
הויכוח על ה-=GOAT =-(GREATEST OF ALL TIME) = יימשך כנראה כל זמן שישנו כדורסל בעולם. פעם חשבו שה-GOAT הוא ג'ורג' מיקאן. אחרי זה ווילט צ'מברליין. ואז זה התחיל לבוא בצרורות – בוב קוזי, ד"ר ג'יי, מג'יק ג'ונסון, לארי בירד, מייקל ג'ורדן, קובי בריאנט,לברון ג'יימס. אני הייתי עד לכולם מלבד ג'ורג' מיקאן. ראיתי את כולם 'חי' במשחקי ליגה, אול סטארים, ואליפויות NBA.
אבל כנראה שאף פעם הויכוח על ה-GOAT לא היה כה סוער כפי שהוא היום כי אף פעם לא היה שחקן שהתקרב למייקל כמו לברון ג'יימס.
הפוסט הזה מבוסס על "https://www.sportingnews.com/in/nba/chicago-bulls/news/case-michael-jordan-lebron-james-nba-goat-debate/19f949e2e899264305b331f6" מאת ביל בונדר מאתמול, ואעזר בו כדילהביע את דעתי בפעם המאה שמייקל ג'ורדן היה הגדול מכולם. שהוא ה-GOAT האמיתי והיחיד, עד שיבוא איזה עילוי אחר, או שמייקל יישאר ה-GOAT לעולמי עולמים.
Arguing who's the NBA's GOAT – specifically, arguing Jordan vs. LeBron – is one of sports fans' greatest debates. Sporting News looks at the case for each, along with their place in NBA lore and culture.
You only need five minutes to define why the greatest basketball player of all time defined the Golden Age of the NBA in the 1990s.
Start with the opening monologue. Play the intro riff. Show the Peacock. Then, pan to Michael Jordan shooting jumpers in that white-on-white Chicago Bulls warmup suit. A few minutes later, watch the lights go out in the United Center. Listen to the first chords of "Sirius" by the Alan Parsons Project before the starting lineup was introduced.
"From North Carolina … at guard … 6-6 … Michael Jordan!"
"He was so telegenic," Bob Costas told Sporting News. "He was so rewarding to watch. He was such a beautiful player to watch and he was with one team. So it's Michael Jordan and the Chicago Bulls. Not LeBron James and the Cavs, the Heat, the Cavs again and the Lakers and sometimes with teams that he put together like he was in a pickup game."
Jordan's 6-0 record in the NBA Finals is the trump card when it comes to his case as the greatest basketball player of all time, but it's more than that. It's the collection of unforgettable moments he delivered in those six NBA Finals. It's the Dream Team in the 1992 Summer Olympics. It's the commercial appeal with Nike, Gatorade, McDonald's and more. You can always make a case for LeBron James based on statistics and longevity. James is the NBA's all-time leading scorer with 42,184 points and will play a 23rd season in 2025-26
The four most watched NBA Finals and six of the top 10 involved the Bulls with Jordan. The 1998 NBA Finals – Jordan's last with Chicago – pulled in an average of 29 million viewers. This year's NBA Finals between Indiana and Oklahoma City averaged 10.3 million viewers.
Costas was there. He led the "NBA on NBC" coverage during an era of NBA basketball defined by what he called a "constellation of stars." Michael Jordan and the Chicago Bulls were the main attraction. Re-watch the intro before Game 5 of the 1993 Eastern Conference finals between the Bulls and Knicks.
Metallica. Marv Albert. Madison Square Garden. "Remember, Michael's back …"
"Then you heard 'Roundball Rock,'" Costas said. "People still tell me they watch some of those things on YouTube and get goosebumps all over again. Even younger people who weren't there come to see it first hand, and they are like, 'Wow.'"
Sam Smith – an NBA writer for Bulls.com who worked for the Chicago Tribune in the 1990s – wrote "The Jordan Rules" in 1991.
"It's personal, it's emotional and an almost arbitrary argument, but if you're the greatest to me you have to as well as impact your sport at the highest level, impact society," Smith told SN. "Jordan did that. The only ones who really have done that – sort of this Mount Rushmore thing – Babe Ruth in baseball, Ali, I don't know, maybe Tiger. Maybe golf is not a sport on that level, but you know the people who everybody knows."
Sports Illustrated's Jack McCallum wrote "Dream Team: How Michael, Magic, Larry, Charles and The Greatest Team of All Time Conquered the World and Changed the Game of Basketball Forever." The title deserved to be that long. That was part of the impact Jordan made in society that still resonates with teenagers today. Jordan was the aura of the era when the NBA stood out most.
"He's going to come out, and he's going to try to dominate you no matter what you do, and there's not a god-damn thing you can do to stop him," McCallum told SN. "I wasn't around LeBron enough to know whether he had that aura."
MICHAEL JORDAN VS. LEBRON JAMES
- The case for LeBron James as NBA's GOAT
- Who made the greater cultural impact?
- Examining the 'villain' status of Jordan, LeBron
- Comparing Olympic careers of Jordan, LeBron
- Could Jordan have won eight straight titles?
Why Michael Jordan's NBA six titles seals GOAT argument
Jordan won six NBA championships. He led the Bulls to three-peats in the NBA Finals from 1991-93 and 1996-98. No NBA team has won three consecutive championships since. This is the most cited statistic in the GOAT argument.
"It's not just six," Costas said. "It's six-for-six. He's the MVP of all of those series. In fairness, part of the reason the Celtics and Lakers don't have more is each other. Or the Pistons or the overlap of the Sixers if you go back to the 80s. It would have been interesting to see what would have happened had Jordan not gone to go play baseball and if he had to face Olajuwon's Rockets, especially once they had Drexler in '95, in a Finals – or an older Shaq – like a Shaq-and-Kobe Laker team."
Why do those six championships weigh more than anything else?
The NBA 75th Anniversary team was announced in 2021 – a list of 76 players because there was a tie in the voting for one of those spots. Let's make it 77 by adding Denver's Nikola Jokic – who has won three NBA MVP awards and an NBA championship in the last five years.
A total of 24 of those 77 players have reached the NBA Finals at least five times. We trimmed that list of 24 down to 14 players – the ones were named NBA MVP or NBA Finals MVP at least once. We included George Mikan – who played in an era where there was not a NBA MVP or NBA Finals MVP.
These 14 players could pass as the NBA's all-time team. Here is a look at those 14 players, including their NBA Finals record, NBA Finals MVPs and regular-season MVPs.
| PLAYER | FINALS | W | L | PCT | FINALS MVP | REG MVP |
| Michael Jordan | 6 | 6 | 0 | 1.000 | 6 | 5 |
| George Mikan | 5 | 5 | 0 | 1.000 | 0* | 0 |
| Bill Russell | 12 | 11 | 1 | .917 | 0* | 5 |
| Bob Cousy | 7 | 6 | 1 | .857 | 0* | 1 |
| Tim Duncan | 6 | 5 | 1 | .833 | 3 | 2 |
| Kobe Bryant | 7 | 5 | 2 | .714 | 2 | 1 |
| Stephen Curry | 6 | 4 | 2 | .667 | 1 | 2 |
| Shaquille O'Neal | 6 | 4 | 2 | .667 | 3 | 1 |
| Kareem Abdul-Jabbar | 10 | 6 | 4 | .600 | 2 | 6 |
| Larry Bird | 5 | 3 | 2 | .600 | 2 | 3 |
| Magic Johnson | 9 | 5 | 4 | .556 | 3 | 3 |
| LeBron James | 10 | 4 | 6 | .400 | 4 | 4 |
| Wilt Chamberlain | 6 | 2 | 4 | .333 | 1* | 4 |
| Jerry West | 9 | 1 | 8 | .111 | 1* | 0 |
* – NBA Finals MVP began in 1969
Boston center Bill Russell has more NBA championships, and Kareem Abdul-Jabbar has six championships and more regular-season MVPs with six. Mikan also is unbeaten with five rings. Jordan has more rings than Mikan, more regular-season MVPs than Russell and more NBA Finals MVPs than Abdul-Jabbar.
James has more appearances – but he has fewer MVPs, fewer NBA Finals MVPs and fewer championships. Magic Johnson, Larry Bird, Tim Duncan, Kobe Bryant and Steph Curry do not have six championships. It is an irrefutable and insurmountable argument.
James tried to downplay the idea of "ring culture" on his "Mind The Game" podcast on June 17.
"I don't know why it's discussed so much in our sport and why it's the end-all-be-all of everything," James said. "You tell me Allen Iverson, Charles Barkley, and Steve Nash weren't f—— unbelievable? They can't be talked about with these guys because they won rings?"
JORDAN VS. LEBRON: Key stats you need to know
Add Kevin Durant or Julius Erving – players with four NBA Finals appearances each – to that list. You can talk about those players, no doubt. They just aren't in the same discussion as Jordan because of those six championships.
"Got there six times, finished six times, the best player six times, made the difference six times," Smith said. "Not to say all these other guys are losers, but they couldn't finish the job every time. If you wanted to do a tie-breaker, that to me is the most-significant tiebreaker – because he finished the job every time. Basically nobody other than Russell ever did that. Magic didn't do it. Bird didn't do it. Nobody did that."

Jordan's NBA Finals moments resonate
Sporting News released Jordan's top 15 most iconic moments in 2020 while "The Last Dance" was airing. Seven of those moments took place during the NBA Finals.
"The Fist Pump" – Game 1, 1997 NBA Finals
"Father's Day" – Game 6, 1996 NBA Finals
"Jordan hugs the Larry O'Brien Trophy" – Game 5, 1991 NBA Finals
“The Flu Game" – Game 5, 1997 NBA Finals
"A Spectacular Move" – Game 2, 1991 NBA Finals
"The Shrug" – Game 1, 1992 NBA Finals
"The Last Shot" – Game 6, 1998 NBA Finals
This is the greatest basketball album of all time. They're emotional moments. We know where we were when we witnessed them. No player had that impact before or since.
McCallum had the baseline view when Jordan switched hands in mid-air in Game 2 against the Los Angeles Lakers on June 5, 1991, but he had the back-story before the game. The Lakers won 93-91 in Game 1 after Sam Perkins hit a 3-pointer and Jordan missed a jumper in the final seconds. Magic Johnson was looking for a sixth NBA championship at the time, and Jordan was still looking for that first championship. Despite all the swirling doubts, Jordan told McCalllum privately, "There is no way we lose this series."
Jordan averaged 31.2 points, 11.4 assists and 6.6 rebounds in the five-game series. A week later, McCallum was near the locker when Jordan cradled the Larry O'Brien trophy celebrating his first NBA championship. That is the moment McCallum remembers most – when Jordan finally got past the Celtics, Pistons and Lakers.
"I've never seen an emotional release like that," McCallum said. "It was almost like he was beside himself with joy and relief. I think it was only then I realized what this had put on him – this pressure of trying to win for seven years."
Michael Jordan in NBA Finals
| YEAR | POINTS | REB | ASSISTS |
| 1991 | 31.2 | 6.6 | 11.4 |
| 1992 | 35.8 | 4.8 | 6.5 |
| 1993 | 41 | 8.5 | 6.3 |
| 1996 | 27.3 | 5.3 | 4.2 |
| 1997 | 32.3 | 7.0 | 6.0 |
| 1998 | 35.0 | 4.0 | 2.3 |
Once Jordan got control, he never released it until after the last memorable moment. Costas was on the call for Game 6 of the 1998 NBA Finals on June 14, 1998. Utah led 86-83 in the final minutes. It's the greatest individual sequence in NBA Finals history.
"He scores off the inbound on a driving layup in like four or five seconds," Costas said. "Then he comes up behind (Karl) Malone who is being guarded by (Dennis) Rodman, sneaks up behind him, steals the ball and never gives it up, brings it from the baseline into the front-court and takes the shot. That turns a one-point deficit into a one-point win. To me, if I had to pick one, that would be it, leaving aside the fact that coincidentally I happen to call it.”
The Bulls won 87-86. Jordan finished with 45 points.
"There's a still picture that you may have seen," Costas said. "Jordan has just released the shot and you see the Utah fans along the baseline behind the basket, and the look on some of their faces is of sheer dread. 'Oh, no! .. Oh, no!'"
Smith picked the 1993 NBA Finals against Phoenix and the 1998 NBA Finals against Utah. Chicago clinched the NBA championship on the road in Game 6 both times (Jordan never played in a Finals Game 7). Smith recalled Jordan getting on the bus when the Bulls got off the bus and saying, "Welcome to Phoenix, world champions." Jordan's shot over Byron Russell against the Jazz in Game of the 1998 NBA Finals is the next core memory.
"Jordan always wanted the ball, always took it and finished and LeBron was just not that player," Smith said. "In the general basketball lexicon, when you're talking about a great player – Bird, Magic – who's going to finish the game for you? That's what it is. It's kind of simplistic, but that was Jordan as much as anyone in the history of the game."

Michael Jordan's legacy will never diminish
McCallum recalled the scene in front of Jordan's locker during the Bulls' heyday in the 1990s. A group of 30-plus reporters had competition for Jordan's attention. Jesse Jackson – a renowned Civil Rights activist – was on one side. Kid 'n Play – the hip-hop duo and stars of "House Party" – a movie James later remade – were on the other side.
Everyone was lobbying for time with Jordan.
"Jordan is just dealing with all of this stuff," McCallum said. "Then he goes out and gets 47 points. To me, there was this kind of – he was kind of grounded. He didn't live in this ephemeral state. Magic always had a thing, well there's Earvin and there's Magic. They're two different people. Jordan was always just Jordan."
McCallum said he wrote a line at least 100 times, but it still holds up today: "What fascinated me with Jordan was he was always better than his hype. It didn't matter what you said about the guy, he went out and he was better." That impact lasts with the younger generation.
"It always astonishes me with the classes I teach how impactful Jordan still is," McCallum said. "I try to get them to explain to me why that is, because it surprises me. They didn't even see him live. They didn't even see him with the Washington Wizards. The answer I usually get is two things – No. 1 he seems to exist on this mythical plain. This is something they've always heard about – almost like some Arthurian legend. No. 2 – he still has a corporate aspect to his name and his brand."
That GOAT debate includes other players, but it has morphed into a debate with James for the greatest player ever. James' supporters typically point to the stats and the longevity in an effort to close that two-ring gap with Jordan. McCallum recognizes James' career accomplishments in that argument, even if he chooses the other side.
"To me, it comes down to who would you take?" McCallum said. "You can only take one of them, and it's almost like an art over science decision – and I would take Jordan."
What about the longevity argument? Take out 1985-86 – when Jordan broke his foot and missed 64 games – and 1994-95 – when he played in 17 games after coming back from retirement. Jordan missed just seven games in the other 11 seasons with the Bulls. He missed 22 games in two seasons with the Wizards. That's 93 games in 13 seasons. James has missed 155 games in seven seasons with the Lakers and 77 games in the other 15 seasons with Cleveland and Miami.
James is the all-time scoring leader, but Jordan is the all-time leader in scoring titles.
"Jordan has 10 scoring titles," Costas said. "Something that is worth mentioning is Jordan is averaging big numbers in a different era in the league. The last game when he scores 45 for the Bulls – the final score is 87-86. Think about the percentage of the points knowing he's being double-teamed the entire time. You can make a very respectable statistical case for LeBron, but what I've always said is you could make a case that he's equally excellent, but you can't make a case that he's anywhere near as great."
Smith understands the nature of the debate – but that multi-generational impact between Jordan and James is not the same – at least not yet.
"He last played a game as Michael Jordan 27 years ago," Smith said. "If you are in your mid-30s, basically, you never saw him play, but their entire sporting existence has been associated with LeBron James, who from 2003 on, that's two decades, which is the longest sustained run at a high level, performance, going to the Finals as many as times as he did. That's who you saw. It's like rooting for your team. You stick with your team. I like the line they used in the 'Seinfield' show, 'Rooting for laundry.'"
"Seinfield" captivated audiences and left a legacy on NBC in the 1990s, too, but it had competition with "ER" for the most watched show each year. When the "NBA on NBC" theme came on, you knew the main attraction. Jordan was the first – and last – player on the montage.
"I've said it 20 times publicly, but no little old lady has ever said, 'I'm sorry Mildred, I can't play bridge with you tonight because I have to watch LeBron,' but a zillion old ladies like that who didn't know a pick-and-roll from a back cut said that about Michael Jordan," Costas said. "If you were casting a basketball drama and he was the first guy to work in the door, you'd stop the casting call."
Now, all these years later, Jordan will return to the "NBA on NBC" as a special contributor. That will help ratings boost when it returns to NBC and Peacock in Ocober, 2025. Can we get Costas or Albert to do the intro?
"Remember, Michael's back …"
"There's always a recency bias in everything, but some players transcend that," Costas said. "Jordan transcends it. Jordan has never not been present, whether it's the sneakers, whether it's the highlight reels, whether it's the commercials, whether it's the T-shirts or the Jordan jerseys that you still see people wearing today."

תודה מנחם
ג'ורדן שחקן גדול מהחיים והווינר האולטימטיבי אבל גם הוא היה חייב שדברים יסתדרו כדי שהוא יוכל להגיע להישגיות. הוא היה צריך לחכות שדטרויט, בוסטון והלייקרס ששלטו בשנות ה80 יהיו מעבר לשיא ושפיפן יתבגר ויהפוך לאולסטאר.
לברון השחקן היחידי בהיסטוריה ששינה מציאות בעצמו. בלי קיירי (שנפצע בגיים 1), ולאב בגמר 2015 הוא הפך סדרה גמורה לתחרותית, שהשחקן שקיבל את מצטיין הגמר היה זה ששמר עליו ולא הכוכב עצמו. בנוסף הוא לקח פעמיים סגלים עלובים לגמר וניצח בקאמבק אדיר את הקבוצה הטובה בהיסטוריה בעונה הסדירה. עד כמה ההישג הזה היה כביר? הוא נתן את הופעת הגמר הטובה בהיסטוריה מול אחת ההופעות הרעות ביותר של שחקן במעמדו ההיסטורי של קרי ועדיין זה נגמר בהבדל של פוזשן אחד בגיים 7.
כדי להתמודד עם זה גולדן צירפה שחקן טופ 3 בליגה ושחקן טופ 15 היסטורי. הדבר דומה לזה שמייקל היה מנצח את דטרויט 89' כנגד כל הציפיות ודטרויט הייתה מצרפת לשורותיה את האקים. זה לא הפריע ללברון להוכיח שהוא השחקן הטוב בליגה ללא עוררין גם שסטף וקיידי שיחקו מולו בגמרים של 17 ו 18 וניצחו אותו, שבאחרון הוא כמעט וגונב מהם 2 משחקים עם סגל עלוב מול קבוצת על חלל.
שמייקל פרש שיקגו השיגה 55 ניצחונות והייתה רחוקה כפסע מגמר מזרח.
שלברון עזב את קליבלנד פעמיים היא הפכה לנמושת הליגה פעמיים.
הגב של לברון כל כך גדול ורחב (תרתי משמע), שהוא יכול לשנות גורלות בכוחות עצמו ולקחת את הסגל הכי חלש שיש למקום הכי רחוק שבן תמותה מסוגל להוביל, ולנצח לא פעם כאנדרדוג גמור.
ה 6 מ 6 וכל הסופרלטיבים שמייקל הכי ראוי להם בעולם, לעולם לא יתפסו את מכופף הבננות הגדול ביקום, שהוא במקרה גם השחקן השלם בהיסטוריה – הלא הוא לברון ריימון ג'יימס.
שנאת לברון מעוורת עיני אנשים (זה מובן, גם הקנאה מעוורת). שחקן גדול ואולי אף יותר מרשים מזה – אדם גדול.
לברון היה ענק בייחוד בנושא זכויות האדם בסין.
או שאולי הוא פשוט בעלי מכונת יחסי הציבור היותר משומנת מבין השניים.
+1966
אז המסקנה היא, או שלברון הוא גאות שמרימה איתה את כל הספינות, או שהוא וירוס שמשאיר אחריו אדמה חרוכה.
לא, יש גם באמצע. הוא אחד מהגדולים ועדיין לא GOAT…
קליבלנד הייתה כלום בלעדיו לאורך עשרות שנים. התמזל מזלה והוא נבחר בחור השחור הזה והפך אותם לזהב בשנים שלו.
לא יודע אם זהב אבל יש דברים בגו'
לא אני לא אתה – זהב לבן🙂
שינה מציאות בעצמו חחח הרכיב סופר טימס במזרח ליגה ב עם כרטיס אוטומטי לגמר כל שנה שלא יהיה לו תחרות 😅😅
עם יד הלב מי טוב יותר קיירי ולאב או פיפן והוראס גראנט/רודמן?
הליגה ב' הייתה משנים 15 עד 18 אבל ב 18 הוביל סגל של פיסחים לגמר.
אם כבר מדברים על סוגי ליגות אז פורטלנד, יוטה וסיאטל החביבות לעומת גולדן, ספרס ואוק שלברון פגש בגמרים 8 פעם נחשבות לליגה למקומות עבודה.
כבוד היו"ר, השקץ נשאר שקץ אבל אובייקטיבית, הוא סחב את הקאבס על הגב לגמרים גם לפני שלקח ת הכישרון שלו למימי לייצר סופר טימס.
המזרח באמת היה חלש ברמות שאין לתאר, כל ההגעות שלו לגמר בשנות ה-2010 בשנים שבהן הוא לא ניצח לא מרשימות במיוחד.
שנים 15 עד 18 היו החלשות. לפני היו קבוצות טובות בדמות שיקגו של רוז, בוסטון ואינדי שהייתה קבוצת הגנה מעולה בהובלת ג'ורג.
אני מזכיר שב 13 ו 14 וויד (שסבל מפציעות ברכיים), שיחק על אדי הדלק האחרונים והתקשה לשמש ככוכב משני ראוי עם 15.9 ו 17.8 נקודות בהתאמה בפלייאופים הללו. לברון משך את העגלה יותר ממה שאנשים זוכרים בתקופתו בהיט, בעיקר בשנתיים האחרונות.
ב 18 אמנם באמת לא הייתה קבוצה טובה בדרך אבל תביט,בסגל שלברון הוביל לגמר. פח אשפה זה כינוי שמעליב את הפח לעומתם.
שיקגו הייתה עונה אחת, בוסטון גם עונה אחת שבה כבר היו מבוגרים ואינדי היו נחמדים אבל לא יותר. ב-18' היריבות שלהם היו כל כך רעות, כן הסגל של לברון היה פח אבל כשלג'ורדן היה סגל פח בהתחלה הוא פגש את בוסטון בסיבוב הראשון ב-86'.
אצל בוסטון הייתה ירידה אבל העלייה של רונדו איזנה אותם. לברון היה צריך לנפק את משחקו הטוב בקריירה נגדם כדי לצאת בחיים מגיים 6 בחוץ. אינדי לא הייתה קבוצה עם כח אש מרשים אבל בהחלט קבוצה קשוחה שצריך להזיע מולה.
מסכים שבשנות ה 80 למייקל לא היה עזרה בהתקפה ולא היה לו סיכוי מול אריות הליגה. בשנות ה 90 זה התהפך שהיה לו מספיק עזרה וכבר לא היו אריות ליגה אלא יותר חתולי רחוב ששורטים אבל עדיין חתולים.
שוב בוסטון זה עונה אחת וגם לא יודע כמה תחרותיים הם באמת היו עם כל הכבוד לרונדו, אינדי גם קבוצה נחמדה אבל בסוף אתה שם אותם במערב הם בקושי עוברים סיבוב. שתי הקבוצות האלו חוטפות סוויפ מכל קבוצה שמייקל פגש בגמר.
אני הולך איתך. מנגד גולדן, ספרס ואוק (שלברון פגש 8 פעמים), אוכלות כמעט את כל הקבוצות שמייקל פגש בשנות ה90.
אוק לא, ספרס (שלברון הפסיד להם בסך הכל פעמיים) וגולדן כן.
קיידי שחקן טופ 2 בליגה (וגם סיים 2 במירוץ לMvp)
ראס כבר אולסטאר
הארדן השחקן השישי של העונה
איבקה סיים 2 כשחקן ההגנה של העונה.
כמה קבוצות שהפסידו בגמרים מחזיקות ברזומה כזה של שחקנים באותה עונה.
אוק הזאת אוכלת את כולם. אולי רק פיניקס של בארקלי הייתה עומדת מולם שווה בשווה.
גם הספרס ב 13 טובה מכל הקבוצות שהיו למייקל בשנות ה90.
היית יכול להגיד פחות או יותר אותו דבר על הלייקרס, או על פורטלנד, או על סיאטל ויוטה. אוק הזאת קבוצה טובה אבל לא הרבה יותר. הם איכזבו לאורך הרבה שנים.
לפורטלנד, סיאטל ויוטה לא היה מספיק כח אש.
ללייקרס היה אבל למרות שלא היה להם שחקן הגנה על כמו איבקה נפריד אותם מהם ונשווה אותם פחות או יותר לאוק.
לאחר הגמר מול ההיט וההבטחה של הקבוצה הצעירה היא סבלה מפציעות שהרסו להם 2 עונות (פציעה של קיידי ופציעה של ראס), ובשנתיים הבריאות האחרות היא הפסידה על הקסקס בגמרי מערב לקבוצות היסטוריות (ספרס 14 וגולדן 16). אם דוראנט היה נושך שפתיים וחוזר לנקום בשנים לאחר מכן כל ההיסטוריה הייתה נראית אחרת.
לפורטלנד היה את השחקן השני בטיבו בליגה ועוד שחקן ברמת אולסטאר, לסיאטל היה שחקן טופ 5 בליגה ועוד אול-נבא ליוטה היה את השחקן השני בטיבו בליגה ועוד אול-נבא.
עונה אחת הוא סיים שני במירוץ, זה לא אומר שהוא השחקן השני בטיבו. הוא שחקן טופ 10 מאשר קליבר mvp ואין להשוות אותו לקיידי שנועד לגדולה מההתחלה וכמה רמות מעליו.
עם כל הכבוד ללפייטון הוא לא ברמה של קיידי. מאלון לא הביא את הדואר בזמן הגמרים ויוטה בכללי הייתה פחות טובה שב 98 סטוקטון כבר היה שחקן של 11 נקודות בפליאוף.
דרקסלר ב-92' היה השני בטיבו בליגה, פייטון 96' גם היה כנראה השני בטיבו בליגה. זה מספיק בשבילי. הם לא קיידי, אבל הם לגמרי שחקנים שיכולים להוביל קבוצה רחוק מאוד.
גם מארק גאסול נבחר פעם אחת לשחקן ההגנה של העונה. האם הוא ברמה של מוטומבו או בן וואלאס? התשובה היא לא.
הם לא ברמה של קיידי אז אין מה לדבר. עם כל הכבוד לקשיחות של הכפפה ולדרסלר שהיה כוכב גדול זה לא מתקרב ליכולות של הסקורר הכי מוכשר ששיחק את המשחק.
לא ג'ורדן, אולי … (אעלה אפשרות אחרת בהמשך).
כל הדיון על ה GOAT הוא מופרך במיוחד משום שקשה להשוות איכויות במיוחד על ציר הזמן המשתנה. מי ה GOAT בספרות, בציור, בפיסיקה, … – לך תשווה איכויות וזמנים שונים.
הסטטיסטיקה לא תופסת את המורכבות של המשחק, הגדלת היקף החשיפה לענף לא קובעת את הגדולה (יאו מינג), וגם לא רק האלגנטיות של המשחק (ד"ר J הנפלא), וגם לא רק עשרות קריטריונים אחרים, אלא מכלול שיוצר מופע שהוא יחודי ולא ניתן להשוואה ומדידה 'מי גדול ממי'.
ולעניין של ג'ורדן, ג'ורדן התחיל לזרוח רק אחרי ששני הגדולים שהיו לפניו, מג'יק ובירד שקעו. הוא היה צריך להמתין לגיל 28 שהם ילכו הביתה, והבד-בויז גם כן. ואז הוא הצליח להכנס לתמונת האליפויות.
אני חושב שהלייקרס והסלטיקס של שנות השמונים היו לוקחות את אליפויות משיקגו של שנות התשעים, זו דעתי ואני בטוח שיש אחרים שחושבים אחרת. וזה בסדר לא נוכל להכריע בעניין.
משהו לסיום על הטבלה הסטטיסטית שמופיעה בכתבה. 6 מ 6 זה יפה אבל זה עיוות התמונה. המספר האמיתי הוא 6 מ 13 עונות (בשיקגו, ואני עושה הנחה ולא מחשיב את העונות בוושינגטון). זה הרבה מתחת ל 11 מ 13 של ראסל. שאם רוצים להתעקש וכן לדבר על GOAT אולי הוא האיש.
הרבה יקפצו ויגידו שהליגה לא היתה תחרותית, לא אכנס לזה בהרחבה אבל אציע בעניין חומר למחשבה: 9 או 14 קבוצות מנקזות הרבה יותר איכות לכל קבוצה ויוצרות הרבה יותר תחרותיות מ 28 קבוצות. וכן כדורסל היה אז ספורט פופולרי ורווח והיו בו שחורים ושחקני-על שהיו קורעים את הליגה גם היום (ראסל, ווילט, ביג O, אלג'ין ביילור, ג'רי ווסט, …) וברור לי שאני לא משכנע את המשוכנעים שלא כך.
עוד נקודה אחרונה, לליגה שהפכה להיות ביזנס עצוב בשנות התשעים (בין השאר בזכות אולימפיאדת ברצלונה) היה עניין מסחרי לפמפם את ג'ורדן כגדול מכולם והיא והעיתונאים שחיים מהליגה עבדו בזה בלי הפסקה.
אז מזל שעכשיו הליגה היא לא ביזנס עצוב, והעיתונאים שחיים מהליגה לא עובדים בלי הפסקה בלפמפם את לברון.
ג'ורדן באופן אישי זרח עוד לפני השקיעה… קבוצתי – אתה צודק ששיקגו טיפסה ככל שהם שקעו.
14 קבוצות ניקזו את הכישרון מארה"ב בלבד. היום 30 קבוצות מנקזות כישרונות מכל העולם…
יכלו לפמפם לך מישהו אחר ולא היית קונה, מייקל היה שחקן על, גם בהגנה, גם בהתקפה. אם הוא לא היה מועמד למס' 1 זה לא היה מחזיק יותר מדי זמן.
לברון לא הגדול בהיסטוריה וגם לא בעשירייה הגדולה בהיסטוריה. מה בדיוק הוא עשה בקריירה? הוא מלך הסלים של כל הזמנים, אבל הוא הגיע לליגה ישר מהתיכון, לא חכמה. ואליפויות, בכל האליפויות זה קבוצות שסודרו כדי שהוא יקח שם אליפות, שום דבר יוצא דופן. לברון לא עשה שום מסע, כל הקריירה זה אותו דבר, תנו ללברון את הכדור וזוזו הצידה.
ואצל ג'ורדן, הוא התחיל את הקריירה שכל הכדורים הולכים אליו, כל עונה מחדש שיקגו הגיעה עד לאן שהכשרון של ג'ורדן לקח אותה, בצורה כזאת לא היה סיכוי לאליפות. ואז הגיע פיל ג'קסון והזיז לג'ורדן את הגבינה, ושם קרה מה שיהפוך את ג'ורדן לגדול בהיסטוריה, הוא הבין שבשביל אליפות הוא צריך להשתנות, הוא הפך להיות שחקן שעושה את חבריו לקבוצה טובים יותר, הוא נהיה מנהיג אמיתי והשחקנים שיחקו בשבילו. הוא לוקח שתי אליפויות ואז מגיעה ההתקפה האחרונה במשחק 6 של גמר 93, ג'ורדן קלע את כל תשע הנקודות של הבולס ברבע האחרון, הכדור חייב ללכת אליו, כל הגנת הסאנס מתמקדת בו, קווין ג'ונסון שומר אותו צמוד ולא עוזב, אז הוא מוסר לפיפן והסאנס בהלם ובסוף מגיעה שלשת ניצחון של פקסון. פאסט פאוורד למשחק 6 גמר 97, יוטה עם דאבל אפ על ג'ורדן והוא בתגובה מוסר לקר לסל ניצחון. ומשחק חמש באותה סדרה, לברון בחיים לא היה עולה למגרש במצב של ג'ורדן באותו יום, איזה מנטליות מטורפת צריך אדם כדי לעלות למשחק כשהבטן שלו בוערת והוא בקושי עומד על הרגליים.
אז לברון הוא בהחלט מכונת סטטיסטיקה, אבל גואט הוא לא. והאליפויות במיאמי, נו באמת, אליפות שנקנתה בסופר.
רשימת עשרת הגדולים שלי:
ג'ורדן
מג'יק
בירד
קארים
ד"ר ג'יי
אייזייה תומאס
ביל ראסל
סקוטי פיפן
ג'רי ווסט
טים דאנקן
עשיריה שניה:
קלייד דרקסלר
קווין דוראנט
סטף קרי
ג׳רמי לין
ניקולה יוקיץ׳
ווילט צ׳מברלין
האקים
פאטריק יואינג
חן ליפין
לברון ג׳יימס
תתבייש לך שג'רמי לין לא בעשירייה הראשונה. ממך ציפיתי ליותר.
איפה דובי גל
עשירייה שלישית ביחד עם מוגלי
וזריזי השועל
יפה לך בגירה
היתה התלבטות בינו לבין ליפין
לברון בהחלט בעשירייה הראשונה.
מי של ראה את מייק בלייב לוקח בכח 6 אליפויות, קשה לו לשפוט אובייקטיבית.
אנחנו הקשישים ראינו ורואים גם את השקץ, אפילו עכשיו מול הגוקר
וכמובן תודה רבה למנחם.
זאת הרשימה שלי בסדר לא אקראי:
לברון זה שילוב של פרופוגנדה תקשורתית ברמה שמעולם לא נראתה, עם שיפוט שהפך ל-WWE כדי להעצים אותו ולאפשר לו להזין את המכונה, בניית סופר טימס וקפיצה עליהן כדי ליצור חלון הזדמנויות, מזרח חלש באופן היסטורי, ולקיחת חומרים אסורים מהלך כל הקריירה כדי להשיג יתרון פיזי בנוסף לשיפוטי.
יש כ"כ הרבה שחקנים יותר טובים ממנו, שהוא בקושי מגרד את ה-20.
רק בתקופתו, סטף, KD ויוקיץ' יותר טובים ממנו.
קובי היה מתחרה נעלה וטוב ממנו.
דאנקן הראסל של ימינו.
בירד, קארים והאקים שלטו ברמת GOAT לפרקי זמן מסוימים.
ווילט ושאק היו מפלצות בלתי עצירות.
מג'יק – אחד השחקנים המיוחדים שהיו ואב שושלת השואוטיים.
ראסל ה-GOAT של האליפויות.
ועוד ועוד שחקנים מהטופ מהתקופות השונות.
ומעל כולם ג'ורדן, ברמה משלו.
כל מילה. אף שחקן מעולם לא הפעיל ככ הרבה כתבי חצר ותאגיד פרופוגנדה אינטנסיבית של התאגיד+שיפוט+בידורסל+לונגביטי ניפחו אותו למימדים של יעני לתת תחרות למייק. תכלס שחקן שיש רבים טובים ממנו.
לטעון שהוא בקושי מגרד את הטופ 20 רק מוכיח שיש את הפרופגנדה ההפוכה שעובדת בשיא המרץ.
מתי בדיוק סטף נחשב לטוב בעולם? ב 2015 שאיגי האפור לקח את ה mvpf או ב 16 שקרס בגמר או ב17 ו 18 שקיידי גנב לו את ההצגה בגמרים. יש לו קייס אולי רק ב 22' כי הביא אליפות נאה אבל כבר אז יוקיץ' נחשב לטוב בעולם. אז נזרום וניתן לו עונה אחת שבה נחשב לטוב בעולם.
ווילט עם אליפות אחת ככוכב עליון זה מגוחך.
כנ"ל יוקיץ' שאין לו בדיוק סיכוי אבל לפחות הוא עוד בעבודה.
את קיידי יזכרו כשחקן שהצליח רק בקבוצה שהצליחה לפניו.
זה מגוחך לטעון שהם מעליו.
אם מישהו מתחרה עם סטף ב-22' זה יאניס.
צודק. יאניס נתן סדרה עצומה (ללא מידלטון) מול הסלטיקס שהגיעו לגמר. אחרי זה הגיעו הפציעות בפלייאופים והירידה במעמד של השחקן הטוב בליגה.
כן, יוקיץ' לקח פה אחד את התואר הזה ב-23'.
+1966
אני הייטר אבל מה שהוא עשה אי אפשר לקחת ממנו גם אם נוריד את כתבי החצר שלו (פה היו"ר צודק) והחומרים לכאורה שצרך.
1. מייק
2. קובי
3. סטף
4. קארים
5. שאק
6. בירד
7. מגיק
8. טימי
9. האקים
10. דוראנט
השקץ לא שם הוצאתי אותו מהעשירייה.
באיזה שנה סטף נחשב לטוב בעולם? (Mvp עונה סדירה ופלייאוף פחות משכנע לא תופס).
מ2015 כל עונה הרבה יותר מהשקץ
ב 15 למרות שהפסיד לברון קיבל יותר קולות מסטף בגמר כי היה כמה רמות מעליו והפך גמר סגור הרמטית לתחרותי ביותר.
ב 16 הוא קרס בגמר אז הmvp האדיר שלו בעונה הסדירה פחות עוזר לו לקייס.
ב 17 ו 18 הוא נהנה מהצטרפות קיידי (וגם ההיפך), ולקח מושב אחורי בעונה הסדירה ובגמרים קיידי השתלט ולקח בצדק את מצטיין הגמר. למרות ההפסדים בגמר לברון בהופעות ענק ביצר את מעמדו כשחקן הטוב בעולם.
ב 19 זה היה קוואי עם פלייאוף אדיר.
ב 20 זה היה לברון עם מקום 2 בעונה הסדירה ומצטיין הגמר.
אולי רק ב22 יש לו קייס כי זכה באליפות נאה אבל כבר שם יאניס ויוקיץ נחשבו לשחקנים הטובים בליגה.
22' זה הוא, השאר אתה צודק
ואני הוצאתי את מארדונה מרשימת עשרת הכדורגלנים הגדולים בהיסטוריה
מסומם על סטרואידים היה דייגו ורמאי גדול די דומה לשקץ
ברור! בגלל זה הוצאתי אותו והכנסתי את ראובן עובד במקומו
😂😂😂😂
מוזר שלא ציינת אף אחת מהקרדאשיינס
הקרדשיאנס אפילו לא בטופ 1000 שלי
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
גם בית שימוש לא!
תודה רבה מנחם
מייק מסכם את זה הכי טוב
https://youtube.com/shorts/xl8TFUrFlwM?si=h98P71Eo-24QuFOS
😂😂😂😂
לכל ההייטרים םה קשה לשנמך את לברון כי הדמגוגיה לא עובדת.
אם אתם באמת רוצים לשנמך אותו שימו את קוין לאב טופ 5 בכל הזמנים
מעניין… לא ידעתי שיש ויכוח על הראשון, חשבתי רק מי שני.
נוטים לשכוח שג'ורדן לקח אליפות גם במכללות, לברון לא היה שם…
לברון יכל להכנס לדיון הזה אם במקום להיות נבלה ולצחוק על נוביצקי שהיה חולה, היה לוקח אליפות. אם זה מה שאתה עושה בגמר, אתה כנראה תיש, לא עז. מבחינתי הדיון הסתיים באותה אליפות של נוביצקי. הזלזול של לברון, אחרי "ההחלטה" שלו, שמו תקרת בטון מעל הראש שלו מבחינתי.
בהנחה שאתה לא פוסל מראש שחקן עם מעידה חד פעמית אז אתה אומר שהאישיות של לברון גרמה לך לשים לו תקרת זכוכית אוטומטית?
כשג'ורדן היה שחקן פעיל, שאלו אותו אם הוא השחקן הטוב ביותר. הוא ענה שלעולם לא נדע, כי הוא לעולם לא יוכל לשחק נגד ווילט, או ראסל, או כל הגדולים לפניו. הדבר היחידי שהוציא אותו מהשלווה שיש במחשבה הזו, היה הרצון של לברון שכולם יחשבו עליו כגדול ביותר.
ת'כלס, ג'ורדן צדק.
תודה מנחם
ה goat הוא אינדיבידואלי, עבור כל אחד זה הגדול ביותר שראה משחק. זה עניין של תקופה.
בגלל שאתה זכית לראות את כולם, כמעט, אני זורם עם הבחירה שלך
מ.ש.ל
✨
קראתי רק את הכותרת וכמה שורות בהתחלה כדי להבין מהיכן הגיעה ההשוואה.
לברון לטעמי לא מגרד את העשיריה הראשונה .
אך הוא מושך תשומת לב ומוכר כרטיסים לכן מותרים לו על צעדים בלתי נגמרים ,מה זה צעדים …הליכות מרתון , משיכת והחלפת רגליים לפני הסל ,שיפוט מוטה שכבר החל
עם קובי בראיינט , עוד נסיון כטשל של הליגה
לבנות כביכול סופר סטאר מתחרה למייקל
כך שלא כל אמצעי כולל שדידת סקרמנטו
בשיפוט מוטה הפך לקביל.
אפשר בכיף להשוות בין לברון לקרל מלון
או בין לברון לסטוקטון או אולי אפילו להשוות
בין לברון לדומיניק ווליקינס ואולי אפילו אם כי בקושי רב להשוותו לאיזאיה תומס .
אבל אי אפשר להשוות בין לברון לצמברלין
לא בין לברון למגיק , לא בין לברון לבירד וודאי
לא להשוותו למייקל.
לו הליגה היתה מחמירה עם לברון ולא מאפשרת את קרקס ההליכות ,וחמור מזה
מאפשרת לו לנהל קבוצות לפטר מאמנים
להעיף שחקנים מהקבוצה אז אולי יתכן שיכל להתפתח לאחד מחמשת נשחקנים הטובים
בליגה אולי היה מקום אפילו להשוותו לסקוטי פיפן .
כל מי שטוען אחרת כנראה לא יודע להבדיל
בין יכולות אמיתיות לבין אשליות
לברון הוא אשליה מודרנית כמו הקריפטו
ועוד כל מיני אשליות המטמטמות את הציבור
שחי במחשב ,ג'ורדן היה החיים האמיתיים
לפני שהגיעו מטמטמי הציבור כגון הפייסבוק
ושאר המטמטמים למיניהם .
אולי אפשר להשוותו ליוקיץ אם כי לטעמי יוקיץ
טוב ממנו בהרבה להוציא הגנה .
משום מה נראה לי שהגואט שלך זה קווין דוראנט…
מה לגבי עבירות התוקף שלא נשרקות? שריקות האוויר שמצילות אותו? והעבירות שלו בהגנה שגם לא נשרקות?
ואת הדברים הללו ,לאחר הבזיון שהשיפוט מאפשר לו כבר מיותר להזכיר .
עכשיו אתם מבינים מדוע אנחנו בוכים?
זה למה אני מוותר מראש על "חוויית האולסטאר…
https://www.facebook.com/reel/887707280910375
לברון היה גדול אבל זקנתו מביישת את נעוריו. השנים האחרונות שהוא רק מנפח סטטיסטיקות ולא עושה הגנה הם ביזיון. הוא צריך לעלות מהספסל למספר דקות כל פעם, בשביל לעשות שינוי ולתרום בשני צידי המגרש. כעת הוא מהווה נטל על הקבוצה ומשמש כמשקולת לגרור אותם מטה.
מה שבטוח הוא שאין שחקן כמו לברון שהדיונים בקשר אליו הם כל כך אמוציונליים ושיש אנשים שכל כך לא סובלים אותו עד כדי טענה שהוא פייק ושלא היו מכניסים אותו לעשיריה הראשונה (זה שחקן שבכל דירוג שאני ראיתי נכנס לטופ 4, לרוב לטופ 2)
קצת מזכיר דיונים על פוליטיקה או על דת
ככה זה כשהשנאה עיוורת, מאבדים כל יושרה אינטלקטואלית ונעים על הציר שבין זיוף לטמטום
יש סוג של טיפוס שהיה קיים משחר ההיסטוריה, אך התקופה הזו של הרשתות החברתיות הרשתה להם להשתלט לחלוטין על השיח.
סוג הטיפוס שלא יכול פשוט להתחיל לגנן בחצר הבית שלו. לא, הוא חייב ללכת לצעוק לכל מי שהוא פוגש "גינון זה הדבר! אנחנו חייבים להחזיר גינון!" ולהתעקש שכל סוג אחר של תחביב הוא נחות וחסר ערך לעומתו.
התחלתי לראות ב80’
ואני בטים מג׳יק.
לא אהדתי את ג׳ורדן.
אבל בראיה היסטורית על תקופתית זה ג׳ורדן וכל היתר .
היכולת שלו לשחק מעל ומעבר לכל שחקן אחר על כל המגרש בעונה הסדירה ואז להעלות הילוך בסדרות ההכרעה ואז להעלות הילוך בסדרת הגמר היא יוצאת דופן שלא היתה כדוגמתה לאף שחקן בהסטוריה והכל בנתונים סטטיסטים עם
כדורסל מ נ צ ח.
חושבים אחרת? הגיבו עם עובדות מגובות סטטיסטיקה.
בס"ד
תודה רבה.
ויכוח קיים וימשיך להתקיים.
רק אציין משהו, שלא ראיתי אף פעם שמדברים עליו.
המאמנים, מייקל לקח את האליפויות תחת אחד המאמנים הגדולים בכל הזמנים, הזן מאסטר, שבנה שיטה מטירפת, ואילך את רודמן.
לברון שיחק כמה עונו בודדות תחת ספולטרה שהוא מאמן טוב,
אבל לא כמו פיל ג'קסון, שאר העונות תחת מאמנים בינוניים.
אני חושב שאם היית מחליף רק. את המאמנים,
ללברון היו יותר אליפויות מלמייקל.