לא רק גולדן סטייט חוזרת לצ׳ייס לאחר מסע של שלושה משחקים במזרח, גם אני חוזר לצ׳ייס לאחר שבחודש דצמבר עשיתי מסע משלי למזרח, לביקור ראשון מזה שנה וחצי בארץ. אני משתדל לבקר הרבה יותר אך תינוקת שהגיחה לעולם בזמן שבישראל היתה מלחמה בשנתיים האחרונות ובעיית הטיסות גרמו לכך שלראשונה מאז שעזבתי את הארץ לא ביקרתי בה לפחות פעמיים בשנה. בכל מקרה גם זה מאחורינו, כמו 2025 שבינתיים לא ממש מחייכת ללוחמים.

אז היום נדמה שזה יהיה פוסט קצת וגם משחק לא מעניין במיוחד כי סטף, ג׳ימי, דריימונד, ומלטון לא ישחקו במשחק הראשון מבין צמד המשחקים הרצופים של גולדן סטייט היום ומחר. מי שחשב שהיום יהיה המשחק המהנה ומחר יהיה משחק לפרוטוקול בלבד מול יוטה, טועה כשהוא חושב שהשנה היא 2022. היום נראה שגולדן סטייט החליטה to punt (מישהו מכיר מקבילה טובה בעברית?) על המשחק היום כשהיא עולה בהרכב המילואים שלה, ומחר משחק שאני לא אתפלא אם יהיה קשה מהצפוי מול יוטה החלשה.

בשביל לעשות את העסק קצת יותר מעניין אני לפחות מהמר מול עצמי איזה הפסד יהיה יותר גרוע, היום, או ההפסד של הפועל חולון מול הפועל תל אביב ששילמתי 90 שקל בעבור התענוג המפוקפק של להיות חלק ממשחק היסטורי בו חולון הפסידה בהפרש הגדול ביותר שלה אי פעם.

משחק בו גם ראיתי לראשונה בארץ אוהדים שנוהרים באמצע המשחק הביתה, ואפילו את האולטרס מקפלים את השלטים והתופים כמה דקות לאחר המחצית. והאמת, קשה להאשים אותם. הרמה הייתה כל כך נמוכה שהמשחק היה פשוט קשה לצפייה אפילו בסטנדרטים של ליגת הפיתוח של ה – WNBA.

אני עוד כנראה אחזור להשוואות בין המשחקים, אלא אם כן הרכב עם גי סאנטוס ווויל ריצ׳ארד יצליח להפתיע לטובה הערב ולהישאר תחרותי עד הדקות האחרונות. אך האמת שאולי שני הערבים האלו מדגישים מאוד טוב על ההבדלים בין תרבות הספורט בין ישראל לאמריקה, לטוב ולרע. הערב הצ׳ייס די ריק, מחירי הכרטיסים צנחו כמו תיירים ברחוב לומברד המפותל כשההודעה של אנתוני סליית׳ר יצאה שהביג 3 לא משחקים הערב. כן – הקהל האמריקאי בא לראות שואו! ואם השואו טיים לוקחים יום חופש, ועוד כשיש מבול בחוץ, אז לא תראו את האוהדים מתאמצים במקומם.

מומנטומים

עד לפני פחות משבועיים OKC עוד איימה על שיא הנצחונות לעונה ששייך לעת עתה לגולדן סטייט, אך מאז ה 24-1 הם עם 4 הפסדים מה9 האחרונים שלהם כששלושה מהם היו לספרס. אז אפשר להגיד שהם מגיעים לצ׳ייס עם מומנטום קצת שלילי למרות שהם כבר עם שלושה נצחונות רצופים.

גולדן סטייט מגיעה עם 5 נצחונות מ6 המשחקים האחרונים, כשגם ההפסד היחידי הגיע בהארכה. והיא עם שתי נצחונות רצופים, אך אלו באו מול הנטס ושארלוט, לא מול ענקיות הליגה.

אז כשהאחת מחפשת לחזור ולדרוס את הליגה, והשניה מגיעה לשחק עם כסף של הקזינו, כלומר שחקני ספסל שכל תוצאה שתהיה הפסד בפחות מ-54 (אמרתי יהיו עוד רפרנסים למשחק ההוא) זה יהיה מעל למצופה.

הרכבים

נדמה שאני צריך לשנות את הכותרת של הכתבה לאוקלהומה סיטי ת׳אנדרס @ סנטה קרוז ווריורס.

מהלך המשחק

רבע ראשון

מפתיחת המשחק יש רגעים שבהם זה מרגיש שהנה—הריצה באה, והת׳אנדרס כבר אורזים לבריחה. ואז מגיעות כמה דקות אחרות, כאלה שמדליקות פנטזיה: אולי זה בכלל משחק מלכודת? אולי האימפריה תיתקל בחבורת לוחמי גרילה עקשניים שלא קראו את התסריט.

אבל כשסטף לא על הפרקט, ואתה עדיין חוטף 12 נקודות מהזדמנויות שניות לעומת 2 בלבד בצד שלך—כי אתה פשוט נמוך משמעותית מיריבה גדולה, פיזית וריבאונדית—אין הרבה מקום לאשליות. המציאות תופסת אותך מהר.

סטיב קלט את זה, ולשלוש וחצי הדקות האחרונות של הרבע עבר לשחק עם שני גבוהים. זה התחיל עם טרייס והורפורד יחד, ובהמשך פוסט־אפ של הורפורד. אלו גם היו הדקות שבהן צ׳אט ישב על הספסל, וסוף סוף קיבלנו הצצה לאיך הקבוצה הזו יכולה להיראות אם היה לה מאמן קצת פחות מאוהב בסמול־בול. אז כשהוא הופך לקלע המוביל ועוד מוסיף חסימה, הורפורד מצית לנו את הדמיון.

תוצאה: 23-34

רבע שני

רבע שמתחיל בסל שנענה בסל בצד השני. שטות שנענית בטמטום מקביל. כאוס סימטרי. ואז—ריצונת קטנה של הלוחמים, כזו שמצליחה לצמצם את ההפרש עד ל־2 בלבד. ניצול כמעט מושלם של הדקות בלי שיי על הפרקט.

אבל בזמן שאריה אחד נח על הספסל, האריה השני מתעורר. צ׳אט מתחיל להשתלט על המשחק משני צידי המגרש—בהגנה הוא נוכח, בהתקפה הוא איום, והמומנטום מחליף צבע וחוזר לכחול.

וב־5:30 לסיום הרבע סטיב שוב חוזר להרכב שני הגבוהים: הורפורד ופוסט. רעיון טוב על הנייר. בפועל? רק אוקלהומה חזרה מהפסק הזמן. גולדן סטייט לא מצליחה לקלוע—לא בצבע, לא משלשות פנויות, אפילו לא מהזדמנויות שניות. בצד השני, גם התקפה רעה של הת׳אנדרס נגמרת בשלשה, וההפרש תופח ל־21 כשדורט קולע שלשה עם הקרש. כן, עם הקרש.

״המזל הולך עם הטובים״ זו לא קלישאה—זה פשוט קורה. וכנראה שהערב הזה הולך להיגמר הרבה לפני שהחבר׳ה בשול של המישן יסיימו את תפילת ערבית של שבת. כי כשאתה קולע 25% מחוץ לקשת מול האלופה, אתה לא יוצא מזה בשלום לאורך זמן.

הת׳אנדרס, שהיו בעצמם על 25% מהטווח הזה, כבר על 41% אחרי סל על הבאזר. מגמת הנקודות מהזדמנות שנייה נמשכת: 19 מול 2. גם הנקודות מהצבע הולכות לאורחים—32 לעומת 18. מספרים שלא משאירים הרבה מקום לאופטימיות לקראת החצי השני.

מחצית: 45-64

רבע שלישי

אוקלהומה עושה הערב לגולדן סטייט את מה שאנחנו היינו רגילים לעשות לכל הליגה לפני כחמש שנים. עוד במהלך החימום הם בעיקר רקדו, חייכו ונהנו עם עצמם—ועכשיו, בתוך המשחק, הם פשוט משחקים עם הטרף. כמו נהג ברכב חשמלי בירידה ארוכה: כמעט לא לוחץ על הגז, נותן לאינרציה לעשות את שלה, חוסך אנרגיה כי אין באמת צורך לבזבז אותה.

אם גולדן סטייט פתאום יתחילו לקלוע—גם הם יעלו הילוך וייקחו את העסק ברצינות. אבל כל עוד זה נראה כמו משחק בין קבוצת NBA לבין קבוצת בחירות סיבוב שני בדראפט, אפשר להישאר בצ׳יל.

וכשההפרש נוגע ב־30 עם פחות מארבע דקות לסיום הרבע, אין באמת סיבה להמשיך לנתח. במקום זה, ברשותכם, אני חוזר רגע להיכל טוטו.

אחרי שכל מי שהיה על הפרקט חווה אולי את רגע השפל הכי עמוק שלו בקריירה המקצועית—ואחרי שהמאמן בחר לעוף עם שתי טכניות, כנראה כדי לא להיות ליד הקהל שקילל אותו בלי הפסקה ולהקדים הביתה—דווקא הצעירים של חולון הלכו לאמצע המגרש. הם סגרו מעגל בינם לבין עצמם. אני לא יודע על מה דיברו שם, אבל אני רוצה להאמין שזה היה על להשאיר את הערב הזה מאחוריהם: כי העונה עוד ארוכה, והפסד אחד הוא, בסוף, רק הפסד אחד.

אחר כך הם ניגשו לקהל, אותו קהל שלא הפסיק לקלל אותם, ומחאו כפיים—עם סוג של התנצלות, אבל גם עם הבנה בעיניים. ולא יכולתי שלא להתרגש. כולנו נופלים. לכולנו יש ימים שאנחנו רוצים למחוק כמה שיותר מהר ולהמשיך הלאה. ודווקא שם, ברגע הזה, המקצוענות שלהם יצאה החוצה.

עמדתי שם ומחאתי להם כפיים בחזרה, ושמתי לב למשהו קטן אבל גדול: בניגוד לשחקנים על במה, הם אפילו לא ניסו להתחמק מהמבט. הם הסתכלו לנו – לקהל שלהם – בעיניים.

בכל מקרה תסלחו לי שלא נשארתי הערב למחוא כפיים לחבר׳ה, ולרבע הרביעי הקשבתי ברדיו בדרך הביתה

תוצאת סיום: 94-131

שיי סיים עם 30 נקודות ב50% מהשדה ו 3-5 מחוץ לקשת. צ׳אט עם 15 נקודות, 15 ריבואנדים, 4 בלוקים 4 אסיסטים וחטיפה. אצל גולדן סטייט אף אחד לא ראוי לציון.

לפחות יצא לי תמונה עם הגביע היום בערב