לצ'ארלס בארקלי נמאס מהטלוויזיה
************************************************************
לצ'ארלס בארקלי נמאס מהטלוויזיה. בראיון עם ריצ'רד דייטש מספורטס אילוסטרייטד שיתפרסם בגליון הבא, הוא מגלה שנותנו לו 4 שנים בחוזה עם TNT אבל הוא לא יודע כיצד הוא יעביר אותם "כי אין לי יותר עניין בלדבר על שחקנים במכנסיים קצרות וגופיות שכל מה שהם יודעים זה לזרוק כדור לסל ולנתר". מה הוא יעשה אם TNT תשחרר אותו? ,עוברות בראשי הרבה מחשבות". האם יילך לפוליטיקה? ,זה שטח שתמיד עניין אותי!"
מה מעניין אותו ביותר? הוא לא גילה, אבל אני זוכר כאילו זה היה אתמול כשהוא אמר לנו העתונאים באול סטאר של 2004 שמטרתו מספר אחת היא להיות יום אחד מושל אלבאמה. והאם אחרי שתהיה מושל של אלבאמה תרוץ לנשיאות ארה"ב? הוא נשאל. "למה לא? כל מושל מדינה רוצה להיות נשיא!". נהיצלתי הזדמנות זאת להכניס שוב את הסיפור עליו, אחרי שאת נשיאות שנת 2008 הוא, כידוע, החמיץ!
*********************************************************
את זה כתבתי בפעם האחרונה שכתבתי על צ'ארלס בארקלי: בספר "חמישים הגדולים" (הוצאת ´כנרת´ 1997) בעמוד 50 תמצאו את הכותרת "סר צ´ארלס בארקלי, נשיא ארה"ב ב-2008". טוב, אז נשיא הוא כבר לא יהיה, אם כי אני משוכנע שאילו רק רצה, אז שמו – במקום ברק אובמה – היה מופיע כמועמד השחור הראשון, והמתחרה הראשי של הילרי קלינטון, לנשיאות ארה"ב. ואותו לא היה להילרי כל סיכוי לנקות בדרך להיות -"הנקבה הראשונה בבית הלבן".
האציל היה אוכל אותה חיים, כפי שאכל את הצימוק מנבחרת אנגולה (מי? מי? אנגולה? איפה זה אנגולה?) שניתלה עליו כששיחק בדרים-טים בברצלונה, 1992.
איך אני יודע שה-´ראונד מאונד אוף ריבאונד´ ("גבעת הריבאונד העגולה") הייתה מנצחת את הילרי? כי מלבד דבר אחד – טבעת אליפות – בארקלי זכה בכל דבר אחר שרצה.
=================================================
בארקלי בחמישיית כל הזמנים שלי
=================================================
כשנשאלתי עשרות – סליחה, מאות פעמים – מי היא החמישייה הטובה בהיסטוריה של הכדורסל, תמיד היו לי ארבעה שחקנים ללא היסוס: מג´יק ג´ונסון בפוינט, מייקל ג´ורדן– שוטינג גארד, לארי בירד סמול פורוורד, ווילט צ´מברליין בסנטר. הבעיה שלי תמיד הייתה השחקן החמישי בפאוור-פורוורד. היו תקופות שחשבתי שאלג´ין ביילור הוא האדם. שנים אח"כ התחלתי לחשוב שאולי קרל מלון צריך להיות הפאוור שלי.
בשנים האחרונות התחלתי אפילו לחשוב על טים דנקן.
אבל הכנת המאמר הזה הכריחה אותי לחזור ולסכם את הקריירה של האציל. ככל שנזכרתי ביותר דברים, ככל שהישגיו חזרו להאיר את מוחי, כך השתנתה דעתי לגבי הפאוור-פורוורד שלי. לבסוף בחרתי בבארקלי. ולא רק בגלל שהיה השחקן החביב, האהוב, המצחיק, ומלא ההומור עם חיוך מקסים מכל השחקנים, אלא בגלל שהוא, השחקן בגובה 4´6 ועוד חצי אינטש (ולא 6´6 כפי שכתוב בספרים) הוא, פשוט ולעניין, הפאוור-פורוורד שאני רוצה בחמישיית כל הזמנים שלי.
אתם יודעים מה זה 4´6? זהו הגובה של יותם הלפרין ממכבי ת"א פור גוד סייק! 1.94 מ´! (אוקיי, 1.95 מ´ אם תתעקשו). בספרים תמיד רשמו אותו כ-6´6. מטר תשעים ושבע. אבל הוא לא 1.97. ככה כתבו הסיקסרס כי התביישו להודות שבבחירת הדראפט של 1984 (הדראפט הטוב ביותר בהיסטוריה של הכדורסל) הם בחרו בגמד כפאוור-פורוורד בסיבוב הראשון, בחירה חמישית.
כך אני יודע שהאציל היה מקסימום 1.95 מ´.
דני איינג´ (1.95 מ´) מהסלטיקס פעם צחק עליו שאפילו הוא, השוטינג-גארד, גבוה ממנו. האציל מיד הציע לאיינג´ 100$ התערבות. הייתי בחדר ההלבשה של הסלטיקס אחרי אחד ממשחקי הפלייאוף כשפתאום האציל מופיע יחף עם תחתונים לחדר ההלבשה של הסלטיקס ושואל, "איפה איינג´?". איינג´, ששכח מההתערבות, יצא מהמקלחת ערום כביום היוולדו, מבוהל. בארקלי משך אותו לעברו, סובב את איינג´ כך שעמדו גב אל גב, ובארקלי היה גבוה בכמה מילימטרים. עד שגילו שהוא התרומם "קצת" על אצבעות כף רגלו. בארקלי סרב להודות שהתרומם, וסרב לשלם, והכול ברוח טובה כמובן. אבל לי עניין גובהו הפסיק להיות חידה.
תופעת טבע כמוהו לא הייתה, ומי יודע אם אי-פעם תחזור. הוא היה השחקן הבלתי ניתן להסבר מכל שחקני הכדורסל שאני מכיר. עם גובה של 1.95 מ´ שהיום מספיק בקושי לגארד קולע, הוא הפך לאחד מחמשת הפאוור-פורוורדים הטובים בהיסטוריה של המשחק (האחרים קרל מלון, טים דאנקן, אלג´ין ביילור, בוב פטיט, וקווין מקהייל (חמישייה שנייה: דייב דה-בושר,אלווין הייס, בוב מקאדו, ספנסר הייווד, וג´רי לוקאס), והבוקר רשמתי בפנקסי "הטוב ביותר". אין שחקן אחר בעולם בגובהו ומבנה גופו שהיה מסוגל לחולל את הסערה תחת הסל שהאציל לא רק יצר באזור הצבע, אלא שחה בה בארסיות של כריש באמצע האוקיאנוס.
ביל וולטון סיכם פעם בצורה יוצאת מין הכלל "מיהו בארקלי". הוא הסביר: "שמתם לב שמלבד ווילט צ´מברליין כל השחקנים הטובים בעולם הם ´שחקנים ללא תפקיד´? מג´יק. מייקל. לארי בירד. צ´ארלס בארקלי. הם היו הכול: פוינט גארדים ושוטינג גארדים. סמול פורוורדים ופאוור-פורוורדים. הם כולם היו ריבאונדרים נפלאים, מוסרים עילאיים, קלעי שלוש כשצריך. הכל. הם שיחקו מה שמשחק זה או אחר דרש מהם. הלייקרס צריכה סנטר? מג´יק משחק סנטר. הסלטיקס צריכה ריבאונד? בירד משחק הערב בעיקר בפאוור. פילדלפיה צריכה ´הכל´? בארקלי משחק ´הכל´. הבולס צריכה קלעי מה-3? ג´ורדן עושה זאת, כפי שעשה נגד יוטה ונגד פורטלנד. לכן הם השחקנים הטובים ביותר לשחק הופס מאז ומעולם".
בארקלי. האציל הלוחם.
=================================================
חיה הנקראת "פאוור-פורוורד"
=================================================
היו פאוור-פורוורדים גדולים לפניו, כמובן, אבל בארקלי היה בין הראשונים שהביא לעמדה את הלוגו שלה, "לטס גט פיזיקל!". בוב פטיט היה לדעתי הראשון. דייב דה-בושר שני. בארקלי אחריו, ואחד האחרונים. ארטיאודוטיס, הפילוסוף היווני, אמר כבר 800 שנה לפני הספירה, "אל תיסוג! אל תתנצל! אל תסביר! הכה ביריבך ללא רחם. אל תיקח שבויים ותן לאחרים לבכות וליילל". כנראה שכבר אז ידע שבארקלי כזה ישחק פעם הופס, והוא התכוון אליו באמרה האלמותית שלו.
במקום בו שיחק האציל אין מקום ליפי נפש ועדינים. שם, תחת הסל, זה "דוג איטס דוג" (כלב אוכל כלב). פעם היה תחכום תחת הסל, הטעיות, תחבולנות. כל הדברים הללו נעלמו מהרגע שהגיע בארקלי כפי שנעלמה החקלאות מהקיבוצים. בעוד שרוב קודמיו היו מטעים ואז עולים לסל, בארקלי וחיות אחרות כמוהו (מוזס מלון, לארי ג´ונסון, צ´ארלס אוקלי, הוראס גראנט בעבר, בן וואלס ושאקיל אוניל עכשיו) החליטו שבמקום להטעות שחקן מגן, יותר קל להרימו, ולקבור את העור דרך אפו.
פאוור-פורוורדים הם הגזע הרע של האנושות. אלה האנשים ששלושת אבות המזון שלהם הם המבורגרים, דונאטס, ופיצות. כשדרווין מסתכל על אנשים כבארקלי הוא תוהה מה קרה לתורת האבולוציה שלו. בוודאי טעה באחת המשוואות. אגב, אם כבר מדברים על אבולוציה, בארקלי – כיום אנליסט הטלוויזיה ב-TNT אמר לפני כמה ימים על טיישון פרינס, האטרייה הדקה מדטרויט (אחרי שרון ארטסט כמעט הכניס אותו לסל יחד עם הכדור): "פרינס לא צריך להתייאש. האבולוציה עדיין לא סיימה עבודתה עליו".
נחזור לפאוור פורוורדים הבנויים כבולדוזרים, לא כמו פרינס או ג´פריס מהנטס: הפאוור-פורוורדים הללו עולים לכל ריבאונד עם חיוך חולני, הומור מעוות. הם טורפים את מי שמעז להיכנס לאדמתם. הם מאמינים שהחיים הם סנדוויץ´ של חרא, וכל משחק עליהם לקחת ביס נוסף – אוזן של סמול פורוורד שהעז להיכנס לאזורם, או צוואר של איזה פוינט-גארד ננס שהעז להיכנס לאזור מקדשם. אלה הטיפוסים שבגיל 12 אמהותיהם התחננו שיברחו מהבית. כשהם עוברים ברחוב כל הכלבים בורחים מפחד.
אבל לבארקלי היו דברים שלאחרים לא היו באותה רמה: מהירות אדירה לטנק כמוהו. ניתור שהיה לא רק גבוה, אלא – מה שאפילו יותר חשוב – ניתור מהיר. קליעה מצוינת מחצי מרחק. יכולת פריצה, גב רחב וכוח עצום המאפשר לקיחת שחקן מגן אל גור האריות עצמו – אל מתחת לסל, ואז להרימו יחד עם הכדור. כשהיה חייב, הייתה לו קליעה לא רעה כלל ממרחק. אפילו מה-3. והייתה בו עוד תכונה שלא תסולא בפז: סערת משחק: התלהבות, העזה שאין כמוה, נכונות לקחת צ´אנסים, שיגיון משחק שהתלווה לשיגעון משחק. סחיפת קבוצה שלמה על גבו. חוצפה שלא תתואר. התלקחות , להיטות, עוקצניות. אבל הכל עם חיוך מסוים. הכל ללא טיפת רוע. הוא היה הפוסיקט האופטימאלי שהתחפש לחיה רעה, למפלצת מהג´ונגל.
והדבר המענג ביותר לנו העיתונאים היו משפטיו הקצרים, אמרותיו המבדחות שלא היה שני להן. הפילוסופיה שלו. הוא דיבר על הכל: פוליטיקה, זיהום אוויר, הטניסאי פדרר, צרות הכלכלה, ובעיות התחבורה בבייג´ין. רק תשאל אותו, ויש לו תשובה (ולא חשוב אם הוא יודע אותה או לא כי מה שקובע אצלו הוא ה-ד-י-ב-ו-ר! ). בכל שנותיי כעיתונאי בידיעות אחרונות ומעריב היה לי טור שבועי של "משפטי השבוע". אני לא חושב שעבר שבוע ללא משפט שצייץ האציל. כמה בס"ה ציטטתי? בוודאי כמה מאות. בהכנת מאמר זה ניסיתי להיזכר באמרותיו שעדיין לא כתבתי עליהן, להשתמש בדפי הראיונות שלי, וזכרוני, וניסיתי ככל שיכולתי לא לחזור על משפטים שכבר הכנסתי בעבר. אגב, אם מזכירים ציטטות, לא פעם ולא פעמיים בארקלי הכחיש את הציטטות בעיתון זו או אחר. "כיצד הוא יכול להכחיש מה שאמר לי רק אתמול בערב?", שואל פעם בובי גרין מה-´גלוב´. בארקלי: "כי האידיוט הזה גרין כותב מה שאני אומר ולא מה שאני מתכוון!".
=================================================
השחקן האהוב, המצחיק, והאציל מכולם
=================================================
משך 16 שנותיו בנבא בארקלי הפך להיות לאחר השחקנים הקונטרוברסיאליים, הוורבליים, הגלויים, כנים, ומחכימים ביותר בליגה, מלבד היותו לאחד השחקנים הטובים שאי-פעם שיחקו בה. לכן תרומתו לליגה הייתה הרבה מעל ומעבר לריבאונדים, נקודות, ואסיסטים. למרות שג´ורדן הוא אלוהי הכדורסל, אני מאמין שלו ערכו משאל עולמי לפני כמה שנים בו התבקש העולם לבחור בשחקן האהוב ביותר, בארקלי היה ניבחר לפני ג´ורדן. כולם אהבו אותו. לא היו לו אויבים (מלבד כמה קרבנות בבארים בימיו הראשונים בליגה והילדה הקטנה שירק עליה, אבל משך הזמן הפכה לחברתו הטובה ביותר!). הייתה לו אישיות גדולה מהחיים, והוא הביע דעותיו ללא חשבון בפוליטיקה, כלכלה, חיי חברה, ואפילו חקלאות ("העולם היה מקום יותר טוב לחיות בו אם היו שמים על ביל למבייר מושכות ומוציאים אותו לשדה לסחוב מחרשה").
הוא היה אחד הריבאונדרים הטובים בתולדות המשחק (הוביל את הליגה שלוש פעמים בריבאונדים-התקפיים). הוא היה מגן מעולה – תמיד שמר על המסוכן בשחקני היריב הגבוהים – מוסר מעולה, וקלעי מצויין מקרוב, חצי מרחק, ואפילו מה-3.
שלושת השחקנים הכתובים בפינקסי כטובים בהיסטוריה של המשחק הם מייקל ג´ורדן, מג´יק ג´ונסון, ולארי בירד. עכשיו בארקלי הוא מס´ 4 במחברת הכדורסל שלי. מי שחקני האהובים ביותר? צ´ארלס בארקלי, לארי בירד, ושקיל או´ניל. דוויין ווייד מתחיל להתדפק בדלת. למה? כי בארקלי מגדל אותו להיות "בארקלי קטן"(אפילו שווייד בגובהו!); בגלל שהם שחקנים אדירים עם חוש הומור המסוגל להמיס קרחון במשפט אחד. לארי עם ההומור היבש שלו, ושאקיל עם חיוכו הטוב, המסוים, כשהוא קובר אותך בבדיחה טובה. אבל האציל הוא נומרו אונו. פה הנוטף מרגליות. אמרות שמשתמשים בהן בקונגרס. משפטים קצרים וארוכים שנכנסו ללקסיקון האמריקאי. בארקלי הוא מין מוחמד עלי אינטליגנט (לא שמוחמד עלי לא היה אינטליגנט!). אבטיח קר באמצע המדבר לעיתונאים. עושה כותרות. יוצא עם משפטים מהגיהינום או גן עדן, תלוי איך אתה מסתכל על זה. פה שמסוגל לקלף קליפה מתפוח אדמה.
כששיחק באאובורן יוניברסיטי ומשקלו הסתובב סביב 150 ק"ג עם העלאות והורדות של 10 ק"ג כל חודש-חודשיים, שאל אותו הגורו הטלוויזיוני של כדורסל המכללות, דיק "THE MOUTH" ויטלי מדוע משקלו משתנה כל פעם מרזה לשמן ולהיפך. כבר אז, בארקלי בן ה-19, עונה לו: "אולי משקלי משתנה משמן לרזה ומרזה לשמן. אבל פניך אף פעם לא משתנים. הם תמיד מכוערים". כבר אז ידענו שיש לנו עניין עם טיפוס מיוחד.
אחרי שבובי נייט המאמן האגדי חתך אותו מהנבחרת האולימפית האמריקאית של 1984 ("השגיאה הגדולה ביותר שלי כמאמן. זה רק מראה כמה אנחנו המאמנים מבינים בכדורסל") הוא נשאל על דעתו על המאמן מאינדיאנה יוניברסיטי. זה מה שענה: "בובי נייט הוא טיפוס המרגיש חרא רק בגלל שהוא לא מרגיש יותר גרוע…" ואז הוסיף, "בובי נייט הוא מאמן המאמין שמצפון היא מחלה…". אגב, השניים הפכו ידידים בלב ונפש, ועד היום הם יוצאים לצייד ודייג יחדיו ליומיים-שלושה באלבאמה. רק שניהם. תמיד ניסיתי לנחש על מה הם מדברים. בוודאי מדסקסים אם זה שיפור וקידמה אם קניבלים מתחילים להשתמש בסכין ומזלג.
נסו לא פג עד היום. הוא עדיין אחד הטיפוסים הנערצים והאהובים ביותר בנבא. כאנליסט של TNT הוא ממשיך להפציץ בדעותיו הנחרצות ("ווייד לא ימסור אפילו תכוון ´עוזי´ לרקתו", או "ההיט התחילו בנפילה חופשית ישר לתוך הלוטרי של הדראפט"), ממשיך למלא את לבנו בחיוכו הטוב, המשגע, וממשיך להצחיק אותנו בפרסומות הטלוויזיה שלו עם דוויין ווייד – השחקן האהוב על האציל יותר מכולם – הנחשבות לטובות והמצחיקות ביותר מכל פרסומות הנבא.
פרסומות אחרות עם הצלחות נדירות? האציל עם השאק. האציל עם השאק ודוויין. תענוג למראה העיניים ולמשמע האוזניים. לצ´ארלס לב רחב בדיוק כמו כתפיו. במרץ 1991 במשחק הארכה נגד הנטס, מישהו בקהל לא הפסיק להטרידו: "בארקלי נישאר כל כך הרבה שנים בכתה ו´ שכל הילדים התחילו לחשוב שהוא המורה…". "בארקלי נולד מטומטם וממש לא יאמן כיצד הצליח לפתח ולרומם יכולת זאת…". או, "בארקלי מסרב לניתוח להורדת שומן כי הוא מסרב שיורידו לו את הראש". אך כשצרח לעבר האציל "למורים שלו הייתה בעיה רצינית איתו בכתה ג´ – איך ללמד אותו לכתוב משפט בלי המילה FUCK" זה עבר כבר כל גבול והאציל רץ לעברו ביציע וירק. אך כפי שאמר בארקלי אח"כ "לצערי לא היה לי מספיק קצף". אז מה שקרה הוא שהיריקה פגעה בילדה בת 12. למחרת הוא ניקנס ב-10,000$, והסיפור הפך לסנסציה לאומית. צ´ארלס מיהר להתנצל בשיחת טלפון ומכתב לילדה, שקיבלה את התנצלותו. בארקלי המשיך להיות בקשר איתה ועם משפחתה, יצר איתם יחסי ידידות, וכשהגיעה לגיל 18 שילם את שכר הלימוד שלה להארווארד. היום היא רופאת ילדים מצליחה.
=================================================
האציל לומד במכללה
=================================================
האציל היה הגיבור של אוניברסיטת אאובורן באלבאמה, מדינת הולדתו. משקלו שנע בין 130 ל-140 ק"ג הפך להיות הדבר המבדח ביותר במכללות. משקל כזה לגובהו עושה ממך מין גוץ ענק. פעם, בנבא, לפני משחק נגד הסלטיקס, לארי בירד שואל את קווין מקהייל (בקול רם כך שבארקלי ישמע), "סטיק", (מקל, כינויו של מקהייל, מ.ל), "האם לדעתך צ´ארלס הוא שמן מדי או נמוך מדי?".
כל פעם שבארקלי סיפר סיפור זה הוא התגלגל מצחוק. שם באאובורן נולד כינויו "ראונד מאונד אוף ריבאונד" (גבעת ריבאונד עגולה, שמנמנה) כי הוא מלך הריבאונדים במכללות. הוא זכה בכל מיני תארים מקומיים בליגת ה-SEC (סאות´-איסט קונפרנס), אבל מלבד העובדה שהוא היה מין תופעה, הוא לא הרים הרים וגבעות במכללה. רק בנבא הוא הפך לא סתם לתופעה, אלא לתופעת טבע.
אבל כבר אז התגלו בו תכונות מנהיגות. הוא למד "מדעי פוליטיקה" ואחד ממרציו, ד"ר פיליפ ג´קון, אפילו אמר לו: "אחרי שתיכשל בנבא כי אתה נמוך מדי, חזור אלינו ללימודים. אתה פיקח מדי מכדי להיות שחקן כדורסל, ובכלל, שכונות העוני כאן בבירמינגהאם מלאות בבחירות דראפט ראשונות."
=================================================
האציל בסיקסרס
=================================================
ישנם המאמינים שהסיכוי הגדול ביותר של האציל לזכות באליפות הנבא היה בפניקס. הם טועים. סיכויו הגדול ביותר היה בשנתו הראשונה בפילדלפיה. אתם יודעים את מי היה לו? ד"ר ג´יי, מוזס מלון, מוריס צ´יקס, השחקנים שהביאו לסיקסרס אליפות עונה אחת לפני שהגיע האציל, 1983. אילו רק נתנו לו חופשיות משחק! חצי עונה הוא קיבל פחות דקות משדר מזג האוויר בטלוויזיה, ומוזס מלון שהחל לקנא בקנון החדש לא נתן לו כדורים. "הדבר היחיד שמלון היה נותן לי אז ברצון היתה מחלה מדבקת", אמר האציל שנים אחרי.
לאט-לאט הוא החל להראות מאיזה חומר הוא בנוי, והוא סיים את עונתו הראשונה עם 14.0 נק´ ו-8.6 ריב´, כשלצידו מלון וג´יי – שניים שלא משאירים לך הרבה אוכל לנקודות. עם שחקנים כאלה אתה אוכל רק את השאריות שהם משאירים לך כשאתה רוקי. הוא ניבחר לחמישיית הרוקיס ונתן סידרה מצוינת נגד הסלטיקס עם בירד, מקהייל, ופאריש כשהוא קולע 14.9 נק´ למשחק עם 11.1 ריב´ לפני שהסיקסרס מפסידים ב-5 משחקים.
כשלפני המשחק ה-3 הוא נישאל ע"י עיתונאי אם הוא מעדיף לשמור על בירד או מקהייל (עליו אמר פעם שהוא הקשה ביותר בליגה עבורו לשמירה) הוא עונה: "למה שלא תשאל אותי אם אני מעדיף להיתלות, או להישרף על כסא חשמלי?". למרות שהוא כבר הפאוור-פורוורד הפותח, והשחקן הטוב ביותר בסיקסרס עם ממוצע של 25.0 נק´ למשחק באחוז קליעה מדהים של 59%, עם 15.8 ריב´ למשחק, מלון עדיין היה המנהיג והמנכ"ל ובארקלי נישאר די אלמוני למרות הסטטיסטיקה הנהדרת.
ב-1986 מוזס מועבר לוושינגטון בולטס ועונה אח"כ הדוקטור פורש. בארקלי הופך לפתע מנהיג צעיר של קבוצה חסרת-כוכבים מלבדו, בעיר אחוות האחים. הוא ממשיך לקלוע בסביבות 25-28 נק´ למשחק בכל עונה מהעונות הבאות עם אחוזי קליעה מדהימים שנעו בין 58 ל- 61% (נא לא לשכוח שהאציל לא היה סנטר שלא זז מהצבע, וזרק הרבה מחצי מרחק ומרחק).
הממוצעים האישיים שלו המשיכו להיות מצוינים כשהוא קולע בסביבות 25 למשחק עם 12 ריב´ עונה אחרי עונה, כשהוא ממשיך להיות החידה הגדולה של הליגה: "איך עוצרים ת´בנאדם הזה ?". אך בעלי הסיקסרס רצו לנצח ביג-טיים עם סמול-טיים פליירס, וזה לא הולך. כשבארקלי נשאל לפשר הדממה באולם כשהם משחקים הוא ענה, "הדממה צורחת יותר מבוז". קבוצות הסיקסרס של סוף שנות ה-80 לא היו הרבה יותר מפסטיבל של ג´אמפ שוטרס. בארקלי, עם כל ה-1.95 מ´ שלו, היה מרכז ההגנה וההתקפה. אבל ללא שחקנים עוזרים, לראשונה מאז 1974 הסיקסרס לא עושה את הפלייאוף.
עונה אחת אחרי, ב-1988, בארקלי משחק נפלא עם 27 נק´ למשחק ב-65% קליעה, עם 12.5 ריב´ למשחק, אך הקבוצה מפסידה לניקס של פטריק יואינג ב-5 משחקים. לצ´ארלס נישבר כי הוא רוצה סיכוי לאליפות. הוא רוצה לשחק בקבוצה בה ישנם כנורות נוספים, ולא רק הוא. כשהוא נשאל מדוע הוא רוצה לעזוב, הרי הסיקסרס הם טובים, הוא עונה: "בנבא לא מספיק להיות טוב. אתה צריך להיות יותר טוב!". כשהוא נישאל איזה חלקים הסיקסרס צריכה להחליף כדי להיות טובה עם סיכוי בפלייאוף, הוא עונה: "ניקוי ראש ופלגים חדשים לא יספיקו יותר. אנחנו צריכים ´אוברול´ של כל המנוע. למעשה, אנחנו צריכים מנוע חדש". חבריו לקבוצה לא אהבו מה שאמר. אחד מהם אמר בעילום שם: "לבארקלי יש פה כזה גדול שהוא יכול לאכול בננה לרוחב".
משחק האול-סטאר החמישי ברציפות שלו היה גם הטוב ביותר שלו: הוא הוביל את המזרח לניצחון על המערב עם מג´יק וקרים 116-114 כשהוא קולע 17 נק´ עם 22 ריבאונדים (שווה ל-22 האשכוליות של צ´מברליין באול-סטאר של 1967), והוא מוכיח שוב מה יכול הוא לעשות עם חבורת שחקנים טובה לידו. אך כאלה לא היו לו, והסיקסרס מפסידה שוב ב-5 משחקים בפלייאוף, הפעם לשיקגו של "אלוהים". 27 נק´ עם 10.5 ריב´ למשחק פלייאוף של האציל שוב לא מספיקים, והוא מרגיש בודד בקבוצת עיר אחוות האחים כמו מברשת שיניים בכוס, בחדר הרחצה של רווק מזדקן. הוא דורש העברה.
=================================================
האציל במדבר
=================================================
הטרייד של 1992 לסאנס – שנתנה עבורו די הרבה – היה טוב גם לבארקלי וגם לסאנס. מה שקרה אז היה שהסאנס העדיפה ביצה היום מתרנגולת מחר. פתאום יש לאציל שחקנים כמו דן מארלי, קווין ג´ונסון, דני מנינג, אליוט פרי, דני איינג´, ווסלי פירסון, מייקל פינלי ו-´הוט-רוד´ ויליאמס. אבל הסנטרים הם שני ענקים חצי משותקים כדני שייס וג´ו קליין. שוב עקב אכילס. שוב מייקל ג´ורדן בדרכם, אם כי בארקלי אומר לפני הפלייאוף – ואחרי שהוא מוביל את הסאנס לרקורד הטוב בליגה עם רקורד של 62-20 ומובילם עם 25.6 נק´ ב-54% קליעה (ו- 12.2 אשכוליות) – ש-"העונה זה הייעוד שלנו לנצח את הפלייאוף".
כשנשאל אם זהו באמת הדבר הכי חשוב לו, אליפות נבא, ענה: "אני מבקש מאלוהים רק שני דברים לפני שאמות: שייתן לי להרגיש טבעת אליפות על האצבע, ולהרגיש רוח נושבת בשערותיי. אני יודע שאת הדבר השני לא אשיג. אבל העונה אני מתכוון להשיג את הדבר הראשון".
חזיתי בכל ששת משחקי הפלייאוף בין בארקלי למייקל ג´ורדן. היתה זאת הפעם הראשונה אחרי ימי כאוהד הניקס שרציתי שבארקלי ינצח את ג´ורדן. אבל זה לא קרה. בסדרת משחקים נפלאה בה נותן בארקלי כל טיפת אנרגיה, כל טיפת דם, כל נשיפת חמצן למען הניצחון, שוב ניצח מייקל. רק בגלל שמול בארקלי ניצב השחקן הגדול שאי-פעם שיחק – ואולי לא יהיה אחר כמוהו – וכך בארקלי ניכשל פעם נוספת בריצתו לאליפות.
עונה אחת לפני שעזב את הסאנס – העונה בה היה אול-סטאר פעם עשירית ברציפות – היה לו את הסיכוי הגדול ביותר לאליפות: הסאנס כבר הובילו 1-3 במשחקים כשבארקלי משחק נפלא כרגיל עם 25.5 נק´ למשחק ו-13.5 ריבאונדים. הרוקטס השוו ל-3-3. במשחק השביעי ניפצע האציל. היה זה סיום נורא ואיום, עצוב הכי שיכול להיות. אומה שלמה בכתה עם צ´ארלי, אפילו שהייתה לו עונה נפלאה כשהפך לשחקן העשירי בתולדות הליגה לקלוע 20,000 נק´ עם 10,000 ריבאונדים.
=================================================
התחנה האחרונה
=================================================
האציל לא אמר זאת לאיש, ובוודאי לא לי, אך בתוך תוכי הרגשתי שהוא ביקש טרנספר ליוסטון כי רצה סוף-סוף לשחק עם סנטר גדול ודומיננטי – חאכים אולג´ואן. הוא תמיד האמין שללא סנטר דומיננטי הוא לא יזכה באליפות הליגה. אמנם מייקל עשה זאת ללא סנטר, אבל מייקל ישנו רק אחד.
אז ב-1996 נעשה הטרייד הבומבסטי בה העבירה יוסטון לסאנס את סם קסל, רוברט הורי, מרק בריאנט, וצ´אקי בראון עבור בארקלי, ולפתע ישנם לידו שחקנים מצוינים, שלושה מהם נבחרו ל-"50 האגדות" – חאכים אולג´ואן, סקוטי פיפן, וקלייד דרקסלר. יחד עם בארקלי יש שם 4 "אגדות" בחמישייה. הבעיה היחידה היתה שגילם המשותף הסתובב סביב 145. איתם שיחקו גם קווין אליס, אוטלה הרינגטון, ואדי ג´ונסון. קבוצה לאליפות, אם רק אם העדפת לא להסתכל על תעודות הלידה שלהם.
בארקלי ניפצע ומשחק רק 53 משחקים בעונתו הראשונה עם הרוקטס. ממוצעו 19.2 ב-48% קליעה, הפעם הראשונה מאז היותו רוקי שממוצעו לא עבר את ה-20. הרוקטס סיימו את העונה 57-25, אבל הפסידו לג´אז של ג´ון סטוקטון וקרל מלון ב-6 משחקים בגמר המערב. מה עשה ג´ורדן לג´אז בגמר אולי אתם זוכרים. זה היה דבר עצוב, אלא אם-כן אתה מ-"עיר הרוחות".
**********************************************************************************
Round mound of rebound
********************************************************************************
1997היא עונה נוספת של פציעות. הוא שיחק שנתיים נוספות ביוסטון עם הפסדים בפלייאוף לג´אז וללייקרס. הוא סיים את הפלייאוף האחרון שלו כגדול עם ממוצעים של 22.1 נק´ ב-54% דיוק עם 11.7 ריבאונדים. והכול בשירת הברבור שלו! משך העונה, אגב, הוא הפך לשחקן השני בהיסטוריה של הנבא לקלוע מעל 24,000 נק´, 12,000 ריב´, ו-4,000 אסיסטים.
ב-8 לדצמבר, 1999 הוא קרע את שריר ארבעת הראשים והורד מהפרקט על אלונקה.
זה קרה באולם של פילדלפיה, מכל המקומות. ההורדה מהפרקט על אלונקה בעיר בה נבנתה הקריירה שלו הפכה לחלום הבהלות שלו. הוא החליט (בלי לומר לאיש) להתאמן ולחזק את רגלו למשחק אחד נוסף. זה קרה ב-19 לאפריל, 2000. הוא לקח ריבאונד התקפה וב- FADEAWAY שהיה סמל מסחרו הוא מסיים קריירה אדירה עם סל נגד הוונקובר גריזלס. הוא ירד מהפרקט בכוחות עצמו. "זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי", אמר.
גם ביוסטון זה נגמר בלי אליפות
=================================================
האציל לא אמר את המילה האחרונה
=================================================
מאז 2002 סיר צ´ארלס הוא האנליסט ואיש הצבע של TNT המשדרת את משחקי הנבא. הוא מופיע גם ב-NBC ובכל מאורע כדורסלני. הוא עדיין האציל. המלך. אני זוכר שבאול-סטאר הרבים שהייתי בהם, שולחנו של בארקלי היה מוקף יותר עיתונאים מכל שולחן אחר, ב-"ערב הראיונות". מלא יותר משולחנו של אלוהים. מוקף יותר אנשים מלארי בירד. למה? כי ליד בארקלי תמיד ידעת שתקבל איזה משפט בומבסטי שישכיב אותך על הרצפה. אבל בארקלי הוא הרבה יותר ממכונת בדיחות ומשפטי-אלמוות.
ב-TNT אתה עד לידע הכדורסל העמוק שלו, עינו החדה, וראייתו הנכונה כמעט תמיד של המשחק. הוא יחד עם ארני ג´ונסון וקני סמית´ הפכו לדבר הנהדר ביותר שקרה לסיקורים הטלוויזיוניים של הנבא. הוא גם כתב שני בסט-סלרים: "יכול להיות שאני טועה, אבל אני מאד מסופק בכך" ו-"מי מפחד משחור גדל גוף?". וכמו שמתאים לצ´ארלי – הוא מכחיש כמה מהדברים הכתובים בספר שהוא כתב! ("טעויות של העורך; טעויות דפוס; מחשב שהמילים התבלבלו בו").
הוא ממשיך עם אמרות הכנף שלו כחלק מתפקידו כאנליסט טלוויזיה. לפני כמה ימים אמר על דיופ, מהמבריקס שהוא "כזה לא אמין שאפילו המזומנים שלו מוחזרים ע"י הבנק", ועל קפונו מהרפטורס ש-"סודו הם חיים נקיים ויד זהב מ-ה-3". על הקליפרס אמר שהם כמו "אופרת סבון, הצרה היא שזה קורה במציאות". הוא הראה לעולם את השובבנות שבו כשהסכים למרוץ של 100 מטרים נגד השופט בבטה – חולה כושר גופני – כשצ´ארלי מנצח בקלות ואומר: "זה הכל תוצאה של עשרה המבורגרים ביום". כשנשאל אחרי המרוץ ע"י פרנק ליינר, עיתונאי הספורט המפורסם של ה-"סנטניאל," מה היה עושה לו נבצר ממנו להיות אנליסט טלוויזיה, ענה: "אולי מושל מדינה, אולי פרופסור לספרות, ואולי אפילו הייתי משפיל את עצמי והופך להיות עיתונאי ספורט כמוך",אמר.
=================================================
בארקלי העכשווי – רון ארטסט
=================================================
הוא הבחירה שלי כי לא מצאתי אחר בנבא עם תכונות דומות לאציל כמוהו: שלא תבינו אותי לא נכון: בארקלי שווה חמישה ארטסטים, אבל בבחירותיי אני לא מחפש "שווה" אלא "דומה". ארטסט אף הוא פאוור פורוורד היכול לשחק כמעט כל תפקיד. ממוצעיו – 18.4 נק´ עם 5.6 אסיסטים – נופלים ממוצעיו של בארקלי, אך עדיין גבוהים משאר המועמדים שלי לבחירת העכשווי של בארקלי. גם הוא לא גבוה במיוחד (2.00 מ´) ומשקלו נופל מזה של סיר, אבל עם 120 ק"מ הוא לא זקוק לעמוד בתור לארוחת צדקה להומלס. יש בו גם את הטרוף של בארקלי, אבל בעוד שהטרוף של בארקלי אף פעם לא היה עברייני, ארטסט הכה אנשים בבארים (גם בארקלי עשה זאת), כשהיה שתוי ופראי. בארקלי תמיד שלט בעצמו. בארקלי רץ ליציע וירק עם אדם שהטרידו. ארטסט זרק לעבר אחד כזה מהלומה (ונענש לכמעט עונה שלמה עבור כך).
אבל מה שקבע סופית עבורי את ארטסט היא תכונה שרובכם לא יודעים עליה: הוא אחד מאנשי ה-"פקה-פקה" המובילים היום בנבא. פעם הפקה-פקה היתה אמנות בפני עצמה: לארי בירד, קווין מקהייל, מייקל ג´ורדן, רג´י מילר, גארי פייטון – כל אחד מהם היה מסוגל ליצור לקבוצתו יתרון של 6-0 עוד לפני זריקת הפתיחה עם כמה מילים ליריב כגון "תגיד לי, מתי כבר לא יהיה כתוב CBA על המצח שלך?" או, "איזה מספר יהיה כתוב מחר בעיתון ליד שמי, 45 או 50?".
האומנות הזאת הולכת וגוועת. היחידים שמנסים לשמרה הם שקיל או´ניל סם קסל, רון ארטסט, סטפן ג´קסון, ברון דייויס, וקצת ריי אלן. גם קירילו קסנקו מהיוטה ג´אז מדבר פקה-פקה. הצרה היא שאיש לא מבין מה הוא אומר. אבל זה כבר לא אותו דבר. ארטסט הוא אחד היחידים שעדיין נותנים לפיהם לזרוק מילים והברות, הצהרות ואמרות בלי חשבון. מעטים מכירים את ארטסט עם הפה הגדול המטיף מרגליות שכמה מהן נכנסו כבר ללקסיקון "משפטי הכדורסל": כששאלו אותו מדוע הוא משחק נגד חוקי הנבא הוא ענה: "זה לא נכון שאני מנסה לשבור כל משחק את חוקי הנבא. אני בס"ה בודק את האלסטיות שלהם!". כששאלו אותו מדוע הסטטיסטיקה של נוביצקי טובה משלו, גם לזה היה לו מענה: "סטטיסטיקה זה כמו נערה בביקיני: מראה הרבה אבל לא הכל", וכששאלו אם לדעתו סטיב נאש הוא סופר-סטאר, ענה: "ישנם שחקנים גדולים אבל אין אף סופר-סטאר בנבא. סופר-סטארים יש רק בגלקסיה".
זיו
7 נוב 2012 04:06:35מרתק, תודה.
הסיקסרס של 83 הייתה ההכרות ואהבה הראשונה שלי בליגה ואחר כך צארלס שליווה אותי בילדות.
לא ידעתי שאתה עד כדי כך אוהב אותו.
שישאר בטלביזיה כייף לשמוע אותו ובדרך ככל יש לו גם הבחנות חדות. [ לדוגמא,הוא צידד בקיירי אירוינג עוד שהיה במכללות ותמך בבחירה של הקקאבס בוויטרס]
אהבתי את התמונה הראשונה שמיצגת אותו כל כך, באופן מפתיע לא נגעת בכלל באובססיה שלו לנשים.
פדרו
7 נוב 2012 05:15:19אוי מה נהיה מהפאוור פורוורדים בליגה? פעם היו בולדוזרים אגרסיביים שנלחמים בשיניים בצבע, והיום אם הם בתוך קשת השלוש זה נדיר.. אטריות חלשות שזורקות משלוש ומחצי מרחק רחוק
דר' רזי הופמן
7 נוב 2012 05:23:57תודה מל, כיף לפתוח ככה את הבוקר
אני חייב להודות שכשסיר צארלס היה בשיאו עקבתי אחריו בהתפעלות. זו היתה תקופת השפל של בוסטון כך שנדבקתי לצארלס ולקלייד דרקסלר שנראו לי כאלה שלא ייאמן מה שהם עושים. את סטוקטון משום מה לא הכנסתי לרשימה וגורדן היה נפלא אבל לא ברשימה.
לבארקלי היה חיוך של ילד שובב ואי אפשר היה שלא לאהוב אותו.
היום אני הרבה פחות מחזיק ממנו ולא אהבתי את ההתנפלות שלו על לברון כשזה עזב את קליבלנד.
מנחם לס
7 נוב 2012 05:57:31הצרה של בארקלי היא שאין לו שליטה על פיו. גם על דוויין ווייד הוא פתח פה, ודוויין היה הפרטנר המושלם שלו בפרסומות. זהו בארקליץ TAKE HIM OR LEAVE HIM!
k_700
7 נוב 2012 06:56:34אני מאמין שהילרי קלינטון הולכת להיות המתמודדת הדמוקרטית ל2016.
זה הסכם חתום וסגור מראש כשבעלה פתאום ברגע האחרון נקלע לעזרתו של אובמה.
תבוסה אדירה לרפובליקנים ואת האמת הם מפסידים בצדק.
לו לא הייתי יהודי והייתי אמריקאי לא חושב שכל הדיעות השמרניות הקיצוניות של הרפובליקנים היו מדברים אליי.
אלו דיעות שמתאימות יותר לוורג'יניה של 1945 או לכל מיני עיירות במונטנה אבל לא לאומה מספר אחת בעולם ב2013.
לא סתם בכל הערים הגדולות לוקחים הדמוקרטים ובגדול.
המפה מראה יותר אדום אבל האלקטורים נספרים לצד הכחול.
אי אפשר להזדהות יותר מדי עם מפלגה שמדברת על אונס בצורה כל כך פרימיטיבית, נגד הפלות בשנת 2013(מנימוקים פרימיטיבים), נגד מיעוטים.
זו כבר לא אמריקה הלבנה, זו אמריקה הצבעונית המלכוסנת ומקווה לרפובליקנים שיבינו את זה לקראת 2016(מדברים על המושל הלטיני מפלורידה שהוא נואם מדהים).
יאללה עכשיו נשאר לנו לסבול את אובמה לעוד 4 שנים.
לפחות נדבר קצת כדורסל.
k_700
7 נוב 2012 06:59:30האציל הוא אחד השחקנים האהובים עליי ביותר.
אני חולה על הפה שלו, על הפתיחות, על התמימות שהייתה לו(למשל בספר DREAM TEAM, מספר מקלום על כריס מאלין שפגש לראשונה את בארקלי באליפות העולם לגליאי 17 כששניהם היו נציגי ארה"ב, הוא סיפר על בארקלי שלא הכיר יותר מחצי מהמדינות בארה"ב, שלא היה מעולם בחול, משהו קצת פרמטיבי, מצחיק, עם הומור כפרי והמון תמימות).
מנחם לס
7 נוב 2012 07:08:01עדיין קיים סכוי קלוש שאובמה לא ניצח.
אורי
7 נוב 2012 07:08:55כתיבה מדהימה, תודה רבה דוק
פשוט לגזור ולשמור
מנחם לס
7 נוב 2012 07:40:23תודה מכל הלב. כשמקבלים מחמאה כזאת זה עושה חשק חלהמשיך לכתוב.
k_700
7 נוב 2012 07:11:12זה בערך כמו הסיכוי שמגי או האשים תאביט יבחרו לאולסטאר השנה.
נצטרך לסבול את מישל המכוערת עוד 4 שנים שמדברת על חסה ושמלות צהובות מכוערות.
יא אללההה
מנחם לס
7 נוב 2012 07:41:10מגי בטוח ייבחר.
דדי
7 נוב 2012 15:33:00קודם שמגי ייבחר לחמישייה של הקבוצה שלו לפני קופוס…
מנחם לס
7 נוב 2012 07:11:13ה-TEA PARTY היא הצרה מס' 1 של הרפובליקאים. הם, וכל ה-RADIO TALK SHOWS של ראש לימבאו ופסיכים קיצוניים ימניים שפשוט משניאים את המפלגה על האדם הפשוט וכל הצבעונים.
k_700
7 נוב 2012 07:13:49אגב, רומני הוא מהרפובליקנים היותר מתונים וליברלים שיש והוא חבר אמת של ביבי(שניהם עבדו ביחד בחברת יעוץ ישר אחרי לימודי הניהול בהארווד),
אבל רומני א. הוא מורמוני.
ב. הוא למד בBYU שמי שזוכר זו המכללה המטורפת הזאת שלמד בה פרדט זאת שבשנה הכי טובה בהיסטוריה שלה סילקה את הסנטר כי היו שמועות שעשה סקס בתחומי הקמפוס.
ג. ברגע שרומני הוא יותר מדי מתון וליברלי אז הוא פחות פופולרי אצל הרפובליקנים וזה פגע בו.
ד. המון אומרים שהיה צריך לקחת את הסגן המקסיקני ולא את פול ראיין הקיצוני. אני חושב שאין מנוס, בקמפיין הבא יתחילו לדבר ספרדית.
IDO
7 נוב 2012 07:14:47זה הדמוקרטים להרבה מאד שנים.. הדמוגרפיה השתנתה מאד וגם מדינות אדומות כמו טקסס אריזונה וניו מקסיקו מאבדות גובה מהר לדמוקרטים.
ויוה מקסיקו~!
k_700
7 נוב 2012 07:16:47כן זה באמת נראה דמוקרטים ולהמון שנים.
הרפובליקנים מספרם מועט יותר והם פשוט פרימיטיבים, הדיעות שלהם לא מתאימות ל2013 ולאומה שמתיימרת להיות האמא של כל הדמוקרטיות בארץ,
ואת זה אני אומר למרות שכל משפחתי בארה"ב שנים על גבי שנים מצביעים רק לרפובליקנים וגם ימשיכו לעשות ככה.
IDO
7 נוב 2012 07:24:47אנחנו יהודים, מסורתית תמיד היינו עם הממון והרפובליקנים.. אמריקה עכשיו הופכת להיספנית יותר ויותר.
מנחם לס
7 נוב 2012 07:42:00היהודים של ארה"ב הם ברובם דמוקרטים
michaelgindin
7 נוב 2012 13:23:1270% הצבעה של היהודים לדמוקרטים. היהודים בארה"ב תמיד היו חלק משמעותי במאבקי זכויות האזרח, הליגה נגד השמצה וכו'. ההון ששלדון אדלסון תרם לרומני לא ממש מייצג את כלל הציבור היהודי בארה"ב.
מנחם לס
7 נוב 2012 07:16:5695% מכל ה-COUNTIES בארה"ב בחרו ברומני. אבל ה-5% בערים הגדולות קבעו את המנצח. Tבל לא נגמר עד שניגמרץ Cאוהיו לאובמה יתרון של 30,000 בלבד, ובפלורידה 50,000 בלבד. Kכן רומני עדיין לא מודה שהפסיד.
מנחם לס
7 נוב 2012 07:21:21כנראה שלרומני יהיה רוב ב-POPULAR VOTE כי הוא הפסיד את כל האלקטורים מקליפורניה, אבל יש לו שם איזה 9 מיליון קולות. אבל רוב פופולרי לא קובע. גם לגור היה רוב פופולרי על בוש.
k_700
7 נוב 2012 07:23:1650 בפלורידה זה מספיק, בטח כדי לא לערער בבית משפט.
להזכיר לך בוש לקח את גור על 420 קולות בפלורידה(כש4 פעמים CNN משנים את המנצח).
מנחם לס
7 נוב 2012 07:29:05אני זוכר.
k_700
7 נוב 2012 07:24:08זה נגמר קיבינימאט!! עכשיו כל השמאל בארץ יתחיל לחגוג,
מחר שמאלמרט העבריין המורשע יחזור לפוליטיקה ביחד עם ציפורה ליבני הצבועה.
רועי ויינברג
7 נוב 2012 19:34:17את הדעות הפוליטיות שלי אני שומר, אבל עכשיו הפרקליטות (בטיימינג מסקרן), ערערה על העונש של אולמרט.
מנחם לס
7 נוב 2012 07:24:11מסתבר שאפילו אם רומני מנצח או אוהיו ופלורידה, לאובמה יהיו 272 אלקטורים, מה שהוא צריך לנשיאות.
מנחם לס
7 נוב 2012 07:24:38היה NBA הערב?
k_700
7 נוב 2012 07:26:39היו 3 משחקים לא מעניינים.
דנבר ניצחה את דטרויט, אורלנדו הפיסדה לשיקגו ואקולהומה אני חושב גם כן ניצחה
k_700
7 נוב 2012 07:25:49מעניין לאיזה מוסלמים הפעם יתחנחן אובמה, האם האחים המוסלמים במצרים הם הצעצוע החדש שלו??
אולי השיחים מסעודיה….
אבא שלי כל כך שונא אותו הוא אומר שרק קארטר היה יותר דרעיק ממנו.
michaelgindin
7 נוב 2012 13:25:12דווקא בוש היה מוחבר היטב לשיחים בסעודיה. לא במילים אבל במעשים ובהרבה מאוד כסף
מנחם לס
7 נוב 2012 07:28:06רומני מוביל ב…….395 קולות ב-POPULAR VOTE…(מתוך 49 מיליון לכל אחד מהשניים)
k_700
7 נוב 2012 07:28:10מעניין מה ייהיה היחס שלו עם טורקיה הצבועה, זאת שמתכחשת עד היום לג'נוסייד שעשתה לארמנים וזאת שהחליטה לעשות משפט ראווה כנגד הקצינים הבכירים שלנו(ממש מגוחך), אומרים שאשכנזי יקבל 20 אלף שנות מאסר.
צבועים כאלה, רוצים עוד שנבקש סליחה…
מנחם לס
7 נוב 2012 08:10:22הנשים סידרו לאובמה נשיאות: 55% נגד 45%. בגלל הרפובליקאים המפגרים האלה עם ה-RIGHT FOR LIFE שלהם!
דוד
7 נוב 2012 09:37:57זה ממש לא קשור אבל לא נורא, הנה כמה דברים למחשבה לגבי התקפת הלייקרס. לא הכל נכון כמו שהמציג מנסה להראות, לא כל זריקה שהוא אומר שהיא זריקה טובה היא באמת כזאת, אבל אני יש משהו במה שהוא אומר. הפציעה של נאש די מחרבנת את המצב כרגע.
http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=06QRSwiw7eo
יניב
7 נוב 2012 09:49:39מנחם,כתבה מרתקת ,אין כמו לקרוא על כוכבי העבר הגדולים ביותר ואין ספק שכמו שציינת בארקלי היה תופעה לא מובנת ומוגדרת,רק לדעתי טעית אם יוסטון,לא יכול להיות שב1996 פיפן שיחק ביוסטון,הוא שיחק בשיקגו יחד עם ממיקל,כמו כן אם אני לא טועה יוסטון הפסידו במחשק השישי עם שלשת הניצחון של סטוטקון
אסי כהן
7 נוב 2012 10:02:05כתבה מעולה מנחם תודה רבה לך,עשית לי את הבוקר.
הייתה לך טעות אחת בכתבה כשרשמת : "אז ב-1996 נעשה הטרייד הבומבסטי בה העבירה יוסטון לסאנס את סם קסל, רוברט הורי, מרק בריאנט, וצ´אקי בראון עבור בארקלי, ולפתע ישנם לידו שחקנים מצוינים, שלושה מהם נבחרו ל-"50 האגדות" – חאכים אולג´ואן, סקוטי פיפן, וקלייד דרקסלר." ,
סקוטי פיפן לא היה ב 1996 ביוסטון .
מעבר לזה אין על הכתיבה שלך בעולם אתה מספר 1 ללא ספק.
מתי תהיה כתבה על מג'יק ומייקל ?
דדי
7 נוב 2012 15:40:52כתבה נפלאה.
יכול להיות שבארקלי הוא גם הפוואר פורוורד האהוב עלי בכל הזמנים.
אבל זה עדיין לא יגרום לי להתעלם מהמציאות ולבחור אותו ברשימת כל הזמנים לפני כמה אחרים – ובמיוחד דאנקן.
אין שום קייס לבארקלי על פני דאנקן (וכמה נוספים) חוץ מהכיף לראות אותו משחק.
הוא בכלל לא בשיחה על הפאוור פורוורד הגדול ביותר.
"הגדולים" ? כן.
"הגדול" ? אפילו לא באזור.
ואין ספק שהוא הדמות הטלוויזיונית הכי כיפית בנבא ב 20 שנה האחרונות (כשאחריו ואן גאנדי), והראיה הכי טובה לזה זה שאק שמנסה לחקות אותו ולהצחיק ללא הצלחה.
ועם זאת, אתה טועה לגמרי כשאתה מכתיר אותו כפרשן טוב.
הוא טועה כמעט בכל תחזית שלו – עד כדי כך שאני כבר לא רוצה שייתן תחזית טובה לקבוצה או שחקן שאני אוהב…
מת עליו כפרשן באופן כללי, כשחקן עבר הוא מבין הרבה ממה שהולך מאחורי הקלעים, אבל מבחינתי הוא אנאליסט בינוני מאד מבחינת תחזיות שהערך העיקרי שלו הוא יותר אישיותי מכל דבר אחר.
k_700
7 נוב 2012 17:50:53הפרק שבארקלי היה בSNL היה אחד הטובים שראיתי.
שם קיבלת את הגושפנקה שהוא יכול לעשות את המעבר לעולם הבידור בכל כך טבעיות..
משה
7 נוב 2012 18:00:56היתה לי הנאה צרופה על הבוקר. אין על המאמרים שלך מהעבר על שחקני העבר.
רונן
7 נוב 2012 19:03:24הנקבה הראשונה בבית הלבן, מנחם אתה גאון ופרימיטיבי בו זמנית
מנחם לס
7 נוב 2012 21:01:15תה לא מחדש כאן שום דבר!
רונן
7 נוב 2012 19:52:18מנחם באמת היית בחדר לבשה כשהוא הוציא את איינג, גיב מי א ברייק
מנחם לס
7 נוב 2012 20:45:51א קראתי את המאמר כבר איזה 6 שנים אז אני לא יודע על מה אתה מדבר, אבל אם כתבתי שהייתי בחדר ההלבשה אז הייתי בחדר ההלבשה. הייתי ביותר מ-100 משחקי NBA עם אקרדיטציה, ובכל אחד מהם הייתי בחדר ההלבשה אחרי המשחק כי זה כיף גדול יותר מהמשחק עצמו.
רונן
7 נוב 2012 19:55:11ודרך אגב לא היה פילוסוף יווני בשם ארטיאודטיס והם לא היו ב800 לפני הספירה כי עם התחילו ב 500 לפני הפירה
מנחם לס
7 נוב 2012 20:48:39אה, לא היו יוונים ביוון לפני הספירה. אז יש לי חדשות בשבילך: בכפר אעאעאעאעאעאע ליד מה שהיום אתונה גר יווני בשם ארטיאודטיס והוא אמר בדיוק מה שכתבתי. זה עבר מפה לפה עד שזקן יווני סיפר לי זאת לפני 50 שנה כשבקרתי ביוון.
לבקן
7 נוב 2012 21:08:25מנחם, בכתבות האלה אתה מתגלה בכל גדולתך. כתב הספורט הטוב ביותר!
ברק
8 נוב 2012 18:20:04מג'יק, מייקל, בירד, בארקלי (ועכשיו גם לברון) הם באמת שחקנים שיודעים לעשות הכל.
אבל, מג'יק ומייקל הוציאו דור שלם של שחקנים זהים ושינו את התפיסה של העמדה שלהם. בירד ובארקלי לא.