********************

לא קשור – אבל מעניין: פתאום בא לי לקרוא את שמות המשתתפים בחידונים ובאתגרים של אז (בערך 6-7 שנים אחורה). שימו לב שאף אחד לא ניכנס לאתר יותר! כנראה שאין הרבה פסיכים כמוני שכבר איזה 60 שנה בתוך ה-NBA, ולא מפסיק לחפור. נראה כמה מכם תהיו כאן בשנת 2020 – השנה הראשונה שללייקרס ישנו סכוי להיות רלוונטים!

******************

ריק בארי

אחד בשם סביבון מלצר מתל-חנן היה הראשון לשלוח "עכשווי לריק בארי". את מי שבחר מוטב שלא תדעו. זאת הייתה בחירה מהגיהינום. בנוסף, הוא כותב ש-"ברי לא היה שחקן. כל מה שהוא ידע זה לקלוע". אז סביבון, רק למקרה שאתה לא עובד עלי עם שמך (אם כי אני כמעט בטוח שהוא מנסה לעבוד עלינו) , אז ראשית רציתי שתדע שלו הורי נתנו לי שם כזה, הייתי שולח אותם למעקב ובדיקות, ואז תובע אותם על "הכפשה" ברגע שהפכתי להיות בוגר.

ובקשר ל-"כל מה שהוא יודע זה לקלוע", אז יש לי חדשות בשבילך: כל מה שרמברנט ידע זה לצייר. ואם עליך להיכנס לגוגל ולחפש מי זה רמברנט, אז אולי כדאי שבאמת תעשה כמה "סוב סוב סוב" לפני – שכמו כל סביבון – תיפול.

=================================================
ריק ברי – אחד משלושת הקלעים הגדולים בהיסטוריה
=================================================

לרוב הצופים, השחקנים, המאמנים, והעיתונאים, ריק ברי היה אניגמה כדורסלנית: מעצבן כמו גיר חורק על לוח. מאוס כמו פחית קולה חדשה שאין בה קצף. מרגיז כמו לבלות עשר שעות ב-"עשה זאת בעצמך", ואז לגלות שחסר לך חלק. אך לאחרים – ואני ביניהם – ברי תמיד קיבל את החלק הלא נכון של המקל. הוא האחד ששילם עבור עליונותו הכדורסלנית בדריסה עיתונאית וטלוויזיונית.

אפילו ´ספורטס אילוסטרייטד´ היקרתי והאמין לכאורה, לכלך עליו במאמר ראשי בדצמבר, 1991, עם הכותרת " DEAREST DADDY " שכבר מנופפת דגל אדום. "דדי היקר" כבר זועק "דדי האיום" בציניות. לפי המאמר ריק היה אב גרוע שהזניח את בניו שחתכו כל יחסים עמו. כותב המאמר – לפי ריק ברי – לא טרח אפילו לדבר עם בניו לפני שכתב מה שכתב. ריק מספר שמיד אחרי הפרסום צלצלו אליו ארבעת בניו ואמרו שלא היו דברים מעולם. לך תדע. עוד נחזור לזה.

עבורי הוא היה הפרוטוטייפ של זריקת הג´אמפ, כשממוצעו לעונה מסתובב סביב 60%, כשהכול כמעט מרחוק, בשעה ששחקני נבא אחרים לא עושים אחוז זה מחצי מרחק. הג´אמפ שלו היה הנעלה ביותר. הג´אמפ שיש רק לאליטה שבאליטה. מושלם מבחינה ביומכנית. ג´אמפ שרק לשניים-שלושה מהמעולים שבמעולים היה. שלושת הג´אמפ-שוטרים הטובים והמסוכנים בהיסטוריה היו ג´רי ווסט, רג´י מילר, וברי. אבל אילו נתנו לי כדור עם 5 טיקים לסיום בפיגור שתי נקודות ואני חייב שלשה, אני מאמין שהייתי נותן את הכדור לריק ברי.

שאר הקלעים מרחוק הטובים בהיסטוריה בנוסף לברי/ווסט/מילר, היו גייל גודריץ´, כריס מאלין, פאול אריזין, סטיב קאר, גלן רייס, לארי בירד, ביל בראדלי, וברנרד קינג. טוב, אם תעקמו את זרועי אסכים להוסיף גם את מרק פרייס. מדוע רובם הגדול לבנים? כי השחורים משחקים במגרשי המשחקים עם תשוקה לדאנק כבר מגיל צעיר ביותר. זריקה מרחוק לא מעניינת אותם. היא כאילו מראה על חוסר גבריות וחוסר GUTS!

הרשימה הזאת לא מתחשבת בקלעי גארבג´-טיים או מנצחי תחרות ה-3. כל השחקנים שבחרתי הם אלה שקברו את הזריקה מדאונטאון טוב יותר מכולם תחת פרשר, כשהמשחק על הקו. לברי הייתה גם יכולת פריצה אדירה לסל, וכניסתו לסל הייתה דומה מאד לכניסה לסל של טוני פרקר מסן-אנטוניו היום. אם שמרת עליו צמוד הוא עבר אותך כרוח. אם נתת לו מרחב, הוא בישל אותך בעוד שלשה.

לג´אמפ של ברי היה טעם עליון. כמו קינמון עם סחלב. לפני כמה ימים כשנודע ששון מריון עובר למיאמי, ברי אמר שלו היה לו את הג´אמפ של מריון – לבטח המכוער בכל ההיסטוריה של הכדורסל – הוא, ברי, היה מתאבד. אז יש לי חדשות בשבילך ריק ברי: הג´אמפ של מריון מכוער רק עד שהכדור ניכנס פנימה (באחוז גבוה של 50%). באותה שנייה הוא הופך לדבר היפה בעולם לאוהדי ההיטס, ולי – האוהד החדש של ההיט אחרי 8 שנות מגורים ליד מיאמי. עם מריון ובנקס הם הפכו בצ´יק לקבוצה רצה, ואני מחכה לשואו-טיים מס´ 2 של פט ריילי שיתחיל בקרוב-בקרוב, אך זה כבר נושא לסיפור אחר.

הוא היה קובר שלשות ממרחקים עצומים באותה קלות וטבעיות שאתה ואני מצחצחים בבוקר שיניים. אילו שיחק ביד אליהו הוא היה מפציץ ג´אמפים מאזור חיוג 02. אולי אפילו אזור חיוג 04. והכול בארוגנטיות מקסימאלית כששפת גופו ומבע פניו מביעות עליונות ורחמנות על השומרים עליו המנסים להחזיקו מתחת ל-30 נק´ למשחק בדיוק מדהים שהיום קשה להבינו. פעם הוא אמר שכששחקן האמור לשמור עליו במשחק זה או אחר חולם שהוא "יחזיק" אותו – את ברי – על פחות מ-25 נק, חובה עליו להתעורר כמה שיותר מוקדם בבוקר ולשלוח פקס התנצלות, ולא הוא – ברי – יקבור 50.
אז אני משוכנע שעכשיו ברור לכולכם (ורובכם כתבתם שבגלל גילכם הצעיר לא ידעתם עליו הרבה) שריק ברי היה COCKY בנזונה, יהיר, שחצן, גאוותן בלונדיני יפה-תואר שכל שערה בראשו נמצאת במקום הנכון.

אבל אולי יהירותו ואהבתו העצמית הם מה שעשו ממנו כוכב עליון, חבר ב-"היכל התהילה", ואחד מ-"50 אגדות הכדורסל". אולי כוכבי-על עולמיים כמדונה, ברברה סטרייסנד, או טייגר וודס כולם COCKY בני זונות. אולי זה חלק מהעניין. אבל אולי גם הם לא כאלה יהירים-שחצנים כפי שאנחנו חושבים. אולי זאת התמונה שהמדיה ציירה לפנינו, וברור שכמה מאמרות הכנף שלו לא עזרו לקבלתו כגבר לעניין, אבא טוב ונאמן, ושגריר ראוי לנבא.

=================================================
"הדשא צומח, הציפורים עפות,
ואני קולע 35 נק´ למשחק ב-60% דיוק"
=================================================

משפטים כאלה, אמרות כנף כאלה, עשו מריק ברי "אויב הציבור מס´ 1" בליגה. ג´ורג´ גרווין אמר פעם על ברי שאפילו אמא תרזה – לו הייתה שומרת עליו אישית – גם היא הייתה יורקת עליו אחרי 20 דקות. עד כדי כך הוא מעצבן אותך, משפיל אותך, מחייך ישר לעברך כשהוא קובר עוד שלשה מסוף העולם (ואני יודע שאולם כדורסל מאייתים עם "א"). כשנשאל מה סוד הצלחתו ענה שהוא "לא שונה מאף בנאדם אחר בעולם עם 2 ידיים ו-2 רגליים הקולע 35 נק´ למשחק בנבא בדיוק של 60%, כשאיש לא מסוגל לעצור אותו".

דברים כאלה מקוממים. מעצבנים שחקנים אחרים כמו הליכה עם גרביים על רצפה רטובה. במיוחד כשהאיש הזה המשחק בעליונות כזאת בעולם הכדורסל השחור הוא בלונדיני מהמעמד הבינוני-עליון, תמיד מצוחצח, תמיד מבריק, תמיד מדבר בשפה צחה ונכונה. גם לארי בירד היה כוכב עליון בעולם הכדורסל השחור, אבל לארי היה מין "קאונטרי-בוי" אוסף זבל מפרנץ´-ליק, "רדנק" עם מבטא קאונטרי שה"שחצנות" היחידה שבו הייתה התבדחות ברוח טובה עם חבריו- יריביו.

כשלארי ניכנס לחדר ההלבשה לפני תחרות ה-3 באול-סטאר (הייתי שם!) באורלנדו ושואל מי לוקח מקום שני, או כשהוא מרים יד מנצחת עוד כשהכדור ´לשלשה´ הוא בשליש הדרך לטבעת כי הוא רואה את הסוויש לפי מעוף הכדור, איש לא נעלב או כועס. להיפך. אך כשברי עונה לתוהים בקשר לזריקת שתי הידיים המשונה שלו מקן העונשין כשידיו מחזיקות בכדור בין רגליו באזור הביצים, שהוא "יכול לקלוע פאולים מהקו עם ´כדור כוח´ טוב יותר מ-75% של שחקני הנבא עם כדור רגיל" – משב רוח קרירה עובר בכל הליגה. אנשים שונאים תשובה זאת. אבל ברי מחייך כי הוא כנראה צודק. מה שגיליתי אצל ריק משך השנים הוא שהוא יכול לצאת עם דעה מהגיהינום, ולרוב מסתבר שבסוף הוא צדק. ריק ברי, אגב, היה זורק העונשין הטוב בתולדות הכדורסל, אפילו שהייתה בשתי ידיים. למה זורק בשתי ידיים? כי זה שונה מהמקובל. כי זה לא אורתודוכסי. כי זה עושה ממנו משהו מיוחד.

אך ככה ברי אהב זאת. הוא רצה להיות האריסטוקרט הקובר אותך באלגנטיות, עם מבע פנים האומר "מסכן שכמוך. אין לך מה לעשות בנידון מלבד להיקבר בשקט. קבל את נחיתותך כעובדה קיימת". שנים אח"כ כשפגשתיו באולם הראיונות באול-סטאר והוא נינוח, רגוע, ומאד עניו, הבנתי שכל "האריסטוקרטיות העליונה" הייתה נשקו נגד ה-"נייטיבס" של הנבא, וכמה ששנאו אותו יותר, כך יתרונו הפסיכולוגי על יריביו גדל. דבר נוסף שחיסל את יריביו הייתה העובדה שהנה הגבר סיים 48 דקות משחק נגד הטובים בעולם, קבר 40 נק´ ב-59% דיוק, ובסיום המשחק הוא נראה כאילו זה עתה יצא ממכון יופי. שערו משוח ומבריק; כל שערה במקומה; גופייתו מעט רטובה אך הוא נראה טרי, נקי, מצוחצח. שחקן אחר שהיה לו את זה היה פט ריילי. גם לטל ברודי היה את זה: היכולת לסיים משחק קשה ביותר ועדיין להיראות כאילו אתה מוכן לצאת למסיבה.

=================================================
אויבים ושונאים מכאן ועד הודעה חדשה
=================================================

כששיחק היו לו הרבה שונאים, הרבה אויבים, הרבה מתעבים. היום אני משוכנע שקנאה הייתה הסיבה הראשית כי איש לא יכול היה לעכל את העובדה ששחקן לבן מהשכבה העליונה שולט בהחלטיות כזאת במשחק של השחורים. פעם שאלו את בוב מקאדו מה אין לך כשיש לך את ברי קבור בחול עד הצוואר, והוא ענה: "מספיק חול". אני בטוח כמעט שאמר זאת בבדיחות דעת, אך כשמייק דנליבי, חבר קבוצתו וחברו הטוב ביותר, נשאל מה היה קורה אילו ריק ברי היה ניבחר להיות הנציג של ארה"ב באו"ם ענה: "מלחמת עולם III", והוא התכוון לכך! אגב, מקדו וברי הם חברים קרובים היום.

לא הייתי מתפלא לו פיטר את הרופא האורטופד שלו כי הרנטגן שעשה עליו לא היה בצבעים. כשהיה ניכנס לאולם זה או אחר למשחק חוץ והיה רואה פוסטר שלו תלוי על הקיר הוא היה בוודאי קורץ לעבר התמונה ומנופף ידו למין ´שלום´. איש לא ראה אותו עושה זאת, אך זאת הייתה הרפיוטציה שלו בליגה. כששיחק באוקלנד ב-ABA ושמע שהקבוצה עומדת לעבור לוושינגטון הוא סרב לעבור עימה, ואמר: "אם אני בא לוושינגטון אז זה יהיה רק כנשיא ארה"ב". כשקלע 64 נק´ ב-1974 נגד הפורטלנד טריילבלייטזרס הוא אמר אחרי המשחק ששחקני קבוצתו שונאים כשהוא קולע ככה כי זה מוריד להם את הסטטיסטיקה בריבאונדים התקפיים.

איש לא ידע בביטחון מה מתקתק אצל ריק ברי, אך כל יריביו בנבא התפללו שזאת פצצת זמן. אני זוכר שאמרו שבנבא יש שני סוגי אנשים ששונאים אותו – ימניים ושמאליים. אבל אם לא היה שחקן אדיר כפי שהיה; אם לא הצליח מעל ומעבר כנגד כל הסיכויים, ואם לא היה ממציא ויוצר בנבא, לא היו לו גם שונאים כאלה.
זאת שאלה שמטרידה אותי כבר שנים: מדוע ישנם שחקנים סופר-סטארים האהובים בכל העולם כלארי בירד או מייקל ג´ורדן – ולא חשוב מה יאמרו ומה יעשו (כגון ההימורים של מייקל או העובדה שללארי לא היו כל יחסים עם בתו עד שהגיעה לגיל בוגר) בעוד שישנם סופר-סטארים אחרים כריק ברי, קובי בריאנט, או אייזיה תומאס שיש להם שונאים על כל צעד ושעל, בלי שאנשים יוכלו להסביר לך בדיוק למה.

=================================================
"זה הכול עניין של גנים עליונים"
=================================================

ברי היה ה- POSTER BOY של הנבא. גבר יפה תואר המשחק כ-BROTHER הטוב ביותר במשחקם של השחורים. הוא היה הטוב ביותר והרע ביותר בליגה. רגע אחד מלהיב ומרתק, רגע שני מתרברב, מבחיל, ומרגיז. היה לו אגו מכאן ועד הודעה חדשה. פעם אמר "ברי, ברי, וברי. ועכשיו השאלות". כשעיתונאי מסוים כתב שהוא הגבר החתיך ביותר בנבא, הגיב אחד הקוראים ש-"יופי עמוק רק כעומק העור". כשנשאל ברי לדעתו הוא הגיב: "מה הם רוצים ממני? שגם הכבד שלי יהיה סקסי?". הוא היה השחקן שיזיל דמעה על פצע פתוח של יריב רק כדי להוסיף קצת מלח לפצע, אך הוא גם היה השחקן שהריץ (ומריץ) מחנות כדורסל חינם אין כסף לילדי הגטאות של סן פרנציסקו משך שנים, ונתן מלגות אוניברסיטאיות לכמה מילדי עוני ממקום הולדתו בניו-ג´רסי.

הוא השחקן היחיד בהיסטוריה שהוביל בנקודות בתיכונים, ב-NCAA ב-NBA ו ABA. הוא השחקן האול-סטארי היחיד שהיה לו את הביצים לעבור מה-NBA ל-ABA. הוא תמיד עשה מה שבא לו, וקיבינימאט על כל השונאים והקנאים. באוניברסיטת מיאמי מאמנו היה ברוס הייל, אחד משחקני העבר הטובים בנבא. מה נתן לו ברי? קולע לו 37.4 נק´ בממוצע כשהוא מוביל את המכללות בקליעות, ניבחר לשחקן השנה במכללות, ואז, לקינוח, מתחתן עם בתו פאם. הדראפט בסיום המכללה קצת אכזב אותו כי רצה לשחק בניו-יורק וקיווה להיבחר ראשון. הניקס העדיפה לבחור את ביל בראדלי בבחירתם הראשונה. איש לא מצטער על כך: בראדלי הביא לניקס שתי אליפויות, ולברי הייתה קריירה נפלאה עם קבוצות אחרות בנבא. אגב, היה זה דראפט מצוין עם גייל גודריץ´, ביל קנינגהאם, ג´רי סלואן, בוב לאב, והתאומים ואן ארסדייל.

פאם אשתו (ממנה התגרש) היא האם של ארבעת בניו סקוטר, דרו, ג´ון, וברנט – כולם הפכו שחקנים מקצוענים. כשברנט זכה באליפות ה-NBA עם הספארס ב-2005 ו-2007, ברי ובנו היו צמד האב/בן השני לזכות באליפות ה-NBA (הראשונים היו מט גוקאס סניור ובנו מט גוקאס ג´וניור). אחרי שברנט זכה באליפות הדאנק באול-סטאר – הלבן היחידי לעשות זאת – הגיב ריק: "זה הכול עניין של גנים עליונים במשפחת ברי". אולי זה עניין של גנים, אך ריק התגרש מאשתו בעוד ארבעת בניו ילדים צעירים, ואת כל תורת הכדורסל הם למדו מאביהם החורג, אותו מחשיבים הם לאביהם האמיתי. כך הם גם דאגו להודיע כל פעם שאחד מהם הפך שחקן NBA חדש (סקוטר היחידי שלא שיחק ב-NBA, הוא שיחק בהצלחה באירופה).

הם תמיד דאגו לתת את הקרדיט לאביהם החורג כשדובר על "זה הכול עניין של גנים". כל אחד מהארבעה דאג שיידעו שבעל אימם הוא-הוא שעשה מהם שחקנים מקצוענים. רק בשנים האחרונות התקרבו ריק ובניו ויצרו יחסי ידידות. ריק לא מכחיש שבעל אשתו לשעבר היה חובב כדורסל, אב חורג מצוין שדחף ועזר לבני אשתו להגיע לרמות הגבוהות ביותר של כדורסל. אבל הוא – ובניו – מכחישים היום שהוא זנח אותם. הם פשוט גדלו עם אמם שנישאה לגבר אחר שגידל אותם בשנות הטין שלהם. אבל אתה צריך להיות אידיוט אם אינך מסכים שאם לאבא שהיה כוכב בנבא ישנם ארבעה בנים שהם שחקנים בנבא (אחד באירופה) זה לא עניין של גנים.גם ריק, אגב, נשוי שנית עם ילד. נחכה ונראה אם הגנים הכדורסלניים עברו גם אליו.

ריק דניס ברי נולד באליזבת, ניו ג´רסי, ב-1944. אביו היה שחקן כדורסל מקצועני בליגה מינורית, ומאמן כדורסל, וריק גדל כשהוא אוכל וישן כדורסל. הוא ניבחר לאול-אמריקן בתיכוניים פעמיים כשהוא משחק סמול-פורוורד בתיכון רוזל פרק, איתו ניצח את אליפות ניו-ג´רסי לתיכוניים. אני הגעתי לארה´ב בשנת 1961, השנה שאוניברסיטת מיאמי נתנה לו סטפנדיית כדורסל, והוא פרח מיד ונודע כאחד משחקני המכללות הטובים בארה"ב. בשנה האחרונה שם (1965) הוא ניבחר ל-´שחקן השנה במכללות´, אול אמריקן (כמובן!) והוביל את המכללות עם 37.4 נק´ ממוצע למשחק.

=================================================
יו-יו בין NBA ו-ABA
=================================================
סן פרנסיסקו בחרה בו בדראפט של 1965 וכבר בעונתו הראשונה הפך לכוכב ראשי בקבוצה שהפוינט-גארד שלה היה גיי רוג´רס והסנטר שלה נייט טרמונד. הוא מביא שינוי קיצוני לקבוצה ללא קלעים מרחוק שניצחה 17 משחקים בעונה הקודמת, והוא הביא אותה ל-35 ניצחונות כשהוא קולע 25.7 נק´ למשחק. את ההתפרצות הראשונה שלו עשה באול-סטאר בשנה שאחרי כשהוא קובר 38 נק´ ומביא ניצחון גדול נגד קבוצת המזרח הפייבוריטית עם וילט צ´מברליין, אוסקר רוברטסון, וביל ראסל. ישנם הטוענים עד היום שהיה זה המשחק הגדול ביותר ע"י אינדיבידואל בכל ההיסטוריה של משחקי האול-סטאר.

בעונה השנייה בווריורס קלע 35.6 נק´ בממוצע והוביל את הליגה כש-"ביג-O" מפגר אחריו ב-5 נק´ למשחק.
הוא היה גורם עיקרי שהביא לווריורס אליפות מערב ב-1967 אך הקבוצה נכנעה בגמר לסיקסרס של צ´מברליין ב-6 משחקים, קבוצה שרבים מחשיבים כטובה ביותר בהיסטוריה של הנבא. במשחק ה-3 הוא קבר 55 נק´ כשרק ה-61 שקלע אלג´ין ביילור מעליו בהיסטוריית הפלייאוף.

הוא סיים את 6 המשחקים עם ממוצע של 40.8 נק´, שיא פלייאוף עד שמייקל ג´ורדן שבר אותו עם ממוצע של 41.0 נק´ למשחק בפלייאוף של 1993. שנה אחרי הוא בא עם אולטימאטום לבעלי הווריורס: "אוקלנד אוקס" (שב-ABA) מציעה לי מיליון דולר. אם אינכם רוצים שאעזוב, תנו לי הצעה נגדית". הווריורס חשבו שהוא מבלף אותם וסירבו לשלם. ברי עובר לליגה החדשה. הייתה זו סנסציה עולמית ומכה תחת החגורה ל-NBA שרק ברי יכול היה להנחית: לעבור מה-NBA ל- ABA זה כמו לעבור מפורשה לסוזוקי. כמו לעבור ממכבי ת"א להפועל כפר אתא בכדורסל. אני זוכר את השוק האדיר כאילו קרה אתמול. כאילו ביבי נתניהו מחליט להפוך לקיבוצניק ורוצה לרוץ לראשות המערך. זה היה דבר לא יאומן ממש. כאילו אומרים לך שלאשתך יש רומן עם השכן ואתה לא מאמין עד שאתה רואה את שניהם יוצאים יחד מחדר בבית מלון.

הווריורס סירבה לשלם, ובכל היבשת החלו לדבר על ברי, "חולה הכסף", שהחליט להזניח חברי קבוצה ולקפוץ לליגה האחרת עבור חופן בוטנים (לא משנה שחופן הבוטנים היה מיליון דולר). ברי טוען עד היום שהוא החליט לעבור כי הווריורס החליטה להיפטר מאב אשתו, ברוס הייל, שאימן את הווריורס באותו זמן, ושהווריורס לא חזרה אליו עם הצעה נגדית לזו של אוקלנד.

הוא הביא לגיטימציה מיידית לליגה הצעירה שהחלה גורפת יותר ויותר אוהדים עם משחקה המהיר, כדורה האדום-כחול-לבן, ואתלטיה הקופצים לשמיים כד"ר ג´יי, בוב מקאדו, "הנץ" האוקינס, ו-"איש הקרח" גרווין בעוד הנבא משתרכת עם שחקניה המבוגרים, כבדים, ואיטיים. או, כן, לליגה החדשה הייתה גם קשת ה-3 (כשה-NBA גנבה ל-ABA את הרעיון, הקשת הורחקה במקצת) וריק ברי החל להפציץ משם כאילו זרק לייאפס.
לאוקלנד הוא הביא מיד אליפות ב-1969 וסיים שני למל דניאלס בבחירת ה-MVP של הליגה לאותה שנה עם ממוצע של 34.0 למשחק, ותואר "השחקן היחיד לנצח אליפויות בשתי הליגות". שנה אחרי הקבוצה עברה לוושינגטון. מה אמר ברי בקשר לכך כבר כתבתי. כשהקבוצה עברה שנה אחרי לוירג´יניה ("סקוויירס") ברי הגיב: "מה אתם רוצים? שאגדל את בני להיות REDNECK ולברך HOWDY Y´ALL (ניואנס עם גוון קאונטרי-דרומי, מ.ל) כשהם פוגשים אנשים חדשים?". בום. עוד 5 מיליון שונאים – כל עכברי הכדורסל של הדרום.

הוא גרם למין טרנספר לנטס, ושם היו לי שתי שנות הנאה בלתי מרוסנת: הנטס שיחקה בנסאו קולוסאום במרחק 5 ק"מ מביתי, והייתי אורח קבוע במשחקיו כשהוא נותן שתי עונות של 29.4 נק´ ו-31.5 נק´ למשחק כשביל מלקיוני מלעיטו בכדורים, ובילי פאולץ בסנטר מכניס את כל הגארבג´ תחת הסל. למרות שהוא נהנה בנטס, ענייני חוזים ו-"שייכות" המשיכו להתנהל בבתי המשפט (מי אם לא ריק ברי יהיה השחקן שבית המשפט יחליט היכן ישחק?) ולבסוף נקבע שעליו לחזור לסן-פרנציסקו (אז כבר גולדן סטייט) ווריורס לעונת 1972. סיכום קטן יגלה לנו שב-7 שנות משחק הוא שיחק בשתי ליגות, 3 קבוצות שונות ב-4 ערים שונות, ופעמיים בתי משפט. מי אם לא ברי יכול להתגאות בכך? הוא סיים 4 שנות ABA עם אליפות, 4 פעמים אול-סטאר, ופעם אלוף הקליעות.

הוא חזר ל-NBA שחקן אחר: הוא העלה 10 ק"ג ועכשיו הוא שוקל 106 ק"ג על גובה של שני מטרים, הוסיף כמה תכונות כדורסל חדשות לאמתחתו, והופ, יש לנו שחקן המוכן להיכנס לחפירות ולהילחם תחת הסל נגד יריביו הגדולים ב-NBA בנוסף להצלפות מדאונטאון שנשארו נישקו הראשי עד שפרש. תמיד הייתה דעה (מוטעית!) שריק לא משחק הגנה. זה לא נכון, אבל הנה תשובתו: "אני קולע כל משחק 30 נק´ ודואג שיריבי לא יקלע יותר מ-29. אם כולם יעשו זאת ננצח על 12 כל משחק!"

בווריורס הוא סוף-סוף שחה במין מי מנוחות יחד עם שחקנים מצוינים כנייט טרמונד, קייסי ראסל, קלייד לי, ג´ף מולינס, קיט וילקס, וקליפטון ריי, כשהוא משחק 7 עונות בווריורס ומביאם לפלייאוף 4 פעמים ואליפות ב-1974-1975 כשהווריורס – שהקפטן שלה הוא ברי – מנקה את הוושינגטון ויזרדס של אלווין הייס בארבעה משחקים. ב-1972 קלע רק 22.3 נק´ למשחק אך אז התחיל רצף של 6 עונות רצופות כמלך הפאולים של הליגה כשעונה אחת ממוצעו 94.7%. הוא שיחק 6 פעמים רצופות באול-סטאר, ו-3 פעמים בחמישיית הליגה, ס"ה 5 פעמים עם בחירותיו ב-1966 ו-1967.

ממוצעו עלה ל-25.1 נק´ למשחק ב-1973, ובמרץ 26, 1974, הוא קבע שיא נקודות אישי של 64 נגד פורטלנד, השלישי עד אז מלבד צ´מברליין וביילור לקלוע 63 נק´ לפחות. עוד הוכחה לגאוניות הכדורסל שלו היא העובדה שכשנמצאו שחקנים טובים איתו, הוא הראה שהוא גם אחד המוסרים הטובים בליגה עם 6.1 אס´ למשחק. שנתו הגדולה ביותר הייתה 1974-1975. קלע 30.6 נק´ למשחק (שני למקדו ששיחק בבופלו ברייבס) והביא אליפות עם טאטוא של 4-0 על הוושינגטון בולטס! בנוסף לחיציו ובונבוניו, הוא הוכיח את גדולתו בריבאונדים וגניבות – 2.85 גניבות למשחק, בין הטובים בליגה! באותה תקופה הוא, ד"ר ג´יי, וקרים עבדול ג´אבר הובילו את הליגה עם 30 נק´ למשחק, אך ריק ברי היה הטוב מכולם בגלל האסיסטס והגניבות.

הוא הוביל את הווריורס בקליעות עד 1978-1979 – שנת סיום חוזהו – והוא עבר לשחק ביוסטון רוקטס, שם היו כוכבים צעירים אחרים כמוזס מלון, רודי טמג´נוביץ, מייק ניולין, קלווין מרפי, וג´ון לוקאס – ומשחקו השתנה. הוא הפך לפורוורד מוסר וממוצעיו ירדו לסביבות 15 למשחק. אך היו אלה עונותיו הגדולות מהקו כשהוא קובר 94.7% ב-1978-1979, ו-93.5% בעונת 1979-1980.

הוא פרש אחרי עונת 1980 כשבאמתחתו 14 שנות משחק (10 בנבא ו-4 ב-ABA) ו-25,279 נק´. ב-1987 הוא ניבחר ל-"היכל התהילה" עם פיט מרביץ´ וקלייד פרייזר.

=================================================
באימון ושידור – אותה גברת בשינוי אדרת
=================================================

ב-1990 חזר ריק ברי לכדורסל, הפעם כמאמן של פורט וויין ב-CBA. אני ידעתי מיד שהעסק לא יעבוד: עוד לא נולד שחקן-על שהצליח כמאמן. למה? כי הם מצפים מבני תמותה לשחק כסופרמנים שהם היו. בוב קוזי ניסה – וניכשל. מג´יק ניסה – וניכשל. ביל קאונס ניסה. אייזיה תומאס ניכשל עתה מול עינינו החוזות בזוועה הנקראית "ניו-יורק ניקס". לארי ניסה, זכה עונה אחת בתואר "מאמן העונה" אבל זה לא היה זה. פשוט היו לו שחקנים כרג´י מילר וריק סמיתס, ועדיין לא לקח איתם אליפות. המאמנים המצליחים הם אלה שהיו שחקני ספסל בינוניים כפיל ג´קסון, פט ריילי, לני ווילקינס. רשמו לפניכם את כל מאמני הנבא, וכולם היו בקושי שחקני ספסל. אותו דבר בארצנו הקטנטונת. מי מצליח או הצליח? שמנמנים כפיני גרשון. מה קרה במכבי ת"א עם שחקן עליון (במושגים ישראליים) העונה, אתם יודעים טוב ממני. מיקי ברקוביץ´, דורון ג´מצ´י, עודד קטש – השחקנים הטובים בתולדות ישראל – או שלא ניסו כלל, או ניסו ונכשלו.

מקרה או שניים עם ריק ברי יסביר לכם למה אני מתכוון. כשאימן את "פורט וויין" קבוצתו הסריחה ופיגרה ב-19 אחרי הרבע הראשון. פיגרה ב-33 בחצי. הסתיים 58-113. אז כיצד ביצע המאמן החלפות? הוא לא החליף שחקן אחד משך כל המשחק! "רציתי שיאכלו את החרא שהם בישלו. אני לא אתן להם לברוח לספסל ולהיחבא. אני רוצה שהחמישה שגרמו לחסרון 19 במשך 12 דקות עלובות יסבלו את העלבון כולו בעצמם. שיחטפו את הצלפות השוט משך 48 דקות! למה להעניש שחקני ספסל על הבורות של החמישייה הראשונה?". ברי שכח רק דבר "קטן" אחד: הוא מאמנם. הם משחקים כפי שהוא לימד אותם. אבל ככה זה עם ברי: הוא רצה שלמות. הוא תמיד צודק; הם תמיד שוגים. פעם החזיר עניבה של 50 דולר לחנות כי "היא לחצה לי יותר מדי בצוואר".

בהזדמנות אחרת אמר על שחקניו שהם אולי יהיו יום אחד מקצוענים כשילמדו "את הדברים הקטנים בהופס" כגון קליעה מרחוק, מחצי מרחק, ולייאפ. הוא מחפש עד היום משרת מאמן ראשי בנבא. אילו אני מייק אריסון, אני מורה לריילי להסתפק בנשיאות הקבוצה ומביא את ריק ברי לאמנה. אולי הוא יהיה הסופר-סטאר הראשון שיצליח כמאמן. שחקנים כדוויין ווייד ושון מריון היו פורחים איתו לשחקים. אולי מייקל אריסון זוכר עדיין קצת עברית מילדותו בזכרון-יעקב והוא קורא מאמר זה, ואם שכח עברית, אולי רענן כץ – בעל 5% בקבוצה – יכול לתרגם לו את מילותיי.

ברי היה גם אחד השחקנים הראשונים לעבור לשידור טלוויזיה (וכן הריץ תחנת רדיו פרטית). היום הוא משדר בתחנת הרדיו "סיריוס", תחנת הלוויין הפופולארית. ליד המיקרופון למדת להבין את הידע העליון שלו במשחק. מכל השדרים ששידרו הופס כאן ב-40 שנותיי כחולה טלוויזיה היו שלושה גדולים (בידע): יובי בראון, דאג קולינס, וריק ברי. כל שידור שלו היה שעור כדורסל למתקדמים. בעייתו גם כמאמן וגם כשדר היה פיו מפיק מרגליות, כמה מהן נשמעו גזעיות (ואולי היו?), כמה אליטיסטיות, כמה מעליבות – אבל תמיד נכונות. זה לא מה שהוא אמר. זה איך אמר זאת ובאיזה מילים השתמש. כשרג´י מילר קבר שלשות דרך גרונם של הניקס הוא אמר שיש לו הצעה למאמנם פט ריילי שתעזור לשחקניו להירדם (מרק ג´קסון וג´ון סטארקס התלוננו על הפרעות שינה במלונם הרועש באינדיאנפוליס בפלייאוף): "שיגיד להם לעצום עיניים ובמקום לספור כבשים שיספרו את השלשות של רג´י".

על פטרוביץ´ אמר פעם שהוא "לא מסוגל לעצור מכונית החונה במגרש החנייה", ופעם אמר על יוברט דייויס ש-"לדבר על הגנה כשמדברים על דייויס זה כמו לדבר על ספרות כשמדברים על מרדונה". כעבור דקה היה צריך להסביר לצופים מיהו מרדונה. אבל כששפט את תחרות הדאנק וקרא לאחד הדאנקים של ג´ורדן "הדאנק הסיני" כי – כך הסביר – "הדאנק בוצע בשיפוע", עלו עליו כ-"גזעני", וכשפעם אמר בשידור ש-"עיניו של אייזיה תומאס תמיד מתמלאות דמעה כשהשיחה עליו עוברת למישהו אחר", החזיר לו שותפו לשידור ביל ראסל כפי שהגיע לו: "ריק ברי! אני חושב שברגע זה הגדרת את עצמך טוב יותר מכל הגדרה ששמעתי!"

=================================================
ריק ברי העכשווי – מייק מילר
=================================================

הייתה זו בחירה בלתי אפשרית ביותר. ברי היה שחקן דגול, אישיות נפוחה אך בלתי מובנת. קובי ברייאנט היום – אמנם בתפקיד משחק אחר – הוא הדבר שיכול להסביר לאלה שלא הכירו את ריק איזה מין שחקן ואישיות הוא היה, טוב יותר מכל דבר אחר: שחקן אופטימאלי, בנזונה ארוגנטי, מבשל סערות ובעיות, אך אדם טוב, מחייך, המחפש שלמות – לטוב או לרע.
כדי למצוא לו "עכשווי" הייתי צריך למצוא שחקן שעבורו 30 נק´ למשחק ב-60% דיוק זה CRUISE CONTROL. שחקן המתעורר בבוקר, מסתכל במראה, וקד קידה. שחקן שאילו מיכאל אנג´לו היה חי, היה מבקשו לצייר את פניו ולתלות את התמונה בוותיקן.

שחקן שיכול לעצבן כמו אנשים האומרים "ביני לבינך". שמרגיזים כמו לראות כלב שכן מחרבן על הדשא שלך. שחקן המאוהב רק בעצמו כי שחקן גדול אסור שיהיה מאוהב באף אחד אחר. שחקן שכמעט כולם שונאים וזה עדיין לא עושה ממנו פרנואיד. שחקן שמצפון הכדורסל שלו נקי כי הוא אף פעם לא השתמש בו: שחקן שיגנוב זבוב מת מקור עכביש עיוור. שחקן הנראה כה נקי בזמן שהוא משחק כה מלוכלך. שחקן שעדיין לא נולדה הזריקה שהוא לא אהב.

אבל גם שחקן שנולד עם גנים עליהם היה כתוב "רשת בלבד". שחקן השייך לגזע המשובח ביותר של השחקנים. שחקן שיש לו ´פורשות´ ו´פרארים´ בקצות האצבעות. קונפוציוס אמר פעם שאין דבר חזק מהרגל. אז הייתי צריך לנסות למצוא שחקן (ולא מצאתי) שה-"הרגל" שלו הוא 28 נק´ למשחק ב-9 מ-10 מהשדה, 10 מ-11 מהקו. באופיו רק קובי בריאנט מזכירו, אך סוג משחקו אחר לחלוטין.

אז חייב הייתי להתפשר על שחקן לבן גבוה, היכול לשחק בכל תפקידי הפורוורד, מהיר מאד לגובהו, חודר טוב, קלעי מצויין מרחוק, וריבאונדר טוב. יכולתי לבחור במייק דנליבי ובעוד אחד או שניים, אך לבסוף בחירתי הייתה מייק מילר – הלבן היחיד בנבחרת ארה"ב בשנה האחרונה, הקולע עבור ממפיס 17 נק´ למשחק ב-51% מהשדה ו-43% מה-3, עם 6.6 ריב´. אבל שלא כברי, הוא שחקן עניו ואהוב על כולם. אז סלח לי ריק ברי. לא הצלחתי למצוא בנזונה ארוגנטי כמוך שמשחקו קצת דומה לשלך!

=================================================
מובילי העכברים
=================================================

בורץ, שקדי, אלישע, קלימי – כולם בחרו במייק מילר. בחירות אחרות טובות היו אסי וסלומון שבחרו את מייק דנליבי. עמירם ומלובני בחרו בקובי; עוז מנשה בחר בהיידו טורקוגלו, ויואב בורר שבחר את גילברט ארינס. בחירות פחות טובות היו ריי אלן (שחר חריטן), כרמלו אנטוני (גולדנברגר).

כמה מכם שלחו שני שמות. הפעם קבלתי זאת אך זה לא פייר לאחרים השולחים שם אחד. מעתה רק שם אחד יתקבל, השם הראשון שכתבתם! אז ככה המצב נכון להיום:
זוהר שם – 1.0, דוד גולדנברגר – 1.7, עוז מנשה – 2.5, שחר חריטן – 1.3, שמואל קלימי – 1.7, אסף – 1.8, עומר שקדי – 2.8, דניאל הירש – 0.8, מקס שומיה – 0.7, אסי – .1.7, משה אלישע – 2.0, יואב צמחי – 1.0, יניב מלובן 2.6, שרון סלומון – 2.6, אבשלום – 1.0 מעין בורץ – 1.0, עתי עמירם – .0.9, יואב בורר – 0.8, שחר חריטן – 0.6.