אבי מלר ז"ל, שהלך היום לעולמו, אמר פעם שהוא מעדיף לסקר משחק של בני יהודה מהאצטדיון בשכונת התקווה מאשר לשדר את הליגה הצרפתית מהאולפן, כי אין כמו להיות בשטח. הוא צודק – ויעידו על כך עשרות הכתבים של הופס שסיקרו מאות משחקים כבר – זה אחרת לגמרי להיות באצטדיון, או באולם הכדורסל, ולהרגיש את האווירה, להרגיש את האוהדים, להרגיש את השחקנים, לחוות את המשחק.

על אחת כמה וכמה זה מרגש להגיע לראשונה לעיר שאתה עוקב אחריה מקרוב כבר למעלה מ-30 שנה, לראות אותה מקרוב. ואם לחזור שוב למלר, שאני בטוח שהשפיע על רבים מהכותבים שלנו, הוא היה אלוף באנקדוטות שתיבלו כל שידור שלו והפכו אותו למאסטר קלאס. כי כדי להבין כמו שצריך קבוצת ספורט ואת הסיפור שמאחוריה, צריך לחפש את הפרטים הקטנים שלה. לכן כשהחלטתי שאני מגיע לסקר את המשחק הלילה מול אוקלוהמה סיטי, החלטתי שאני גם מנסה לשוטט בעיר ביום שלפני, ולא סתם בעיר אלא במקומות שמזוהים איתה, עם הקבוצה, ועם האוהדים.

כמה ימים לפני הטיסה התחלתי להכין לי את המסע המשוטט, והתייעצתי גם עם אוהדים ועיתונאים שאני מכיר איפה כדאי להסתובב בשביל להיכנס לאווירה ולהבין את הסיפור של הקבוצה.

כל עיר גדולה באשר היא מבוססת על איזשהו אתוס, או סיפור, וזה של סן אנטוניו נסוב סביב האלאמו, המצודה המפורסמת בלב העיר שעמדה במרכז מלחמת העצמאות של טקסס. כיום זה אתר מורשת לאומי, והאולם המיתולוגי של הספרס משנות התשעים, האלאמודום, קרוי על שמו. לכן ביקור בו היה תחנת חובה, כי אוהד שאינו מכיר עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.

עד כמה זה ה-אתר? העירייה העמידה שם חנוכיה גדולה ואפילו עשתה הדלקה חגיגית עם הקיוטי וראש העיר לשעבר.

קיוויתי שלהסתובב שם, במרכז העיר, יאפשר לי לראות יותר סממנים שמזוהים עם הקבוצה או אוהדים עם מרצ'נדייס, אבל אפילו חנויות מזכרות לא ראיתי. רק מרכז עיר אפור, מלוכלך ומכוער. לכן התחנה הבאה שלי מייד אחר כך הייתה המוסד המיתולוגי שכל אוהד ספרס מזהה את קירותיו.

לחלק מהקבוצות הגדולות, כמו הלייקרס ומיאמי, יש פסלים של שחקנים מחוץ לאולם. לספרס, לעומת זאת יש משהו אחר שיותר מתאים להלך הרוח של הקהילה. בחלקה הדרומי של העיר, כחצי שעה באוטובוס מהמרכז והרחק מאולם הכדורסל, נמצאת מסעדת דגים ופירות ים לא מפוארת במיוחד. גם האזור שבו היא נמצאת נראה מוזנח ועני, ולא שוקק חיים. אבל שם, מסיבה שאינה ברורה, אמן מקומי החליט להטביע את חותם הקבוצה. כל קירותיה החיצוניים של המסעדה צבועים ביצירותיו – שחקני הספרס בעבר ובהווה, כולל המאמן המפורסם.

כשמקיפים את הבניין עושים מעין מסע בין השנים, כשלאורך הקיר הדרומי נמצאות האגדות – דיוויד רובינסון, טים דאנקן, טוני פארקר ומאנו ג'ינובילי – וככל שמתקדמים מסביב מגיעים להווה עם סטף קאסל, דיארון פוקס, וומבי והטרי מכולם, דילן הארפר. חדי העין יבחינו שם בתמונה של סנדרו ממולקשווילי, שעבר השנה לטורונטו אבל למרות זאת תפס פינה חמה בלב האוהדים כולם. דווקא הוא, מכל שחקני העבר שאינם האגדות, נשאר שם בסמוך לדלת הכניסה.

ציורי הקיר האלה הם לא סתם. רק כשנוסעים ברחבי העיר מבינים שזה חלק מהזהות התרבותית שלה. על הרבה בניינים נמצאים ציורים כאלה ואחרים, חלקם של מעורבות חברתית, אחרים מנציחים רגעים היסטוריים ורובם הם סתם אמנות לשם היופי, של אמנים בני זמננו. לכן, זה לא מפתיע שדווקא צורת האמנות הזו נבחרה להנצחת שחקני הקבוצה. זה גם הגיע מלמטה, מהשטח, מאמנים מקומיים שעשו זאת מתוך אהבה, ולא ממקום של קבוצה שרוצה להשאיר חותמת.

בכלל, רק כשהתרחקתי ממרכז העיר בעצם הבנתי עד כמה הקבוצה טבועה בהוויה שלה. אם בצנטרום לא ראיתי אף סממן שמזוהה איתה, פתאום באוטובוסים וברחובות של השכונות סביב ראיתי אנשים עם חולצות של הקבוצה. סתם אנשים, שנוסעים בדרך לעבודה או למקום אחר, ולא למשחק. אחד מהם, ג'ייקוב, תפס את העין שלי עד כדי כך שהייתי חייב ללכת אחריו לתוך חנות יד שנייה. ביקשתי את רשותו לצילום, ודיברנו קצת. היה לי קצת זמן לשרוף עד האוטובוס הבא אז חיפשתי בין מאות החולצות שהיו שם כאלה של הקבוצה, וכמובן שמצאתי לא מעט.

משם המשכתי לשוק, המלצה שקיבלתי מעיתונאי אחד אבל האמת ששוב חווייתי אכזבה. שוק תיירותי, שלא מצאתי בו בקושי זכר לקיומה של הקבוצה אלא רק מזכרות ובגדים מצועצעים בסגנון מקסיקני עם צבעי הפייסטה הבוהקים – ורוד, טורקיז, כתום. עד שלפתע נפל לי האסימון, זה הכי חלק מהזהות של הקבוצה – שכחלק מגופיות הסיטי אדישן המיוחדות שכל קבוצה עושה, הוציאה ליין בסגנון הפייסטה. רק הסיבוב בשוק גרם לי להבין למה בעצם הגופיות האלה הן חלק מהזהות שלה ולמה האוהדים כל כך אוהבים אותן.

המשכתי לשוטט בעיר והגעתי לטיילת המפורסמת שלאורך נהר סן אנטוניו, זה שבו שטה הקבוצה אחרי האליפויות לקול מצהלות האוהדים. בעיני רוחי ראיתי שם את אותה סירה עם השחקנים ופופוביץ', ואת אלפי האוהדים שגדשו את הטיילת בניסיון לתפוס את הרגע. זו הייתה התחנה המושלמת לקחת בה הפסקה, ולהירגע, לפני שאמשיך הלאה אל האולם וסיקור המשחק.

בדרך למשחק הייתי חייב לעצור בעוד תחנה. רשת הסופרמרקטים המקומית, H-E-B, היא נותנת חסות רשמית של הקבוצה, אבל היא הרבה מעבר לכך. שחקני הספרס מככבים קבוע בפרסומות שלה, ולאורך השנים התגבשה לה מסורת של פרסומות מטופשות כמו כאלה שבהן טוני פארקר מנסה ללמד את חבריו לבשל, מאנו ג'ינובילי עושה יוגה ועוד הרבה שטויות בחסות הקיוטי, הקמע של הקבוצה. מדי פעם יש גם שיתופי פעולה עם מוצרים של מותג הרשת שממותגים גם בסמלי הקבוצה. לכן ביקור שם היה תחנת חובה שרשמתי לעצמי, כדי לחפש את אותם מוצרים במדפים. לצערי, למעט גלידה לא מצאתי אותם, אבל לפחות התענגתי על פינוק קר בעיר החמה (היום היה 27 מעלות כאן).

משם נסיעה לאולם, ובדרך פגשתי עוד חברים מוכרים, על קיר של חנות אחת.

חוויות היום הותירו אותי עם תחושה מעורבת. מצד אחד, עיר שמאוד מחוברת לקבוצה שלה, כלומר קהילה שמאוד חיה את סן אנטוניו ספרס בהרבה פינות דווקא בשכונות המגורים ולא הדאון טאון. מצד שני המקומות שבהם הסתובבתי נראו מאוד עניים. גם האולם עצמו נמצא באזור מאוד לא מפותח, וזו אחת מהסיבות שהקבוצה ניסתה לקדם השנה מול העירייה מהלך לפיתוח קומפלקס חדש במרכז העיר שיכלול גם הקמת אולם חדש. המטרה היא לגרור לשם עסקים שירצו להשקיע באזור, ולפתח אותו, או לפחות התקווה.

הגעתי לאולם מוקדם, מאוד מוקדם. יש שיגידו מדי. רציתי להסתובב, לספוג קצת את האווירה. לראות את הקירות ולחפש איך הקבוצה מנציחה את עברה. האמת שיחסית לאולמות אחרים שהייתי בהם, הקירות מרגישים עירומים יחסית, למעט חדר העיתונאים שמלא בפוסטרים של שערי עיתונים מהעבר. חלק מהעיתונאים כבר השלימו עם העובדה שהם כנראה יצטרכו לעבוד יותר קשה השנה, אחרי שהתרגלו בשנים שעברו שבאפריל נגמרה להם העבודה.

בחימום כולם נראו שמחים ומחייכים, כיאה לקבוצה שמנצחת. אתמול הקבוצה הודיעה בלקוניות שוויקטור וומבניאמה בסימן שאלה להערב, בגלל אותה פציעה בשריר התאומים שממשיכים להיזהר איתו בגללה, ובמסיבת העיתונאים לפני המשחק מיטש ג'ונסון המאמן היה אופטימי יותר לגבי הסיכויים שוויקטור ישותף. הוא גם אמר שכל יום הם בוחנים מחדש את מצבו, לאור הפציעה והרצון להסתכל על הטווח הארוך הן שלו והן של הקבוצה.

הוא המשיך לדבר על המוכנות של הקבוצה לקראת המשחק הלילה והעובדה שזה מבחן חשוב מול קבוצה טובה, ואז זכיתי לשאול אותו את השאלה: איך הוא מכין את השחקנים לעבור ממשחקים מול קבוצה כמו וושינגטון למשחקים מול הקבוצה הטובה בליגה. "קל ליפול (למלכודת) של מאזנים, אבל הקבוצות הטובות מבחינת מאזן עושות דברים בשוליים שעוזרות להן לנצח, והקבוצות שעם מאזן לא כל כך חיובי לא מובסות כל לילה. חווינו את זה על בשרנו כאן… אז אנחנו לא משנים שום דבר מבחינת התכוננות למשחק וגישה".

שאלתי את מארק דיינגולט, המאמן של אוקלהומה סיטי שאלה דומה – איך הוא שומר על השחקנים שלו בפוקוס אחרי שהם מנצחים לילה אחרי לילה, ותשובתו הייתה שהוא לא עושה כלום. שהם מספיק רעבים ומקצוענים ומלאי מוטיבציה בעצמם. המאמנים נשאלו גם על היריבות המסתמנת בין השניים, והסתפקו במחמאות לקבוצה היריבה, ואמרו שמבחינתם הם ממוקדים במשחק שלפניהם בלבד. היום זה הספרס/אוקלהומה סיטי, מחר זו תהיה יריבה אחרת, ומול כולן צריך לתת את הכי טוב שלך.

רגע לפני שריקת הפתיחה נפגשתי עם האוהד מספר אחת של הקבוצה, בחור בשם טארו קונאטי מיפן שכבר כמה שנים טובות עושה את כל הדרך הארוכה בשביל לחזות במשחקי הקבוצה. הוא כבר הלך לכארבעים משחקים, תמיד יושב בשורות הראשונות, והוציא כנראה עשרות אלפי דולרים על משחקים וטיסות.

המשחק נפתח בגישוש הדדי מצד שתי הקבוצות. אוקלהומה סיטי מצידה ניסתה להיכנס פעם אחר פעם לצבע כדי לנצל את העובדה שוומבניאמה עדיין לא שם, ואילו הספרס ניסו לרוץ מהר כדי לעייף את שחקני אוקייסי, שהגיעו לעיר אחרי שלילה קודם שיחקו במינסוטה. אוקלהומה סיטי הייתה הראשונה להעניש עם 9-2 מהיר ונקודות קלות של הארטנשטיין ושיי גילגס אלכסנדר, אבל ריצת 11-2 של הספרס בחסות ליהטוטים של סטף קאסל, האריסון בארנס ודווין ואסל, הפכו את התוצאה.

אל תוציאו את המחשבונים, 13-11 למארחת אחרי חמש דקות, ואז וומבניאמה עלה על הפרקט לראשונה. ההשפעה שלו לא ניכרה מיידית, כשבינתיים סטף קאסל עשה עבירה שנייה מהירה. הקבוצות החליפו סלים, וכיאה לשתי קבוצות יחסית שוות בכוחותיהן, הרבע הראשון הסתיים בתוצאה 31-29 למארחת. יחד עם זאת, ניכר שאוקלהומה סיטי נאלצה לעבוד קשה עבור כל סל, ושההגנה של הספרס הייתה מרוכזת. מנגד, הספרס גם החטיאו סלים קלים שהיו יכולים להגדיל את התוצאה.

הרבע השני נפתח בדיוק אותו הדבר, כשאוקלהומה סיטי לפעמים אפילו מוותרת על השלשה הקלה. דקות טובות של ג'יילן ויליאמס ובעיקר שג"א מצד אחד (16 נקודות במחצית), ולעומת זאת בארנס, וומבניאמה וקלדון ג'ונסון (12) שמרו על התוצאה מאוזנת יחסית. לא יודע אם זה בזכות ההערות של מאמני היריבות, אבל השופטים הלילה לא שרקו להרבה עבירות על אוקלהומה סיטי במחצית הראשונה, ומנגד שרקו לעבירות שלה. היא הלכה לקו רק 5 פעמים במחצית לעומת 10 של הספרס – אבל הספרס גם קלעו רק ב-50% מהקו. שתי החטאות עונשין של דיארון פוקס בשניות הסיום של המחצית חתמו את התוצאה בירידה להפסקה 60-58 לאורחת. בדקות הסיום אוקלהומה סיטי גם התחילה לזרוק יותר משלוש, וקלעה (40%) לעומת הספרב שהחטיאו דווקא (26%). אם הם רק היו קולעים יותר טוב מהעונשין ומהשלוש, זו הייתה אופרה אחרת במחצית הראשונה.

שתי הקבוצות עלו באטרף לרבע השלישי, כששג"א ממשיך ביכולת הנהדרת שלו ומעניש פעם אחר פעם את ההגנה ומהר מאוד הגיע למשחקו ה-101 עם 20 נקודות ומעלה. מנגד, השלשות החלו להיכנס לספרס כשבהתחלה דווין ואסל ואחר כך בארנס משאירים את המשחק צמוד. בכלל, בארנס ריקד לו בקלילות פעם אחר פעם עם רגלי האיילה והעניש את אוקלהומה סיטי מתחת לסל. ריצות קטנות מצד לצד הפכו שוב ושוב את התוצאה, שנשארה צמודה-צמודה עד לטיים אאוט הראשון. קייסון וואלס העלה את האורחים ליתרון, אבל אז הספרס רצו 10-0 בחסות קלדון ג'ונסון שהתעלל בצ'ט הולמגרן מתחת לסל ואחר כך צלף שלשה, וחטיפות נהדרות של דילן הארפר, שסיים אחת מהן בדאנק. שלשה של לו דורט בשניות הסיום צימקה את הפער ל-5 בסיום הרבע.

אוקלהומה סיטי לא רגילה להיכנס לרבע המכריע בפיגור. זה קרה לה בגביע מול הספרס, אבל באופן כללי לא יותר מדי פעמים העונה. שיי גילגס אלכסנדר תוך שניות ספורות דאג לצמק עוד יותר את הפער ופוזשן אחרי פוזשן המשיך בשלו בלא מפריע כשהוא שומר בדקות הראשונות את הפער על 3 בלבד. מנגד, סטף קאסל ניסה להחזיר, פעם עם סל קשה מתחת לסל ואז עם עבירה שסחט מהארטנשטיין ולבסוף אלי הופ לקורנט לדאנק קל. השיפוט התאזן קצת עם יותר שריקות לעבירות, רק שבצד של הספרס כמעט כל השריקות היו על ניסיונות זריקה והשחקנים שלהם הלכו יותר לקו. עבירת תוקף של לו דורט בפיגור 9 נתנה לספרס הזדמנות לעלות ליתרון דו-ספרתי לראשונה, וכמובן שזה היה משלשה של וומבניאמה, הראשונה שלו במשחק.

הגנה מעולה של הספרס אחרי הטיים אאוט המשיכה להרחיק את אוקלהומה סיטי מהסל, ולמרות ניסיונות הרואיים של שג"א (33 נקודות) הפער גדל ל-15, כ-6 דקות לסיום מאסיסט של וומבניאמה לדאנק קל של קלדון, אולי איש המשחק. הקבוצות המשיכו להחליף סלים, ושלוש דקות לסיום שלשה חמישית של קלדון ג'ונסון (25 נקודות) חתמה סיפור עם פער 18 שממנו אוקייסי כבר לא חזרה, והנחילה לת'אנדר הפסד 3 ב-5 המשחקים האחרונים, אחרי שהייתה על רצף 16 ניצחונות. מהצד השני של הרצפים, אחרי 100 משחקים וומבניאמה סיים את המשחק בלי אף חסימה והרצף שלו נקטע. זה לא הפריע לו לפצוח בחגיגה עם האוהדים, שהוא מקווה להפוך לטקס קבוע מעכשיו. האריסון בארנס אמר בסיום שאולי כשהוא יפרוש מכדורסל, לוומבי מחכה קריירה כאיש שיווק. לא בטוח שהוא צחק או טעה.

לפני המשחק מיטש ג'ונסון דיבר על כך שקבוצות מנצחות בזכות הדברים שבשוליים. הלילה הספרס עשו למעשה הכל, לא רק בשוליים. הם היו יותר פיזיים, הם תקפו את המיסמאצ'ים פעם אחר פעם, הם עשו הגנה קבוצתית נהדרת, אבל גם אחד על אחד. השלשות לבסוף נכנסו (44%) וזה התאזן אחרי מחצית ראשונה לא טובה, והם שמרו על הכדור בלי איבודים כמעט (רק 9, מתוכם במחצית השנייה 3 לעומת 9 של הת'אנדר). יכול להיות שגם העייפות של הת'אנדר מהבק-טו-בק שיחקה תפקיד, אם כי אוקלהומה סיטי הושיבה אתמול המון שחקנים בחוץ, כולל הארטנשטיין וצ'ט, שנראה השחקן הכי אומלל על המגרש.

אחרי המשחק המאמן המנצח נראה על ענן, אבל סייג את הדברים כששאלתי אותו אם ההצלחה של הקבוצה גורמת לשינוי בציפיות של הקבוצה. הוא ייחס את הניצחון הלילה לפיזיות המדבקת של השחקנים על המגרש, בדגש על קלדון ג'ונסון והוסיף "הציפיות שלנו היו להיות קבוצה טובה יותר ולהשתפר. לא היה לנו מספר קסם (של ניצחונות).

גם ויקטור וומבניאמה ניסה לצנן את החגיגה עם שאלה דומה. "המטרה נשארה אותו הדבר: להגיע לפלייאוף מיידית. אנחנו לא מדלגים על אף שלב ועכשיו יכולים לשאוף גבוה יותר ויותר כי סימנו וי על דברים. יש עדיין דברים שאנחנו צריכים להיות עקביים יותר בהם מהשחקן הראשון ועד ל-15, אבל סימנו וי ואנחנו יכולים לשאוף לצמרת של הקונפרנס".

"זו גם לא יריבות", הוא אמר על המצ'אפים מול אוקלהומה סיטי והוסיף שזה משהו שצריך להיבנות טבעית וזה לא שם עדיין. מתי זה יקרה? "הסימנים יהיו שהאולם יהיה מפוצץ, האנרגיות יהיו שונות, הפיזיות תהיה מהדקה הראשונה לאחרונה".

מחרתיים נזכה לראות שוב את המצ'אפ בין שתי הקבוצות, פעם שלישית תוך שבועיים. אולי אז ויקטור יהיה מוכן להגדיר את זה יריבות כבר.