הסדרה בין סן אנטוניו ליוסטון בגמר המערב של 95' הייתה מהחשובות ביותר בשנות ה 90. מעבר להיבט הקבוצתי שהעפלה משם משמע קרב ישיר על האליפות, היה את ההיבט האישי. שניים מהסנטרים המובילים בליגה (בעשור עם הכי הרבה כישרון בעמדה ביי פאר מכל עשור אחר), מתחרים ראש בראש על יוקרת הסנטר הטוב בליגה.

האקים מגיע אחרי עונה חלומית של זכייה באליפות ומצטיין הגמר, תואר ה mvp של העונה הסדירה ושחקן ההגנה של העונה.

רובינסון (שסיים כסגן של החלום בתואר ה mvp של אותה עונה וגם כסגנו פעמיים ברצף בתואר שחקן ההגנה של העונה ב 93' ו 94'), מגיע להתמודדות בעונת שיא קבוצתית ואישית, שבראשותו הספרס מסיימים עם המאזן הטוב בליגה ורובינסון מתוגמל בזכייה בתואר ה mvp של העונה הסדירה.

הספרס (שלראשונה בעידן רובינסון מעפילים לגמר הקונפרנס), הגיעו כפייבוריטים ברורים למפגש מול יוסטון (המדורגת שישית), ששרדה בקושי רב את שני הסיבובים הראשונים.

הסדרה עצמה הייתה מוזרה מאוד עם 5 ניצחונות חוץ מתוך השישה אבל עיקרה היה הדומיננטיות של האקים אל מול רובינסון, שהתעלל בו בהתקפה ובהגנה. יוסטון גברה עליה ב 6 משחקים תוך כדי שהיא מנצחת את כל משחקי החוץ בסן אנטוניו.

האקים סוגר עניין בגיים 6 עם התעללות אחרונה ברובינסון האומלל

סטט' הסדרה בין השניים:

האקים – 35.3 נק' ב 56% שדה, 12.5 ריב', 5 אס' על 4.1 איב', 4.2 חס', 1.3 חט'.

רובינסון – 23.8 נק' ב 44.9% שדה, 11.3 ריב', 2.7 אס' על 4.5 איב', 2.2 חס', 1.5 חט'.

משמעות הסדרה:

האקים – זה היה המפגש שדי סתם את הגולל בשאלת הסנטר הטוב בליגה (בשילוב הניצחון על שאקיל הצעיר בגמר באותה עונה והניצחון בגמר מול יואינג עונה לפני). לאחר הזכייה השנייה באליפות האקים הפריד את עצמו מיתר הסנטרים ובנוסף מיצב את עצמו כשחקן השני בטיבו באותו עשור. שני רק לאלוהים.

רובינסון שירד מוכה וחבול מאותו מפגש, זכה לעדנה רק לאחר שדאנקן הצעיר הצטרף לקבוצה והאדמירל סייע לו ככוכב משנה בזכייה באליפות של 99'.

מאז היו כמה וכמה קרבות בפלייאוף בין סנטרים/ביגמנים אבל לאף אחד מהם לא היה את האימפקט האישי כמו הקרב האייקוני בין החלום לאדמירל.

לבסוף עברו 30 שנה וקצת וזכינו לקבל משהו שונה אבל דומה ברמת ההשפעה.

גאון מול אוברייטד הגנתי

הסדרה בין דנבר למינסוטה (השלישית במספר ב 4 שנים האחרונות), הפגישה בין השחקן הטוב בעולם בחצי הראשון של העשור לבין שחקן ההגנה המוביל ב 10 שנים האחרונות בליגה.

יוקיץ' נחשב לשחקן התקפה היסטורי בזכות יכולתו לקלוע מכל בלטה במגרש ביעילות, למסור בכל סיטואציה וזווית אפשרית ולשאוב ריבאונדים בכמויות. מכונת טריפל דאבל אנושית בגובה 2.11 מעמדת הסנטר.

גובר (שחקן ההגנה של העונה 4 פעמים), לא תמיד סיפק את הסחורה בפלייאופים והובך בהם לא מעט (רגעים מול הרכבים נמוכים או מול גארדים מוכשרים שהיתלו בו כתוצאה של חילוף בהגנה).

שילוב של שכר גבוה, נכסים רבים שהועברו תמורתו ובעיקר הבחירות הרבות לשחקן ההגנה, גרמו לרבים לחשוב שזה מוגזם בשבילו, לרצות במפלתו, וללעוג לו על כל סל שחטף.

שמירה אישית לוחצת

בסדרה הקודמת בין הקבוצות (שמיני גברה על דנבר), קארל אנתוני טאונס עוד היה שם וידע לשים גוף ולשמור על יוקיץ' בצורה טובה באחד על אחד ובכך הקל על גובר במלאכת השמירה עליו, שהצרפתי לא נדרש להיות שומרו האישי ברוב הזמן ויכל להגיע כעוזר.
בסדרה הנוכחית גובר שמר עליו אישית הרבה יותר וביצע את מלאכת השמירה מעבר למצופה. הוא שמר עליו ביסודיות והוריד לו את היעילות (55.4% טרו שוטינג – נתון שפל עבורו בפלייאוף). גובר לא נפל לשלל ההטעיות שלו, והכי חשוב לא נדרש לעזרה מרובה מהחברים (דבר שפגע שמשחק הקבוצתי של דנבר), ולמרות ששמר אותו באחד על אחד במרבית הזמן יוקיץ' לא הצליח לקלוע בצרורות וסיים את הסדרה עם 25.8 נק' "בלבד" למשחק.
ליוקיץ' גם נאבדה הקליעה מחוץ לקשת (19.4%), והוא נהיה יותר צפוי ונאלץ לעבוד קשה מול גובר בפוסט, דבר שנתן את אותותיו ב 3 מתוך 4 ההפסדים של הנאגטס בסדרה, שנגמר לו האוויר ברבעים האחרונים. בנוסף העייפות המצטברת שלו גרמה לו להוות נטל הגנתי על הקבוצה עוד יותר מהרגיל.

אחרי 50 שניות זה מתחיל

זה שיורד – ניקולה יוקיץ'

זו כבר העונה השלישית ברציפות שהג'וקר לא עובר את הסיבוב השני. בפעם הראשונה הגיע מאוחר לסדרה מול מינסוטה (אחרי שני הפסדים ביתיים ביכולת פושרת מאוד), ושמיטת יתרון 20 בגיים 7 בבית. אשתקד לא השכיל לנצל את חוסר הניסיון היחסי של אוקלהומה כדי לסיים את הסיפור לפני גיים 7 בחוץ, שכבר נשאר ללא כוחות ועם סגל פציע וקצר. השנה הוגבל במשחקים 2-4 שלמעשה הפסידו את הסדרה.

המאפיין של שלושת ההדחות הללו ובפרט הנוכחית הוא חוסר היכולת שלו להיות דומיננטי בהתקפה לאורך כל משחקי הסדרה, ובייחוד ברבעים אחרונים שלא פעם נשאר בלי אוויר.

לעומת סנטרים גדולים אחרים שמרוויחים את לחמם קודם כל בהגנה, ליוקיץ' אין את הפריווילגיה להיכנס מאוחר לסדרות או לחליפין לסיים משחקים בצליעה.

הסדרה הזו היא לא כתם על המורשת שלו כמו שהיא תקרת זכוכית עבורו. ברגע שהוא לא כל יכול בהתקפה, אז העייפות וההגנה הנרפית שלו מהווים תרמיל כבד מדי מכדי לטפס אל ההר ששוכנת בו קבוצה מצומצמת של גדולי המשחק.

וזה שעולה – רודי גובר

כגודל הציפייה גודל האכזבה. שאתה זוכה 4 פעמים בשחקן ההגנה של העונה אז מצפים ממך להיות מינימום דוויט האוורד / האקים אולאג'ואן, שזכו בפחות תארים כאלה אבל היוו קבוצת הגנה של איש אחד. הדבר הזה נוסה בזמנו ביוטה ונכשל.

המודל במינסוטה התברר כמתאים ביותר עבורו –  קבוצה שהוא השומר הבכיר בשילוב שומרי פרימיטר מצטיינים. הניסוי הזה נשא פרי כבר בעונתו השנייה בקבוצה עם הדחה על האלופה המכהנת דנבר והגעה ראשונה של הזאבים לגמר המערב מאז עידן קווין גארנט. ההישג הזה טושטש בגלל הדחה מול דאלאס וטענות כלפיו על תפקוד לקוי בהגנה מול לוקה בפיקנרולים/בידודים.

גם אשתקד מיני עשתה גמר מערב אבל הרבה מזה הושלך לחולשת היריבות (לייקרס בלי גבוהים וגולדן בלי סטף).

אמנם שאיפות האליפות (הצנועות) של הזאבים נגדעו בעקבות הפציעות של אדוארדס ודיווינצ'נזו אבל מינסוטה יכולה להרגיש שבעת רצון מההדחה על דנבר, מרוח הלחימה וההתעלות של כולם למרות החיסורים הרבים.

מעל כולם זרח השחקן הכי האפור בקבוצה – רודי גובר ששמר על יוקיץ' בצורה מופלאה, הגביל והתיש אותו לאורך כל הסדרה ובעיקר גרם לו להיראות אנושי ופגיע מאי פעם.

הצרפתי שהושמץ במרוצת השנים מכל כיוון אפשרי, לעיתים בצדק ולעיתים גם לא, זוכה בגיל 33 להכרה אמיתית ראשונה על גדולתו בהגנה.

"יש קונה עולמו בשעה אחת". גובר קנה את עולמו בסדרה אחת שבה נראה לראשונה בקריירה כמי שנבחר 4 פעמים לשחקן ההגנה של העונה.