לא תמיד הייתי אוהד של הספרס
אל הליגה התוודעתי בהיותי נער בשנות ה 80 עת הייתי רץ כל יום חמישי לדוכן העיתונים הקרוב לביתי (מכולת לטיף בפרדס כץ 😊) וקורא בשקיקה את דיווחיו ותיאוריו הצבעוניים של העיתונאי הגדול של התקופה – הלא הוא מנחם שלנו!!!
בשנים ההן לא היתה לי קבוצה מועדפת. הקריטריון היה פשוט – כל מי שנגד הלייקרס (מה לעשות? 🤷🏼)
מן הסתם, כשהגיעה תורה של דטרויט הייתי בעדה. אגב, גם בסדרות במזרח עצמו. אהבתי את ה bad boys האלה!
אהבתי את הקשיחות.
אהבתי את זה שהם לא רואים אף אחד ממטר.
אהבתי את היצריות של הקבוצה הזאת
אהבתי את הישירות (המאד בוטה הייתי אומר), שלא לומר החוצפה שלה.
מה אומר ומה אגיד, אולי היה בזה משהו ממרד הנעורים (אני דווקא בעד ה"בחורים הרעים" האלה!😏), אולי היה בזה משהו אחר – לא יודע
מה שבטוח, היה בזה משהו סוחף!
אגב, אתה לא יכול להיות חצוף אם אתה אלוף…
מאז התקופה ההיא דטרויט היתה הפייבוריטית שלי.
עשור וקצת אחרי, ב 2004, דטרויט לקחה אליפות דומיננטית, משכנעת, יפה ו(בעיקר) מרגשת על הראש של הלייקרס השנואים
ואיזה קבוצה הם היו… פשוט תענוג!
אוסף של רג'קטים, כישרוניים, רעבים ואפילו מלהיבים שהתחברו בסינרגיה מושלמת לשלם הגדול בהרבה מסך חלקיו! קבוצה מרגשת!
מרגשת עוד יותר היתה העובדה שהמאמן היה לארי בראון הגדול שהיה ראוי לסיים קריירת אימון מפוארת עם טבעת.
ממש ממש אהבתי את הקבוצה הזאת!
עברה שנה ושוב אנחנו (דטרויט, כן?) בפיינלס, הפעם מול סן אנטוניו ספרס שניצחו אותנו כזכור.
קשה להסביר עד כמה התאכזבתי והתבאסתי מההפסד הזה
אשכרה רציתי לחנוק את רוברט הורי בגיים 5 מרוב תסכול! (אגב, בפוסטגיים של אותו גיים 5 נדלקתי על ההומור של דאנקן שאמר על הורי שהוא מן אדיש כזה שלא ממש משקיע (תוך כדי שהוא מחייך מאוזן לאוזן) ואז הוא מגיע למשחק ומנצח אותו ואף אחד לא מבין איך זה עובד (מהזיכרון, זאת היתה רוח הדברים) וכל העיתונאים נקרעים מצחוק)
מאז נטרתי לספרס (אבל הייתי בעדם ב 2007 בגלל לברון חחח) ואפילו שמחתי כשהם הודחו באפסט ע"י ממפיס ב 2011
אבל מצד שני, עם כל הטינה, לא יכולתי שלא להעריך אותם:
לא יכולתי שלא להעריך את העובדה שהם כ"כ עקביים ומצליחים להישאר בטופ לאורך כ"כ הרבה זמן
לא יכולתי שלא להעריך את ההקרבה שהכוכבים עושים למען הקבוצה. דוגמא? פעם, בפוסטגיים של משחק פלייאוף שמאנו עלה בו בחמישיה (והוא היה מעולה כמובן), אחד הכתבים שאל אותו "איך יותר נוח לך (comfortable), לעלות בחמישיה או לעלות מהספסל?" הוא שתק לשניה, הרים את המבט לשואל ואמר: "I’m comfortable with winning".
המשיכה האמיתית אליהם התחילה ב 2012: לא יכולתי להתעלם מהקבוצה האפורה הזאת שתמיד נמצאת למעלה ופתאום, אחרי כ"כ הרבה זמן ביחד, התחילה לשחק את הכדורסל הכי יפה שראיתי!
אני זוכר עד כמה התפעלתי מהיכולת שלהם להמציא את עצמם מחדש אחרי כ"כ הרבה שנים משותפות, אני זוכר את ההבנה שהארגון הזה הוא לא רק מקצועי לעילא אלא הרבה מעבר!
ואז נזכרתי בתחושה שצצה ועלתה לה אט אט באינספור הפעמים שראיתי את הביג טרי יושבים על הספסל וממש נהנים להיות ביחד!
אז הבנתי שיש שם אהבה!
בשלב הזה כבר לא רק שלא יכלתי יכלתי לנטור להם יותר, אלא הפכתי אט אט לאוהד:
הרצון שהם ינצחו בכל משחק,
העונג של הכדורסל שהם מציגים. מבחינתי, הספרס של 2014 שיחקה את הכדורסל הכי יפה בהיסטוריה של הליגה – זה היה השיא של מה שהתחיל ב 2012,
ההשתאות לנוכח החיבור המדהים לקהל ולקהילה – זה לא מקרי שהאדמירל, טימי, מאנו, שון אליוט ומי-יודע-מי-עוד, אנשים עשירים שיכלו לקבוע את מושבם בכל מקום על הכדור, נשארו בסן אנטוניו
בנוסף, ממש התחברתי לווייב הזה שהם משדרים "אנחנו לא נוצצים, אין אצלנו דרמות מיותרות וגם לא משחקי אגו. אנחנו חבורה ותיקה ומגובשת וכל אחד עושה את מה שהקבוצה צריכה ממנו בלי לחשוב על הסטט' האישי שלו". אפרופו דרמות, יש לי אימאג' של גארנט "יוצא" על טימי והוא מצידו מסתכל עליו במבט האדיש הזה עם העיני עגל שלו לפני שהוא תופר עליו עוד קרש-סל כיאה לביג פאנדמנטל
בקיצור, ב 2012 הייתי מבסוט כשהספרס הובילו 2-0 נגד OKC והתבאסתי קשות שזה נגמר 2-4
ב 2013 הייתי שבר כלי עם השלשה ההיא של הס-מלהזכיר-את-שמו
ב 2014 הייתי על גג העולם! לא פחות!
אז הבנתי! זאת אהבה!
מאז הצלחנו להגיע לגמר המערב הידוע לשמצה ב 2017 עם השאלה שכל אוהד ספרס שואל את עצמו מאז, מה עם קוואי לא היה נפצע…
מאז הפציעה עברו עלינו שנים שחונות ואפילו החמצנו את הפלייאוף פעם ראשונה מזה 22 שנה – הרצף הארוך בתולדות הליגה (אבל אפילו בתקופות הקשות אפשר היה לראות שהם מנסים לשחק את המשחק נכון, פשוט אין כישרון – די מדכא…)
היה ברור שצריך איזה game changer כדי לחזור למקום הראוי למועדון הזה ואז התוודענו לוומבי.
אני זוכר שבפעם הראשונה שראיתי אותו השתמשתי בביטוי מ HUSTLE של אדם סנדלר: "The kid's like Scottie Pippen and a wolf had a baby"
איכשהו הייתי קצת מעבר לאופטימי, איפשהוא הרגשתי שלא יכול להיות שהוא לא יהיה בספרס. ברור שיש כאן מזל אבל לפעמים הוא באמת הולך עם הטובים…
וכשזה קורה, זה מדהים ויפהפה!
תראו את ההגעה שלו לסן אנטוניו בפעם הראשונה. הוא כבר יודע לאן הוא מגיע, הוא כבר יודע לאן הוא רוצה להגיע והוא מתחיל את המסע כאן ועכשיו!
ואז הוא ממשיך ומתחבר:
מישהו חושב שהאופן שבו הוא התפתח מאיטריה לקנה סוכר ובדרך למוט קפיצה לגובה היה קורה בכל מקום? אני לא.
מה כבר יש להגיד על הקבוצה שנבנתה סביבו עם חבורת הגארדים המוכשרים והקשוחים שמשחקים את המשחק היפה של הספרס, כזה שלפעמים מזכיר נשכחות מהקבוצה ההיא מלפני עשור וקצת – הקבוצה שגרמה לי להתאהב…
תראו את זה:
ועכשיו בגרסא הקלאסית:
אני מאמין בלב שלם שהקבוצה הזאת היא תחילתה של שושלת שתיזכר כאחת הגדולות אי פעם אם לא הגדולה ביותר
אני מייחל לכך בכל ליבי – זאת פנטזיה שלא בא לי להתעורר ממנה (בטח ובטח שלא למציאות חיינו)
האמת, האמנתי לזה מתחילת העונה!
לא מאמינים? בבקשה:
ולסיכום:
GO SPURS GO!
ובקשר לדני: מאחל לו לתת הופעות מכובדות בהפסדים נגדנו
יודעים מה? לא אזיל דמעה אם ייגמר 4-1 והוא יזרח בניצחון היחיד שלהם😏