אני רוצה להתחיל את הטור הזה ב-24 באפריל, 1994. סן אנטוניו ספרס במאזן 27:54 פוגשת את הקליפרס במאזן 54:27 למשחק האחרון של העונה הסדירה, כשדיוויד רובינסון ושאקיל אוניל נאבקים על תואר מלכות הסלים, כששאקיל אוניל מוביל ב-0.006 נקודות על שאקיל אוניל/

שאק קלע 32 נקודות במשחק הקודם, אז רובינסון ידע שהוא צריך לעקוף אותו בשביל לזכות בתואר. הוא היה צריך לעקוף אותו ב-33 נקודות, ושיחק 44 דקות במשחק לפרוטוקול בסיום העונה הסדירה. האדמירל סיים עם 26 מ-41 מהשדה ו-18 מ-25 מהעונשין בדרך למלכות הסלים מול קבוצה שהפסידה ב-15 מ-18 משחקיה האחרונים.

רובינסון קלע 71 נקודות לפני הפליי-ביי-פליי. הוא נשאר על הפרקט עד לסיום בשביל להגיע ל-29.8 נקודות למשחק, חצי נקודה מעל שאק, בדרך לעונה היחידה בקריירה בה הוא זכה במלכות הסלים. הוא שיחק במשך תשע עונות לאחר מכן, זכה ב-MVP ובשתי אליפויות. הוא מעולם לא קלע מעל 45 נקודות.

עכשיו נקפוץ להווה. באם אדביו קלע 83 נקודות מול וושינגטון. רוב התגובות שראיתי בנושא, גם כאן באתר וגם מחוצה לו, היו שליליות נגד באם או נגד וושינגטון עצמה. למה? כעבור 30 שנה, ה-71 של רובינסון חזק יותר מהקונטקסט או מהרצון שלו "לרפד" את הסטטיסטיקה כדי לנצח את שאקיל. אז זה היה מאבק בין שניים מעשרת השחקנים הטובים בליגה, היום באם כנראה מחוץ לטופ 20. הכל נכון.

ובכל זאת, קשה לי עם מי שבאים אליו בטענות. מיאמי עבדה בשביל שבאם יגיע ל-83 הנקודות האלה בסיום, אבל זה לא שהוא ניפח מספרים מההתחלה ב-20 הפרש. אדביו קלע 31 נקודות ברבע הראשון, 62 נקודות תוך שלושה רבעים. מיאמי לא הייתה צריכה שהוא יסחב אותה על הגב לניצחון, בשונה מבראיינט שהפך מ-14 הפרש במחצית.

המשחק של בראיינט יזכר, כי הוא יותר גדול מקובי עצמו. אני חושב שאפשר למצוא עשרה רגעים גדולים יותר של הבלאק ממבה מ-81 הנקודות, ובאותה הרמה יש גם רגעים כאלה בקריירה של אדביו שהוביל קבוצה פעמיים לגמר. בכל זאת, למה לבקר אותו? אנחנו רוצים שספורטאים יגיעו הכי רחוק שאפשר. אם הוא היה יורד מהפרקט עם 68 נקודות בתחילת הרבע הרביעי, חצי מהטייקים של אנשי הניינטיז היו ש"שחקנים לא הולכים היום עד הסוף".

כשכתבתי את הפריוויו למשחקי שלישי, המפגש בין מיאמי לוושינגטון נכנס לפינת הטנקינג. השקעתי בו משפט, גם זה יותר מדי, והימרתי באופן חריג על ניצחון של מיאמי. עד כדי כך הוויזארדס לא תחרותיים. מצד שני, טורונטו 2006 הייתה במאזן של 27:14 באותה נקודה, שקול ל-28 ניצחונות. ניו יורק 1962, ההיא שצ'מברליין קלע עליה מאה, הייתה במאזן של 46:27 (שקול ל-30 ניצחונות בעונה מלאה). שתיהן מעל וושינגטון של העונה, אבל אין מה לעשות. שיאים נקבעים מול קבוצות רעות.

יכול להיות שהמשחק הזה, ובכללי מצב בו תשע קבוצות איבדו ערך לעונה, יובילו לשינוי ב-NBA. לא חסרות יוזמות של קבוצות בנושא. האהובה עליי, בטח אחרי מצב בו שחקן קולע 83 נקודות על הקבוצה שלך, היא הקפאת האפשרות להעלאת מנויים בהתאם לטנקינג. בסוף כסף מנהל הכל, גם את ה-NBA. באם אדביו קלע 83 נקודות על שחקנים שבסבירות גבוהה לא יהיו בעוד שנתיים ב-NBA. קובי עשה את זה מול שחקנים מוכחים.

משחק 81 הנקודות של קובי בראיינט יחיה לנצח. הדרך בה הוא הגיע לנקודות האלה הייה כל כך קובי, סלים כמעט בלתי אפשריים. מדובר באחד המשחקים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הכדורסל וככזה הוא יחיה לנצח, גם אם עד סוף העונה יהיו חמישה שחקנים שיקלעו מעל 81 נקודות.

את המשחק של באם, האיש שקלע 36 נקודות (44% מסך נקודותיו) מהעונשין והחטיא לא מעט, אף אחד כנראה לא יראה מחדש אם בכלל. וזה בסדר. אדביו קלע את כמות הנקודות הגבוהה ביותר במשחק כדורסל מצולם אי פעם. אין אף אחד שחושב שדיוויד רובינסון שחקן טוב יותר מקובי בראיינט, גם אם קובי היה נעצר על 70.

לא מופרך שבאם לא יקלע מעל 50 נקודות בהמשך הקריירה. יכול להיות שהוא לא יעבור סיבוב פלייאוף במיאמי. הוא הסקורר השלישי בטיבו של הקבוצה השישית בטיבה במזרח. הכל נכון. המשחק הזה היה אנומליה, כמו ה-71 של רובינסון או 50 הנקודות של מלאכי פלין, 50 נקודות שלא הספיקו לכך שהוא ימצא את עצמו בבאחשצ'היר שנה וחצי לאחר מכן.

אבל? הוא קלע 83 נקודות במשחק NBA. זה ישאר לנצח.