. אולי הוא סוף-סוף מאושר במקום בו הוא נמצא.

הרבע הראשון מסתיים 26-31. האוקלהומיים נראים מתוחים. הם רוצים לברוח קדימה והלייקרס לא נכנעים. אבל הלייקרס נראים DISJOINTED בהתקפה. לא מחוברים, אבל הם מצליחים להקטין את ההפרש ל-4 נקודות בתחילת הרבע השלישי עם קליעות של לברון ואוסטין ריבס.

אני כותב לעצמי שמוטב שהת'אנדרים יתעוררו ויפתחו הפרש או שהלייקרס יירדו מהפארקט עם הרגשה טובה. שחקן אלמוני אחר שלא הכרתי, ג'רד מקיין, מדוק יוניברסיטי, שברבע הרביעי קלע כמה סלים מרשימים ביותר בידו השמאלית. הוא סיים עם 12 נק', ויחד עם איי.ג'יי מיצ'ל שקלע 18, פתחו הפרש של 20 למרות משחק חלש של שג"א.

אני מסתכל על גילאי שחקני הת'אנדר: מקיין ומיצ'ל הם בני 22. הולמגרן בן 26. שג"א בן 24. השאר מסתובבים סביב 24-27. הם כאן להישאר הרבה, הרבה זמן.