לפנות בוקר הספרס ניגפה את פורטלנד ועונת ה NBA של אבדיה הגיעה לסיומה.

בשנים האחרונות הפכתי לאוהד NBA קצת בורגני, משלם עבור מנוי ליג-פאס ומשפר משמעותית את איכות החיים, מגיע לסקור מאוד גבוה באפליקצית השינה בשעון החכם . במקום להתעורר ב 4 ולהיות קצת עייף, אפשר להתחיל את היום כמו בן אדם, להכין כוס קפה, לזלול מאפה ולגמוע 2 משחקים נבחרים בפחות משעה וחצי (all possessions mode) ולהתחיל את היום שמח וטוב לבב (בעיקר אם הלייקרס ניצחה).

זה לא סוד שעוד מהימים שמומי החציל עבד אצל שאול הפרסי באל איי הלב שלי היה תמיד עם הלייקרס, בתקופות הטובות ובתקופות היותר טובות. הקלישאה אומרת שאפשר להחליף הכל בחיים חוץ מאמא וקבוצת כדורגל שאתה אוהב, הלואיליות שלי לקבוצות שאני אוהד לא הייתה מוטלת בספק לעולם.

יש בי צד פטרויוטי מאוד מפותח, עם כל החולי והצרות שיש לנו אני כחול ולבן באש ובמים, אחרי ה 7 לאוקטובר הייתי במצב תפקודי מאוד נמוך, מלבד המחיובות לילדים הרגשתי שבור וחפוי, הכדורסל שימש לי כמפלט, זה אסקיפיזם זול וזמין, בזמן התקיפה האירנית בחודש מרץ, הייתי יושב עם הליג-פאס בממ"ד. צופה במה שזמין. דני אבדיה זה תופעה מזן אחר, משהו שאני לא יודע להסביר. אבו זופי מתגורר 2 רחוב מהבית של אחותי בהרצליה. יום שישי קיצי ואני נוסע להורים בהרכב מלא, לפניי רכב אספנות קברליוט. אני סקרן מאוד במי מדובר נעמד לידיו ברמזור וקולט את פאקניג דני אבדיה. אני שואל את הילדים אתם יודעים מי זה? זה דני מהקורנפלקס. אני מרשה לעצמי לפתוח את החלון למרות שבמושב האחורי מקהלה דואגת "אבא!!לא!!" אני מביט באליל הסרבו-ישראלי מצדיע ואומר – "דני! בהצלחה עם הנבחרת! ד"ש ללילארד", דני מחייך, הרמזור מתחלף לירוק ודני מספק אחלה של אליפות אירופה, מה שנראה לי כמו סימן לבאות.

השנים של דני בוושינגטון היו קשות, אני זוכר שהייתי מתבאס לצפות במשחקים של הווזארדס. דני שיחק עם מחרבי המשחק מהגדולים בתולדות הכדורסל, ראסל ווסטבורק, בראדלי ביל ומאוחר יותר ג'ורדון fool וקייל קוזמה. הטרייד לבלייזרס הפיח בי תקוות למרות שההתחלה הייתה קשה, בשליש האחרון של העונה ראינו את דני הגדול. הוא שיחק עם הכדור, טריפל דאבלס, משחקים של 30 נקודות, העתיד נראה לפתע טוב, כבר לא מקבל דוחות על שוטטות במגרש ומציג את הסט-סקילס לשלו על טורבו וניל.

את העונה דני פתח בהמשך ישיר לאליפות אירופה, הוא שיחק מצויין ולמרות פציעות רבות של הבלייזרס, דני סחב את הקבוצה לניצחנות על קבוצות כמו דנבר ו OKC. לאט לאט הרגשתי שאני מפספס, הרי הלייקרס היו העדיפות הראשונה שלי, לוקה פרח, ריבס היה אדיר ולברון עם סיאטקה. אז למה לא פורטלנד?

במשך העונה הרגילה נהנתי ממשחקי המערב, לפעמים המשחק של דני ופורטלנד התחיל ב 5:00 וזה של הלייקרס ב 5:30, הייתי צופה במסך המרכזי בפורטלנד ובאייפד בלייקרס. האם זה נורמלי? האם אחרי 40 שנה של נאמנות עיוורת ללייקרס יש לי אהבה אחרת? והיא גדולה יותר?

מעריב לנוער שלום, אני מאוהב בדני אבדיה, האם אני בהריון?

השאלה האם דני אולסטאר לא הייתה מוטלת בספק ככל שהעונה התקדמה. בפיק שלו, דני עבר תאונת דרכים קלה אבל כמי שמכיר את העניין מקרוב, אחרי תאונת דרכים בדרך כלל הגוף מרגיש בסדר ביום יומיים הראשונים, הכאב מגיע רק לאחר כמה ימים וההחלמה מאוד מעצבנת. דני השתתף באול-סטאר, חזר ובמשחק מול הסאנס (הקבוצה היחידה שלא הגיע מולה למאזן דו ספרתי בממוצע נקודות) הוא ירד לספסל בהתקפה הראשונה של המשחק. כשהיה חשש שדני לא יגיע ל 65 משחקים, הוא חזר ונראה "בסדר" הקליעה לא הייתה קיימת אבל 2 ניצחונת גדולים על הקליפרס הבטיחו את המקום ה-8 ומפגש מול הסאנס. ההצגה של דני מול פיניקס הייתה הצהרת כוונות, 41-12-7 וסל ניצחון במשחק ענק הבטיח סדרה מול הספרס.

סוף סוף שחקן ישרלאי אמיתי בפלייאוף, לפני תחילת הסדרה היו לא מעט ספקות לגביי היכולת של דני ופורטלנד, בעיקר בגלל היכולת של דני ל"השען" על זריקות עונשין. אחרי ההופעה של מול הסאנס, הערווה של חלק מפרשני הכדרוסל המובלים באמריקה נחשפה לכל עבר. זה היה מצחיק, הם לא הכירו את דני ולא ידעו להגות את שמו. בפודקסטאים השונים של הליגה, היה מי שפרגן לו והיה מי שלא. ברשתות החברתיות (אינטסגרם ו X) יש הייפ קצת שלילי סביב דני מתובל בקורטוב של גזענות ושנאת ישראל כיאה לרוח התקופה. המשחק הראשון של דני היה מאסטר-פיס עם הופעה של 30-10-5 (נכנס לרשימה עם לברון וד"ר ג'יי עם שורה סטטיסטית של 30-10-5 להופעת בכורה בפלייאוף). ההתרגשות שלי סביב המשחקים של פורטלנד היו מעבר למה שהרגשתי, לפחות לא ב 20 שנה האחרונות. אני חושב שהאהדה הכי טהורה שיש למשחק היא כשאתה ילד. בגלל זה גיבורי הילדות שלך ישארו חקוקים לנצח (מי אמר מג'יק חיים של מומי?).

אם לסכם את ההופעה של דני היא הייתה טובה, משחק 2 עם 14 נקודות, משחק 3 עם 19 אבל 3 מ 15 מהשדה. בכללי לסיים עם 111 נקודות ב-5 משחקים זה בסדר גמור. האינטנסיביות סביב דני הייתה גבוהה, זה בא לידי ביטוי בעימותים עם ד'ארון פוקס, וומבי וקאסל. לדני יש המון קלאס. בסיום הסדרה הוא נתן חיבוק לקלדון ג'ונסון, וואסל וקאסל. וומבי ופוקס לא היו בתמונה וזה מעיד על חוסר קלאס. לא שהייתי זקוק לסיבות לא לאהוב את הספרס (מה יש לא לתעב במורשת של ברוס בואן, היה גליץ' במטריקס ב 2013 ו 2014 אבל זה היה גליץ').

דני צריך לנוח, להתאושש ולחזור טרי וחזק יותר לעונה הבאה. ב-5 העונות הראשנות שלו בליגה דני שיפר את ממוצע הנקודות, הריבאונד והאסיסטים בכל עונה לעומת העונה הקודמת(העונה שיפר משמעותית בנקודות ואסיסטים) הוא קצת קופח עם המקום ה-3 בלבד ב MIP. קשה לי להאמין שיהיה באחת מ 3 חמישיות העונה אבל הכיוון הוא שחקן טופ 15 בליגה (מי היה מאמין), אין לי הוכחה מחקרית אבל בתחושה שלי פיק של שחקן בגיל 27 עד 31 (או 27 עד אין סוף אם אתה לברון). דני יכול לחזור טוב יותר. אני רוצה להניח שהופעת האולסטאר שלו לא הייתה חד פעמית. דני כמו דני אוהב את הנבחרת ובטח ישחק במדיה בחודש יולי מול גרמניה וקרואטיה במוקדומות אליפות העלם. אני חושב שמגיע לו קצת חופש.

אני אכתוב בהזדדמנות אחרת על מה אני חושב שפורטלנד צריכה לעשות בעונה הבאה. וכעת אחרי כמה חודשים ללא שינה סדורה, אפשר לחזור להרגלי הצפייה הישנים והטובים, שמיכה וכרית, הנה אני בא! (אל תחסכו על ליג-פאס, זה איכות חיים)