מאז שזכה באליפות בסיום עונת 22/23, ניקולה יוקיץ' נחשב באופן די חד משמעי לשחקן הטוב בעולם. אבל לאחר שעף בסיבוב הראשון, בפעם השנייה בלבד בקריירה, הוא מבחינתי איבד את התואר הזה. מי שייקח את התואר הזה בעיניי כנראה יהיה שיי גילג'יס-אלכסנדר או ויקטור וומבניאמה. אבל מעבר לכך שאיבד את תואר הטוב בעולם, הסדרה הזאת היא הכתם הגדול בקריירה של ניקולה יוקיץ' עד כה.

יוקיץ' הוא אולי שחקן ההתקפה הגדול בהיסטוריה של המשחק, וכמו שידוע לכולנו הוא גם שחקן הגנה לא טוב בלשון המעטה, כך שבשביל לחפות על ההגנה הבעייתית מאוד שלו ושל ג'מאל מארי, שניהם צריכים לשחק התקפה ברמה הגבוהה ביותר. זה לא קרה בסדרה הזאת, ובטח לא במשחק השישי המכריע. בפלייאוף הזה המספרים של יוקיץ' נראו טוב, אבל הוא קלע 45% מהשדה ו-19% לשלוש כולל החטאת זריקות, שבד"כ הוא מכניס בעיניים עצומות. מארי גם לא הצטיין, עם 36% מהשדה ו-26% לשלוש. ברגע ששני השחקנים האלו זורקים באחוזים כאלה, ההתקפה שלהם לא מספיקה כדי לחפות על החיסרון ההגנתי, והתוצאות לפנינו. לאורך כל הסדרה, יוקיץ' התקשה מאוד נגד רודי גובר, ברמה שאני לא זוכר שראיתי נגד אף סנטר אחר בפלייאוף. זאת הייתה בהפרש הסדרה הגרועה ביותר בקריירה שלו מבחינת אחוזים מהשדה ואחוזים לשלוש. בפעם הראשונה מזה הרבה שנים, הוא נראה אנושי ומנוצח בהתקפה, ואילו בהגנה הוא נראה גרוע מאי פעם. לא בכדי אמר ג'יידן מקדניאלס: "go after jokic, jamal, all the bad defenders". אמר, וצדק. 

חשוב לציין, כמעט לכל שחקן גדול יש סדרות רעות. לברון בגמר 2011, קובי בגמר 2004, מג'יק בגמר 84' וכו'. הקריירה של יוקיץ' לא נגמרה, אבל בפלייאוף הבא הוא כבר יהיה בן 32, וזאת לכאורה הייתה הקבוצה הטובה ביותר שאי פעם שיחק איתה – והוא הפסיד בסיבוב הראשון לקבוצה ששיחקה חצי סדרה ללא השחקן הכי טוב שלה. כל ההחתמות בקיץ, החדשות והישנות, נכשלו. המאמן שקיבל את המינוי שלושה משחקים לסיום העונה שעברה נכשל, אין בחירות דראפט, היריבות במערב רק נראות חזקות יותר מרגע לרגע, והעתיד נראה אפור מאוד בדנבר.

מאז שזכה באליפות, התחושה הייתה שאליפויות נוספות עבור יוקיץ' הן מובן מאליו, והשאלה היא רק כמה ומתי. היום, כעבור שלוש שנים, לא לגמרי ברור לאן הולכת הקריירה של השחקן הגדול ביותר בשנים האחרונות.