בהמשך לכתבה הקודמת על הטרייד בין פיניקס לשארלוט ב-2008 (רז׳ה בל ובוריס דיאו על ג׳ייסון ריצ׳רדסון וג׳ארד דאדלי), החלטתי לכתוב כתבה נוספת באותו קונספט, המנתח טרייד מהעבר, מנסה להתעמק במערך השיקולים ובסטייט אוף מיינד של כל קבוצה שעשתה זאת, ובוחן בדיעבד האם הטרייד השתלם לכל צד.

והפעם נחזור 8 שנים אחורה – כשבשני צידי המתרס ניצבים שני מועדונים מהמזרח, דטרויט פיסטונס ואורלנדו מג׳יק, שני מועדונים עם תקופות יפות במהלך ההיסטוריה, שגם היום נמצאים בשיאו של תהליך הבשלה מ״נמושת הקונפרנס״ לקבוצות רלוונטיות בהחלט (מי יותר ומי פחות).

האמת שלא מדובר בטרייד קלאסי בדיוק, אלא עסקה מסוג סיין אנד טרייד, שבה אחד ההבדלים העיקריים לעומת טרייד רגיל הוא שמכיוון שלפחות לאחד הצדדים עובר שחקן שזה עתה חוזהו נגמר, הקבוצה שמשחררת את השחקן החותם מצפה לתמורה נמוכה מהרגיל לעומת הערך האמיתי שלו. אבל, טכנית, מדובר בטרייד לכל דבר ועניין. והאמת שכאן אפילו היה מדובר בעסקה מורכבת יותר שכללה כמה סיין אנד טרייד, ובמסגרתה שלושת השחקנים שהחליפו גופיות היו פרי אייג׳נטס, כשבאירוע החתימה על חוזה חדש למעשה גם הועברו לקבוצה אחרת.

והפעם הטרייד שאנחנו מנתחים יהיה זה:
אורלנדו מג׳יק מקבלת: גרנט היל (החותם על חוזה מקסימום ארוך טווח של שבע עונות, בשווי 92.8 מיליון דולר בסה״כ)
דטרויט פיסטונס מקבלת: בן וולאס (חותם על חוזה לשש עונות, 30 מיליון דולר), צ׳אקי אטקינס (חותם על חוזה לשש עונות, 34 מיליון דולר)

וכעת ניגש לנתח את המצב של כל קבוצה ערב הטרייד:
אורלנדו מג׳יק רק ב-1995 הגיע לגמר הנב״א עם אחת הקבוצות הגדולות בתולדותיה בהובלת שאקיל אוניל ופני הרדוויי, אבל בקיץ 1996 במהלך שערורייתי (עוד יותר בדיעבד) דחקה את שאקיל אוניל החוצה מהקבוצה בסירובה להחתים אותו על חוזה מקסימום, שאקיל עבר ללייקרס ומשם הכל היסטוריה. חברים משמעותיים אחרים בליבה שהביאה גמר, פני הרדוויי, הוראס גראנט וניק אנדרסון, הועברו כולם בטרייד לקראת עונת 1999-2000, במטרה לבנות את הסגל מחדש ״מאפס״, כשרק השחקן השישי של העונה דארל ארמסטרונג נשאר בסגל, מוקפץ לחמישייה ומקבל את המושכות להיות המנהיג הזמני. אל עמדת המאמן ב-99-00 הובא מיודענו, דוק ריברס.

אממה, הבסיס הצנוע לכאורה לבנייה מחדש לעונת 99-00 עלה על הציפיות של ההנהלה והג׳נרל מנג׳ר ג׳ון גבריאל – מה שהתבטא במאזן מאוזן ביותר, 41-41, ממש כפסע מהפלייאוף (מקומות 7 ו-8, דטרויט ומילווקי, סיימו את העונה עם 42 ניצחונות). הביצועים של החבורה הצנועה והלוחמת מאורלנדו, שהתאפיינה במהלך העונה בקשיחות ובאנרגיות, החדירו אופטימיות ורוח גבית להנהלה להתקדם הלאה לשלב הבא בבנייה, לנסות לחזור שוב ל״מקומם הטבעי״ כפי שהיו רגילים בשנים האחרונות, ולהתמודד מחדש על האליפות.

זה הרקע לצמד מהלכים אמיצים של הנהלת אורלנדו בקיץ 2000, שנראו בזמן אמת כמהלכים שמקרבים מאוד את אורלנדו להיות קונטנדרית – האחד הוא זה שבו אנו מתמקדים בכתבתנו היום, הנחתתו של גרנט היל בחוזה מקסימום, והשני הוא סיין אנד טרייד נוסף על כוכב פוטנציאלי בחוזה מקסימום, טרייסי מקגריידי הצעיר. שני דילים גדולים שהתאפשרו בעקבות התארגנות מתאימה לקיץ זה, עם חיסכון משמעותי ופינוי מקום בתקרת השכר (בין היתר עם הטריידים הגדולים של קיץ 1999).

גרנט היל (27) היה אחד השחקנים המוכשרים ב-NBA ומהפנים של הליגה בזמן הטרייד. בעונת 1997 סיים במקום השלישי בהצבעות ל-MVP, ובנקודת הזמן של הטרייד כבר היה עם 5 חמישיות All NBA באמתחתו. הוא היה פורוורד ורסטילי שמסוגל גם לקלוע מצוין, אבל גם להיות פוינט פורוורד ומנהל ההתקפה בפועל (בעונת השיא מסר 7.3 אסיסטים למשחק). רבים גם ראו בו בתור יורש פוטנציאלי של מייקל ג׳ורדן. על אף כל ההישגים הללו, עמדה לו לרועץ העובדה שבכל 6 עונותיו בדטרויט, למעשה לא הצליח להתקדם איתה בפלייאוף מעבר לסיבוב הראשון.

עובדה חשובה נוספת שעמדה לנגד עיניה של הנהלת המג׳יק היא הפציעה שגרנט היל סבל ממנה בסיום עונת 99-00. 7 ימים לפני תחילת פלייאוף 2000, נקע היל את הקרסול, אך בהחלטת דטרויט, הוא המשיך לשחק גם בסיבוב הראשון בפלייאוף, שנגמר בהדחה בסוויפ מול מיאמי היט של אלונזו מורנינג וטים הרדוויי. במהלך הסדרה החמיר את הפציעה, ונאלץ לדחות את ההזמנה להשתתף באולימפיאדת סידני 2000 במדי נבחרת ארה״ב. מבחינת אורלנדו, הם החליטו להחתים את היל, הכוכב המוכח, על אף הפציעה, תוך ניהול סיכונים ואמונה שמדובר בפציעה קצרת טווח שניתנת לניהול.

טרייסי מקגריידי (21), הצלע השנייה ב-"super wing duo" שניסו לייצר באורלנדו, התחיל את דרכו בליגה לאט, כיאה לשחקן שהגיע היישר מהתיכון, עם ממוצעים צנועים של 7 ו-9.3 נקודות בשתי עונותיו הראשונות בטורונטו, אבל לפני הטרייד נתן עונה מרשימה של 15.4 נקודות מהספסל, והיה ברור שמדובר בכישרון התקפי גולמי אדיר, שעליו החליטה אורלנדו להמר בכל הכוח כאחד משני השחקנים שיובילו אותה לעתיד ורוד.

מהצד של דטרויט פיסטונס, הטרייד הזה אותת על בחירה לבנות מחדש, אבל בסבלנות. גרנט היל הפך לשחקן חופשי, והקבוצה עמדה בצומת החלטה – האם להמשיך לנסות ולבנות קונטנדרית סביב היל ולהחתים אותו על עוד חוזה יקר וארוך, או להמשיך הלאה. ג׳ו דומארס, חברו לקבוצה של היל לשעבר, נכנס זה עתה לתפקיד הג׳נרל מנג׳ר החדש, והפור נפל על האופציה השנייה – להיפרד מהיל. התמורה שהתקבלה נחשבה צנועה מאוד – שני שחקנים אלמוניים למדי, צ׳אקי אטקינס הרוקי לקראת עונה שנייה ובן וולאס, הפורוורד/סנטר ההגנתי שעבורו דטרויט תהיה הקבוצה השלישית 4 שנים בלבד אחרי שהגיע לליגה. ההתייחסות לטרייד ברחבי הליגה הייתה כטרייד חד-צדדי ברור לטובת אורלנדו, והזעם של אוהדי דטרויט היה גדול כשהם חוזים בקבוצתם נפרדת מהסמל בשנים האחרונות ומקבלת תמורה צנועה, בין היתר מכיוון שהקבוצה המתינה עם ההחלטה לגבי המשך גורלו של היל בקבוצה עד לרגע שיהיה שחקן חופשי וקיבלה כביכול ״כלום״ תמורתו.

אם נחזור קצת אחורה להבין את ההחלטה להיפרד מהיל – למעשה דטרויט ניסתה לבנות סביבו קבוצה תחרותית במשך שש עונות, כשהיל מקבל את המפתחות ומייצג את הקבוצה באולסטאר החל מהעונה הראשונה שלו בליגה (זכה גם ברוקי העונה במשותף עם ג׳ייסון קיד ב-1995). היל היה אחד השחקנים הכישרוניים שידע המועדון אי פעם, בשורה אחת עם שמות כמו אייזאה תומאס ובוב לאניר, ולא רק כישרוני – אלא כאמור גם מאוד קבוצתי ומוסר נהדר. אבל, מאזן השיא של הקבוצה בתקופתו – 54 ניצחונות בעונת 96-97 – הספיק רק לסיד החמישי במזרח, והקבוצה בהובלתו מעולם לא הצליחה לעבור סיבוב בפלייאוף. למען ההוגנות, הצוות המסייע של היל לא היה בדיוק נוצץ או חזק דיו על מנת לתת להיל הזדמנות אמיתית לקחת את דטרויט רחוק בפלייאוף – האולסטארים היחידים ששיחקו לצד היל בתקופתו בקבוצה, הם ג׳ו דומארס המזדקן, שנע בין רול פלייר עם אייקיו כדורסל גבוה ל-fringe אולסטאר באותן שנים, ובעונתו האחרונה של היל בקבוצה – ג׳רי סטקהאוס, ווליום סקורר עם יעילות בינונית עד נמוכה, שגם לאחר שהיל הועבר בטרייד, לא נתפס כ-cornerstone שניתן לבנות סביבו.
כך שהמסקנה בקבוצה הייתה, שעם היל בתור הכוכב, יש להם תקרת זכוכית ברורה, והגיע הזמן לשבור את הכלים ולהתחיל ״מאפס״.

חמישיות לפני הטרייד (עונת 99-00):
אורלנדו מג׳יק: (חמישייה די דינאמית)
PG: דארל ארמסטרונג
SG: טאריק עבדול-ווהאד / רון מרסר
SF: מונטי וויליאמס / רון מרסר / בו אאוטלו
PF: בן וולאס
C: ג׳ון אמאצ׳י / מייקל דוליאק

דטרויט פיסטונס:
PG: לינדסי האנטר
SG: ג׳רי סטקהאוס
SF: גרנט היל
PF: טרי מילס
C: כריסטיאן לייטנר

חמישיות אחרי הטרייד ואחרי קיץ 2000:
אורלנדו מג׳יק:
PG: דארל ארמסטרונג
SG: טרייסי מקגריידי
SF: מייק מיילר (רוקי)
PF: בו אאוטלו
C: ג׳ון אמאצ׳י / אנדרו דקלארק

• גרנט היל אינו רשום כאן, מכיוון ששיחק רק 4 משחקים

דטרויט פיסטונס:
PG: צ׳אקי אטקינס
SG: ג׳רי סטקהאוס
SF: מייקל קרי
PF: ג׳ו סמית
C: בן וולאס

תוצאות:
במבחן התוצאה קיץ 2000 של אורלנדו התברר כחצי מוצלח-מאוד, וחצי גרוע-מאוד. לרוע מזלם, הפציעה של היל התבררה כחמורה ומשמעותית הרבה יותר ממה שהוערך תחילה. אף על פי שהיל לא ממש סבל מבעיות זמינות עד אז בדטרויט, בקושי פספס משחקים ורשם ממוצע דקות גבוה מאוד בפיסטונס עם שתי עונות של מעל 40 דק׳ למשחק, הוא הפך במדי המג׳יק לאחד הפצועים הכי כרוניים שה-NBA באותה תקופה יודע להציע. בארבע עונותיו הראשונות באורלנדו שיחק רק ב-47 (!!) משחקים. ההחלטה להביא אותו בחוזה מקס נראית בדיעבד כהחלטה רעה מאוד, אם כי אני לא בטוח שניתן להאשים את אורלנדו בזמן אמת – ככל הנראה לא היו אינדיקציות מספיק טובות לפוטנציאל הנפיצות של הפציעה של היל. גרנט היל נרשם בדברי הימים של ההיסטוריה כאחד ה-what-ifs הגדולים בתולדות הליגה, זמן קצר לאחר שאורלנדו ניפקה עוד what-if גדול עם הפציעה של פני הרדוויי בברך במדיה בעונת 97-98 – עוד מקרה של שחקן דומיננטי מאוד, שהחל מאותה פציעה הקריירה שלו הידררה במהירות ל״זמין לפעמים״ ונע בין רול פלייר ל״כוכב עבר שעדיין יש לו רגעים״.

ההימור על מקגריידי השתלם יותר עבור אורלנדו, כשבמדיה הוא הופך במהירות לאולסטאר ולאחד משחקני ההתקפה הדומיננטיים בליגה, עם 4 חמישיות אול נב״א רצופות, ושתי חמישיות All NBA First רצופות מ-01-02 עד 02-03. עונת 2002-03 שלו, אגב, שהיא ככל הנראה עונת השיא בקריירה שלו, זכורה כאחת מעונות השיא ההתקפיות הכי גדולות שראתה הליגה, ולא רק במדי אורלנדו, עם 32.1 נקודות בתקופה עם קצב נמוך יותר, ויעילות מצוינת מכל הטווחים.

לצערו של מקגריידי, אורלנדו די סתמה את התקרה שלה עם החוזה להיל, והתקשתה להשיג עבורו עזרה ראויה, כך שהוא נאלץ ״לבזבז״ את שנותיו הטובות ביותר עם סגל מסייע בינוני מינוס, ולא הצליח להצעיד אותם מעבר לסיבוב הראשון בפלייאוף. ב-2003 אגב, מקגריידי גרר לשבעה משחקים את הקבוצה שהודחה רק בגמר המזרח, והיא הצד השני של הטרייד שלנו, דטרויט פיסטונס.

זמן טוב לעבור לפיסטונס. ההחלטה של דטרויט להיפרד מהיל נראית כיום הרבה יותר טוב בדיעבד מאשר בזמן אמת. לא רק מכיוון שהיל נכנס ללימבו מטורף של פציעות והחל ברגרסיה עקבית (הוא חווה תחייה מחדש רק שנים מאוחר יותר כסוג של גלו גאי ושחקן חמישייה משני בפיניקס), אלא גם מכיוון שהתמורה שהתקבלה הייתה הרבה יותר טובה ממה שניתן היה לצפות, והכיוון של בנייה מחדש התגלה כרעיון לא רע בכלל.

בן וולאס, כאמור גבוה הגנתי אלמוני למדי בעת הטרייד, שהגיע לליגה אנדראפטד לאחר שאפילו הספיק לשחק משחק אחד בליגה האיטלקית טרם חתם על חוזה בוושינגטון, היה נראה בזמנו כשחקן שמביא איתו אנרגיות והגנה, אבל לא גיים צ׳יינג׳ר בשום מובן. גם עבור הקבוצה שלו אורלנדו, בן וולאס נחשב לשחקן חביב למדי ואמנם פתח בחמישייה ב-81 משחקים בעונת 99-00, אבל הוויתור באותה עת לא נחשב כואב במיוחד, כאשר בין היתר הפרידה מוולאס נחשבה הזדמנות לתת עוד דקות לבו אאוטלו חביב האוהדים, עוד energy guy שקצת אנדרייטד היסטורית.

בדיעבד, בן וולאס הפך לפיסה הראשונה והחשובה בבנייה מחדש מוצלחת מאוד בדטרויט, שהסתיימה באליפות היסטורית ב-2004 ובעוד חמש הופעות בגמר המזרח.

בעונת 2000-01, לאחר הגעתו של בן וולאס, אמנם הקבוצה לא הגיעה לפלייאוף וניצחה רק 32 משחקים, אבל ג׳רי סטקהאוס שנותר בתור יצרן הנקודות הכמעט-יחיד, נבחר שוב לאולסטאר. ייתכן שבעונה זו החלה להתגבש בצורה יותר ברורה ההבנה בקבוצה, שגם סטקהאוס צריך לזוז הצידה כחלק מהבנייה מחדש. בן וולאס לעומת זאת, התבסס מהרגע הראשון כעוגן ההגנתי של הקבוצה, וכבר בעונתו הראשונה זכה ל-5 קולות לשחקן ההגנה של העונה.

לקראת עונת 2001-02 בוצע טרייד להבאת קליפורד רובינסון מפיניקס סאנס, שמהצד של פיניקס היה די salary dump. אבל רובינסון השתלב יפה בקבוצה, נבחר לאול דיפנס, עזר לה להשתדרג למאזן ההפוך מהעונה שעברה (הפעם 32 הפסדים, ו-50 ניצחונות), ודטרויט טעמה שוב את טעמו של הפלייאוף ממנו נעדרה שנה, ואף עברה סיבוב, מה שלא עשתה מעולם בעידן גרנט היל. סטקהאוס כבר לא היה אולסטאר, אבל בן וולאס ביסס את מעמדו בליגה כעוגן הגנתי מהמדרגה הראשונה, וקיבל את תואר שחקן ההגנה הראשון בקריירה.

לקראת עונת 2002-03 דטרויט ביצעה כמה מהלכים חשובים שעזרו לה לבנות את הזהות שנים קדימה – ריפ המילטון הובא מוושינגטון כשלצד השני נשלח הפנים של ההתקפה שלה בשנים האחרונות, סטקהאוס. בוושינגטון אגב קיוו שסטקהאוס ייתן אופציה שנייה אמיתית לצד מייקל ג׳ורדן, אבל גם השידוך הזה לא הוביל את וושינגטון רחוק מדי. המהלך השני של דטרויט באותו קיץ הנחית את צ׳ונסי בילאפס כשחקן חופשי, לאחר שבעונה החולפת הציג חלק מהפוטנציאל שלו עם קפיצת מדרגה במעמדו במינסוטה. גם בערב הדראפט דטרויט עשתה צעד חשוב לבניית הזהות ההגנתית שלה, כשבבחירה ה-23 בחרה את טיישון פרינס, שהיה חלק מהרוטציה כבר כרוקי אך הסתפק אז בתרומה התקפית צנועה ביותר. כבר באותה עונה דטרויט הצליחה להתקדם עוד שלב בפלייאוף, והגיעה עד לגמר המזרח. בסוף העונה אגב ויתרה על שירותיו של קליפורד רובינסון, שנשלח לגולדן סטייט.

באמצע העונה הבאה 2003-04 עשתה את הטרייד הרביעי שיצר עבורה את אחת החמישיות האייקוניות בתולדותיה – בילאפס, המילטון, פרינס, ראשיד, בן וולאס. ראשיד הגיע מאטלנטה (רגע לפני שהועבר אליה מפורטלנד), בעסקה משולבת עם בוסטון, כשדטרויט מוותרת על בחירה, על לינדזי האנטר ועל צ׳אקי אטקינס – מאותו טרייד על גרנט היל. החמישייה החדשה של דטרויט, שהתבססה על הגנה עלית ללא חורים, ועל משחק התקפי קבוצתי, הצליחה לעשות את הבלתי ייאמן ולקטוף את האליפות, שחזרה לדטרויט 14 שנים אחרי האליפות הקודמת. בארבע העונות הבאות הבד בויז המודרניים של דטרויט הגיעו עוד ארבע פעמים רצופות לגמר המזרח.

בן וולאס אגב זכה ב-4 תארי שחקן ההגנה של השנה במדי דטרויט, ונכלל 5 פעמים ב-All NBA. אם ג׳ו דומארס יטען היום שהוא ידע שזה מה שבן וולאס יביא לקבוצה, הוא כמעט בוודאות ישקר. בדיעבד, אין ספק שהרגע הזה של הבאתו של וולאס, וטרייד שנראה בזמן אמת כוויתור אמיתי, התברר כנקודת מפנה קריטית בדברי הימים של דטרויט, ובתחילת הבנייה שהחזירה את האליפות למועדון. מבחינת אורלנדו קיץ 2000 היה הימור שנכשל על בנייה שהיא star heavy כשאחד הכוכבים ש״סתמו״ את תקרת השכר התברר כשחקן לא זמין, אבל לא בהכרח היה מדובר בטעות בזמן אמת.