האתר הרשמי של היורוליג

החל מהפרברים בצרפת לניצוצות הראשוניים בפריז וקפיצת המדרגה בBCL במדי מנרסה ופרישטרי תחת חסותו של ספאנוליס, דרך הספקות מהאנשים הבכירים מאחורי הקלעים והפקפוק היהיר ממכבי ת"א – אל חבלי הגדילה ביורוליג במדי באיירן ועד להתפוצצות על הראש של לוקה דונצ'יץ' ותצוגות בלתי נשכחות בליגה הטובה באירופה במדים הירוקים של ז'לגיריס. כך הפך סילבן פרנסיסקו מעוד רכז אלמוני לשם החם ביבשת ו-MVP לגיטימי של עונת היורוליג הנוכחית.

"עדיין בוסר…"

נפתח בקפיצה אחורה, אבל לא יותר מדי… הימים ימי הקיץ החמים והלחים בתל אביב, יולי 22', ובאחד המועדונים הכי לחוצים וטעונים שניתן למצוא – גדולי ו/או קטני המוחות במערכת הסקאוטינג המכביסטית מתכנסים במטרה לאתר את הגניבה של הקיץ או אם תרצו שחקן משלים לסגל שמתגבש לו לאט לאט. אחד השמות שעולים בסיעור המוחות הוא רכז צרפתי נמוך וצנום עם סרט מגניב סביב הראש העונה לשם פרנסיסקו. אותם טובי המוחות נוטים לקבל בברכה את ההצעה, והטפסים כבר נשלחים למי אם לא אייג'נט מישקו האגדי שישדך והודעה על סף סיכום יוצאת לאוויר. אבל לחלק מהעליונים "יודעי הדבר" במועדון הצהוב משהו שם במחשבה שנייה נראה עדיין בוסר והנטייה הולכת לכיוון של השאלה לקבוצה אחרת בינתיים ולתת לזמן לעשות את שלו. יש להגיד שבדיעבד התברר שגם מהצד של פרנסיסקו הובעה מעט סלידה בשל החשש (ובצדק) לדקות מועטות בקבוצה – חשש מוסבר כשבקבוצה שלך כבר חתום צמד גדול הכולל את וויד בולדווין ולורנזו בראון.

ת.ז:

פרנסיסקו (בן 28), 1.86 (על עקבים) נולד ב-10 באוקטובר 1997 בעיר קרטיי שבצרפת בעוד שמשפחתו בכלל ממוצא אנגולי – אך נאלצה לעבור בעקבות מלחמת האזרחים במדינה. יש לו לא פחות מ-8 אחים והוא מעיד על עצמו ששיחק כדורסל מאז גיל 3 ומאז ומתמיד דבק בסרט הראש האייקוני שהפך לסימן ההיכר שלו (וואלה לא אזהה אם חלילה יחליט להוריד אותו).

טוב להיות בבית

הוא גדל ושיחק בנוער במדי רייסינג פריז, לימים לוולואס פריז של תומר גינת. בהמשך ניסה את מזלו בג'י-ליג בזמן שמהליגה הטובה בעולם הוא לא ממש משך עיניים. כשהבין שמעבר לים זה כבר לא ילך, לפחות בינתיים, חזר הביתה לפריז לבית אבא. בגיל 20 מצא את עצמו בחוזה מקצועי ראשון בפריז באסקט ושם שיחק במשך שתי עונות כשהוא רושם ממוצעים של כ-11 נק' ו4.5 אס' ב-25 דק' באפיזודה הראשונית הזו. כבר לאחר אותה תקופה בפריז התחיל פרנסיסקו ליצור באזז סביב עצמו והרחש בחש סביב היורוליג כבר נשב באוויר. הוא החליט להישאר לעוד עונה קרוב לבית ועבר למדי רואן – בה סיפק מספרים דומים אך הפך למנהיג הקבוצה כשהוא רק בן 23.

חולם בספרדית

בקיץ 21' קורה המעבר המתבקש ופרנסיסקו עושה צעד ראשון לרמות היותר גבוהות ובוחר במנרסה כשלראשונה הוא מתחרה בליגה תחרותית שמעבר לליגה הצרפתית (בלי זלזול כמובן). לאור פציעה מהירה של ברנקו באדיו (רכזה של ולנסיה כיום) בתחילת העונה – הוא לוקח את המושכות, תופס את עמדת הרכז הראשון, על הדרך מתעלל פעמיים בהפועל ירושלים ובמיוחד בארנה ויחד עם צ'ימה מונקה, ג'ו תומאסון וחברים נוספים – מוליך את הקבוצה שלו לגמר BCL בעונה אדירה.

יורוליג? אל אל ביסיאל!

אם עד אותה עונת פריצה בליגה השנייה בטיבה באירופה (שנייה או שלישית תחליטו אתם) היה פרנסיסקו לשם לעכברים בלבד – סיום העונה של הלהיט של מנרסה הופך לשם שנכנס לפנקסים של לא מעט קבוצות ביורוליג שמבינות שוואלה זה לא עוד אחד נמוך שיודע להעביר את הכדור דרך הטבעת ולמסור כדורים נאים לאנשים הגדולים בצבע. יש כאן משהו מעבר. אז כפי שנאמר, מכבי שכבר שמה את ידה על התכשיט , מחליטה לוותר אפילו על אופציית ההשאלה ומתוך התעניינות וגישושים גם מצדן של באסקוניה, ולנסיה ואפילו אלופת אירופה דאז אנדולו – פרנסיסקו בוחר להישאר בגזרת ה-BCL כדי להמשיך להיות שחקן מוביל ועל הדרך לגרום לפזילה אולי גם ממקומות רחוקים יותר.

אין יאניס יש ספאנוליס

נו באמת, חשבתם שסילבן שלנו ויתר על היורוליג כי הוא חושב שהוא לא מספיק טוב לרמות האלה? נהפוכו פוכו! יאללה מכרטסים למילווקי בניסיון להרשים בליגת הקיץ ומי יודע אולי לנסות להתשחל לחבורה של הגריק פריק. אז גם הפעם הפלרטוט באמריקה מסתיים כפארסה כשהרכז בן ה-25 כבר לא ממש מקבל קרדיט במשחקי הסאמר ליג. רגע לפני שהעונה האירופית נפתחת ונדמה שאולי נשארים ללא קבוצה – מגיע הטלפון מלא אחר מאשר ספאנוליס האגדי, שמבקש ממנו להצטרף לפרויקט החדש שלו בפרישטרי. "כשאתה מקבל שיחה מווסיליס ספאנוליס, זה שונה. ידעתי שאני הולך ללמוד ממנו הרבה; זו הייתה הסיטואציה הכי טובה. עכשיו אני משחק בקבוצה טובה, אני מנהיג אמיתי, וזה משתלם. מעל הכל, אפשר לראות שאני מרגיש בנוח בכל מה שאני עושה" (כך אמר בראיון במהלך העונה ביוון). אז פרנסיסקו אכן מרגיש בנוח בכל מה שהוא עושה לאורך העונה בקבוצה הצנועה מאתונה ומציג עונת שיא גם בליגה המקומית כשגם ב-BCL הוא ממשיך לפרוע את השטרות.

הגיע הזמן לשחק במגרש של הגדולים

את עונת 22-23 סיימה באיירן מינכן ביורוליג במאזן נפל של 11 ניצחונות אל מול 23 הפסדים. קואוץ' טרינקיירי הולך הביתה ואיתו רוב הסגל שלא ממש הצליח להגיע לגבהים מרשימים במיוחד. המאמן הנכנס פאבלו לאסו מעוניין להביא רוח חדשה למועדון שברצפה והפעם הז'יטונים על עמדת הרכז הולכים על ההוא מרחוב BCL פינת יורוליג. אז העונה הראשונה ביורוליג עבור הפורספקט שכבר בתכלס לא ילד (26) מורכבת ובעיקר חסרת יציבות. הוא כן מצליח להביא את הדברים שידע להציג לראווה עד כה, אבל מול שומרים גדולים ובמקום בו every game metters – לא קל לרקוד כמו בימי הBCL התוססים. הוא לא מקבל יחס של כוכב והוא עובד בעיקר בלהוכיח את עצמו כשחלק מהתהליך זה לחטוף מכות מההגנות החזקות ולעלות לעיתים מהספסל – מקום שהוא לא הכיר מקרוב לפני כן. בשורה התחתונה, הגרמנים מסיימים עוד עונה כושלת, הפרויקט של לאסו מתמוטט מהרגע הראשון ופרנסיסקו שדווקא היווה נקודת אור באותה עונה מסויטת נוספת – ממשיך לתחנה הבאה.

זה ב-DNA

עם כל הכבוד לחשיבותו המשנית (במקרה הטוב) של הענף עם הכדור הכתום בחבל הבוואריה, באומה הליטאית בכלל ובעיר קובנה בפרט – נושמים, אוכלים ומעשנים כדורסל. וגם ז'לגיריס, אחרי עונה של לא ללקק את האצבעות טו מאץ' – תרה אחרי רכז שיחזיר אותה לימי הזוהר או לפחות לדיבור על פלייאין בואך פלייאוף. במקביל, גורדי הרברט יוצא למסע חדש בקריירת האימון ולוקח את באיירן מינכן למהפכה נוספת בסגל, כשלא אחר מים מדר הוא האיש שמיועד לתפקד בעמדה 1. אז פרנסיסקו ובאיירן נפרדים כידידים וסילבן יוצא לתחנה השנייה שלו ביורוליג, למקום בו הכדורסל זה ב-DNA כשהוא הרכז הבכיר והיחיד בסגל הליטאי והז'לגיריו מחכה בקוצר רוח. ביג הבה נגילה כי העונה נפתחת במאזן 1-6 אדיר, כשהמנצח על המקהלה הוא פרנסיסקו. מאחורי הקלעים במועדון השמח באירופה מתקבלת ההחלטה להביא שם גדול במטרה להצהיר כוונות שז'לגיריס מכוונת הכי רחוק שיש. Welcome Lonnie Walker! אירופה בהלם, בעיקר מבוהלת, וקולות מסוימים כבר מתחילים לזהות אלופה פוטנציאלית. אבל ז'לגיריס בדיעבד נופלת ל'אם זה לא מקולקל אל תתקן אותו'. הכישרון הגדול ממעבר לים אמנם מביא איתו מספרים אישיים טובים, אבל בפן הקבוצתי זה לא נראה חגיגה בכלל (למישהו זה נשמע מוכר?). ז'לגיריס שהופכת בתוך רגע להיות הקבוצה של ווקר, ולא במובן הטוב- צוללת לרצף הפסדים עמוק, מאבדת גובה ועל הדרך גם מאבדת את האימפקט מהשחקן הבכיר שלה עד כה, זה שהביא אותה למאזן הנהדר שפתחה איתו את העונה. מורשת ווקר נחתמת אחרי מחזור 26 בקריאה חזרה ל-NBA ובעוד הפסד, כשסיכויי הפלייאוף כבר לא ריאליים והמלחמה על הפלייאין גם היא לא צולחת. בשורה התחתונה, פרנסיסקו מסיים עונה אישית נהדרת עם כמעט 15 נק' למשחק ו-4.5 אס', כשברור העניין שאם החלטות מיותרות היו נחסכות זה היה נראה טוב פי כמה – אישית עבורו וקבוצתית עבור קבוצתו.

"הזמנת את זה…"

לקראת הטורניר הגדול של הקיץ החולף – היורובאסקט, הטריקולור חווים גשם של פציעות. בהתאם למכות הקשות, הסגל המורחב מתפרסם ופרנסיסקו נכלל בו. במחזור הראשון צרפת מקבלת את נבחרת בלגיה האפורה והאומללה בדרך לניצחון 92-64 קל כשפרנסיסקו מחלק 6 אס' יפהפיים לטימייטס לנבחרת. יומיים למחרת מגיע המפגש המסקרן בבית בין צרפת לסלובניה של לוקה. המשחק נפתח עם התפוצצות של הסופרסטאר של הלייקרס מכל טווח אפשרי. אבל מהצד השני פרנסיסקו אחד דופק משחק לפנתיאון כשבשורת הסטטיסטיקה הסופית שלו מופיעות 32 נק', 7 ריב' ו-5 אס' ללא איבוד אחד!!! הוא סוחף את הנבחרת ל0-2 נהדר, כשבמהלך האחרון וכשהעסק כבר נסגר וכבר יש חיבוק עם דונצ'יץ' של גבר עשית לנו בית ספר – פרנסיסקו בוחר לחדור לסל ולהשיג עוד שתיים "מיותרות" ובעיקר חסרות ספורטיביות. אותו מהלך גורם לעימות קצר בין שתי הנבחרות שגורף בוז צורם לכיוון הרכז עם הסרט. לאחר המשחק הטלפון של פרנסיסקו מוצף בלא פחות מ-3,000 הודעות גזעניות ומכוערות כלפיו, כשאחת הראשונות שבהן שבולטת מעל כולן היא "הזמנת את זה". במשחקים הבאים פרנסיסקו לא מצליח לחצות את רף 3 הנקודות כשהוא רושם אחוזים מחרידים. גם במשחק הנוקאאוט בשמינית הגמר נגד גאורגיה הוא אמנם ממטיר 14 נק' אבל מציג יכולת אישית רעה ו3/13 מהשדה עם יותר מדי הכרחות. הטורניר של צרפת מסתיים כפארסה עם הדחה בשמינית הגמר כשאולי אם הייתה נמנעת אותה תקרית מיותרת על כל גלגוליה – זה היה מסתיים אחרת.

הגרסה הכי טובה של כולם

עוד לפני עלייתו ונפילתו במדי הנבחרת, חתם פרנסיסקו בקיץ האחרון על הארכת חוזה משודרג לעונה נוספת בז'לגיריס כששני הצדדים יוצאים נשכרים (תרתי משמע במקרה של השחקן). עוד שם גדול שהצטרף לקבוצה על עמדת הרכז הוא נייג'ל וויליאמס-גוס. אבל הפעם ברור לכולם ובעיקר לפרנסיסקו שהוא ה-1 הפותח. גם את העונה הזאת פתחה ז'לגיריס בסערה עם 3/3 כשאיך לא, פרנסיסקו סוחף את החבורה. אבל העונה, בתוספת לעונות בהן הנהיג את הקבוצה שלו, זה קטלני בכל אספקט אפשרי: יותר נקודות, יותר מסירות, יותר סבלנות כשמתבקש, פחות סבלנות לפעמים כשמתבקש, חדירות, שלשות, מעורבות בכל מהלך כשהוא על המגרש. מהתמהיל המושלם הזה נוצר העונה שחקן קטלני שהאלמנט הכי חשוב בו זה שהוא הופך כל שחקן שאיתו על המגרש לגרסה הכי טובה של עצמו, כשהוא מוביל קבוצה בלי שכר מרשים להיות קבוצה מרשימה. ב-12 מתוך 13 מחזורים עד כה בליגה הטובה באירופה, הוא רושם מדד דו ספרתי וב-3 מתוכם מעל מדד 30!?, 3 משחקים של 10 אס' ומעלה, ז'לגיריס שלו מדורגת במקום השלישי בטבלה – מקום שרק טופ האופטימיים וצפונה חזו לה. אז אחרי שליש עונה וליהוגים רבים אפשר להכריז על זה – נכון להיום סילבן פרנסיסקו הוא הרכז הטוב ביורוליג!

נ.ב: מוזמנים לריב איתי בתגובות על הקביעה הנחרצת