ג'יימס הארדן.
המקום ברשימת הגדולים בהיסטוריה חייב להיות קשור לתארים, זה לא חייב להיות אליפות, אבל השחקן חייב להיות מישהו שהקבוצה התקדמה בזכות היכולת שלו. מהמקום הזה שמתי את רג'י מילר לפני ריי אלן, למרות שיכולות הקליעה דומות. רג'י מילר הוביל קבוצה לא מוכשרת במיוחד לכמעט אליפות מול הלייקרס של פיל ג'קסון, הוא ראוי להיות אחד מהגדולים.
ולגבי הארדן, מה בדיוק האיש עשה ברמה הקבוצתית? אוקייסי לא הגיעו לגמר הליגה כשהוא מוביל אותם, הארדן היה חלק משלישיית כוכבים ואם היה ממשיך באוקייסי והקבוצה היתה זוכה באליפויות, הוא כנראה היה בין חמשת השוטינגס הגדולים בהיסטוריה. אבל הארדן עזב ליותר כסף ביוסטון, ושם בתשע עונות לא הגיע אפילו פעם אחת לגמר הליגה. היתה לו הזדמנות גדולה ב2018 עם משחק שביעי ביוסטון בגמר המערב מול גולדן סטייט, אבל הארדן לא קורץ מחומר של שחקנים גדולים, ואמנם קלע הרבה סלים בשביעי, אבל לא הוביל את הקבוצה להצלחה באותו משחק.
עוד דבר, מה השחקן מייצג. מה בדיוק הארדן מייצג? אהבה למשחק? אין מצב, הוא אחד המייסדים של ניהול העומסים. התנהלות ראויה? ממש לא, הארדן נתפס עם סמים, וכשרואים את ההתנהגות המסוממת שלו מול השוטרים בפאריז, אז סליחה, שחקן אן בי איי לא אמור להיראות ככה. ואם כבר סמים, אף אחד לא יצעק את זה, אבל הארדן עולה למשחקים שהוא על משהו, כל אדם שמבין בתחום הסמים יזהה את זה ישר, יש לו הבעת פנים של אדם בהיי.
יבואו ויגידו גם מייקל ג'ורדן היה מכור, וזה נכון, ג'ורדן היה מכור כבד להימורים, לרבות ראיון עם אחמד רשאד לפני סדרת הגמר ב93, שבו הוא חובש משקפי שמש וכל הזמן מרחף מעל משפט המכורים המפורסם ,"אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה". (הראיון https://www.youtube.com/watch?v=1iXHS5Ri73g) אגב, בסוף אותה עונה מייקל הבין שיש בעיה והוא חייב לטפל בזה. הדרך שהוא בחר, זה לא מרכז גמילה, אלא אתגר חדש, הוא ינסה להגיע למייג'ור ליג של הבייסבול, בחירה מעולה של מייקל. יש סיפור שבזמנו בן גוריון בא לד"ר פלדנקרייז והתלונן על כאבי גב קשים (לומברגו מה שמכונה), פלדנקרייז שאל אותו אם הוא יודע לעמוד על הראש, בן גוריון ענה שלא, פלדנקרייז ירה, אז קח לך אתגר ללמוד לעמוד על הראש, וזה מה שהפסיק לזקן את הכאבים בגב התחתון. האתגר שבללמוד משהו חדש מאפס זו שיטה מעולה להתמודדות עם התמכרות קשה.
אבל גם אם מייקל היה מכור מחוץ למגרש, במגרש הוא נתן את הכל, את הלב והנשמה והרוח של נורת' קרולייני אמיתי. רק לחשוב איך היה מתנהג הארדן אם היתה לו הרעלת קיבה לפני משחק, אפשר להיות רגועים, על המגרש הוא לא היה.
אבל למה לעצור במייקל, אם מדברים על התנהלות הזויה על המגרש אז ישר יעלה השם דניס רודמן. אז רודמן בהחלט התנהל בצורה ייחודית, אבל שוב, הוא תמיד היה על המגרש ונתן את הכל, ויש מצב שאם דניס לא היה בקבוצה של 96-8, לא היו שלוש אליפויות.

קופר פלאג, סיכום עונה.
ראשית, קופר פלאג יזכה כנראה בתואר הרוקי, הסטטיסטיקה שלו כל כך מפוצצת וכבר נקבע שהוא שחקן היסטורי, אז נוצר פה איזשהו מרחב שלא יאפשר בחירה של מישהו אחר, ולמען האמת למי אכפת, רוצים לבחור אותו, שיבחרו.
אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שבסוף זה סטטיסטיקה ותו לא, פעם אחרי פעם פלאג קולע טונות ודאלאס מפסידה, ושאף אחד לא יבלבל את המוח עם "המטרה של דאלאס זה בחירה גבוהה בדראפט", בולשיט, פלאג לא משפיע על המשחק בשום צורה, הוא קולע הרבה נקודות כי יש לא ניתור וצעד ראשון מטורף, הכל טוב, הוא כשרון גדול, אבל כשלשחקן יש אישיות שעושה את האחרים טובים יותר, רואים את זה כבר לפני גיל עשרים, כמו שראו את זה אצל לארי בתיכון, ואצל מג'יק בתיכון, ושווה לראות קטעים של צ'ט הולמגרן בתיכון, כי גם שם רואים איזה אישיות מעולה יש לו על המגרש. אצל פלאג מה שרואים בקטעים מהתיכון, זה שחקן שחצן שמתלהב יותר מדי מכל הטבעה סתמית.

האדלסונים ודאלאס.
משפחת אדלסון מדברת בכסף, ובנקודה מסויימת ההשקעה לא תשתלם והם ימכרו את המאבריקס בהפסד ויצאו מהאן בי איי.

צ'אט הולמגרן.
מהנדס הטיסה הטוב בליגה, השחקן שמשלים ומאזן את התאנדרס והופך אותם למועמדים לעוד אליפות. אם צ'אט לא היה באוקייסי, הסיכוי לאליפות לא היה קיים.

הפיסטונס.
המקום הראשון במזרח הובטח סופית והבד בויז יכולים ללכת השנה עד הסוף. במזרח יש את בוסטון וניו יורק ובגמר הליגה יש את הספרס או התאנדרס בלי יתרון ביתיות, הספרס זה קבוצה בלי נסיון אבל עם הרכז הכי טוב בליגה פלוס ויקטור וומבניאמה שיש לו אישיות של אלוף שהופך את האחרים לטובים יותר, והתאנדרס זה הקבוצה הכי טובה בליגה אבל כבר יש להם אליפות אז אולי הם יגיעו יותר שבעים.
אבל בסוף לפיסטונס יש קבוצה מעולה, הציר דורן את קאנינגהאם עושה את העבודה ולקאנינגהאם יש אינטליגנציית משחק, אולי הטובה בליגה, ויש לו גם מנהיגות שמזכירה את המנהיגות של אייזייה תומאס בזמנו.

סלטיקס.
כבר שלושה משחקים שלוקה גרצה לא קיבל דקות, וזאת טעות קשה של מאזולה. גרצה זה פקסון, האקס פקטור האולטימטיבי, שאף אחד לא סופר, שדני איינג' עזב ב93 והלך לעזור בצבע ואז פקסון ירה את הטיל שהביא אליפות במשחק 6. אני לא אומר שבלי גרצה לסלטיקס אין סיכוי, אבל על פניו גם בלי פקסון הבולס היו אמורים לזכות ב91 ובכל זאת מי שקלע עשר נקודות בארבע דקות האחרונות של משחק חמש בפורום, היה פקסון. אנשים לא מבינים, בדקות האחרונות של המשחקים בגמר הליגה לאף אחד כבר אין כח, ככה שגם אם השחקן לא שומר משהו זה לא כזה קריטי, ואם אותו שחקן קולע שלשות ואף אחד אצל היריבה לא סופר אותו, אז בינגו, יש פה אקס פקטור שיכול להביא אליפות.

שלוש שנים קולג'.
זה חייב לחזור, הליגה הפכה להיות ליגה של שחקנים עם שנה אחת בקולג', הם מגיעים לא בשלים מנטלית ואם חושבים על זה, הם עושים שלוש שנים קולג', אבל שתיים מהן באן ביי איי, וזה הרסני ולא בריא לליגה.