לפני כשלוש שנים שיניתי כיוון בקריירה ובמקום להיות מורה בתיכון עברתי לתחום הספורט והתחלתי לאמן קבוצות קטסל וחוגים.אחד הדברים הראשונים שאמרו לי זה לכוון את המטרה שלי. אחרי המון חשיבה הגעתי למסקנה שהכדורסל הוא רק אמצעי והחינוך הוא הדרך. לצערי, כבר בעונה הראשונה שלי התחילה מלחמה והמון אנשים טובים מסרו את הנפש בשביל לשמור עלינו.

כמעט אין אחד או אחת שאין להם מכר קרוב או רחוק שלא נפצע או נהרג. לא יכולתי להישאר אדיש לזה והחלטתי שאנחנו הולכים לאורם.

בתחילת כל משחק אני מעביר 5 דקות על חיילים שנתנו את הכל עבורנו ומתמקד בנקודה החשובה שאנחנו לוקחים כקבוצה.

יונה בריף –

יונה נתן לנו את השמחה.

הוא היה ילד שמח. הכרתי אותו בצורה עקיפה וגם ישירה. אחיו הגדול היה מדריך שלי בבני עקיבא, גיסו למד איתי בתיכון והוא היה אחד החברים הטובים של אחיינית שלי ובעלה.חצי שנה לפני שמחת תורה הוא נפצע בפעילות בדובדבן והתעקש לחזור ליחידה. באותו בוקר הוא ירד לדרום עם נשק אישי והחל לטהר בתים. באחד הבתים האחרונים הוא קיבל צרור בגב ונפצע אנוש. לתקופה ארוכה הוא היה מאושפז במצב לא יציב. והצליח למשוך שנה וחצי עד שלא הצליח יותר ונפטר. כל מי שמדבר עליו יודע כמה שיונה היה חייכן ושמח. היה מרים את האווירה בכל מקום שהוא מגיע. לזכרו חבריו הוציאו לו מהדורה של בירות עם הדפסה יחודיית. כי כמו שיונה הרים את האווירה והביא שמחה שהבירה גם היא תביא לנו את האווירה.

לביא גיהסי

מלביא נלמד אחריות

את לביא הכרתי כשלימדתי בישיבה התיכונית בו הוא למד. בין יתר התפקידים שמילאתי הייתי גם מנהל פנימייה. באחת השבתות עמותת שמחה לילד התקשרו אלי וביקשו את המקום לשבת. בגלל שהיו לא מעט תלמידים מהישיבה שהתנדבו שם, המנהל החליט שהוא לא לוקח כסף וביקש שאני אתנהל מולם בדרישות לשבת.בגדול הדרישה הייתה שיחזירו מסודר ונקי. במוצאי שבת עברתי שם וראיתי בלאגן אטומי אחרי שהם יצאו. התקשרתי לאחראי בחמת זעם (כיאה למנהל פנימייה) ואחרי 5 דקות הגיע לביא עם החיוך האופייני לו ואמר לי: שחר, עליי. מחר אתה מגיע ומסודר.למחרת הכל היה מתוקתק ומסודר. מסתבר שהבחור עבד עד אמצע הלילה כדי לנקות את הישיבה.

הלל דינר

זכיתי ללמד אותו כמה וכמה פעמים אבל הוא היה בשכבה שבה לימדתי וליוויתי כסייע. בחור משכמו ומעלה. תמיד יבוא ויתן יד. אם צריך לסמוך על מישהו ולתת משימה, הלל הראשון שקופץ. היינו צריכים לצאת לפולין אך התחילה הקורונה והכל בוטל. במקום יצאנו למסע בארץ. בכל ערב עשינו מעגלי שיח וערב אחד הוא נשאר אחרי שכולם יצאו, שאלתי מה קורה והוא שיתף בקושי שלו. שאלתי מה אתה הולך לעשות עם זה. הוא ענה, מה שצריך. כל שידרשו ממני כדי לשמור על עמי וארצי.

כעבור שנה וחצי, כאשר הייתי מנהל פנימייה, שני המדריכים נדבקו בקורונה ונשלחו לביתם. פרסמנו הודעה לבוגרים, מי מוכן לבוא ולעזור בתשלום לכמה ימים. הלל מיד שלח לי הודעה ואחרי כמה שעות הגיע. שאלתי אותו באחת השיחות שהיו לנו באותם ימים "למה באת" הוא ענה בפשטות האופיינית לו – "צריך גלגל אני גלגל". היה חסר אז באתי.

טל מובשוביץ

טל היה חבר ילדות. למדנו יחד ביסודי ובתיכון (בחטיבה הלכתי למקום אחר) וכמעט תמיד גם שיחקנו יחד. הייתי השוער והוא בדרך כלל בחר בהגנה. טל היה מקרר. היה מתעמל קרוספיט עם מסת גוף לא רגילה לגוף של 177.

בסוף יב נרשמנו כמה חברים לטורניר עירוני בכדורגל. אני הייתי השוער, וטל, איך לא, בהגנה. תחילת המשחק הראשון עשיתי שטויות וחטפנו גול שטותי. אכלתי את עצמי. טל תפס אותי במחצית ואמר לי – תגיד, אתה סומך עלי? עניתי שזה לא קשור אליו. הוא שאל שוב, אתה סומך עלי? עניתי שכן. יופי, הוא ענה לי. כי אני סומך עלייך. משם עבדנו יחד בעיינים עצומות. הוא היה הגנה של איש אחד ואני רק הייתי צריך לא לתת לכדור לעבור את שער. טל לימד אותי רעות.

עוד משהו שאמרתי גם לשחקנים – יש משפט שמאפיין את טל – משמעות החיים אינה לחכות שהסערה תחלוף אלא ללמוד לרקוד בגשם.

יש לנו כל כך הרבה ללמוד מהם, ומכל הנופלים. הלוואי שנזכה להידבק במידותם