בוקר טוב חברים/לילה טוב לי!

כבר כמה שנים שאני ויעל חולמים ללכת למשחק nba, יותר נכון אני רוצה ללכת למשחק nba.

ניסינו למצוא את התאריך הנכון. בהתחלה חיפשתי לבד דרך הטיולים המאורגנים אבל זה לא התסדר בתאריכים. אז חיפשתי משהו קצר יותר וממוקד יותר. ראיתי שג'ימי חוזר למיאמי בנובמבר והייתי חייב ללכת לראות אותו. הצעתי לאחי הגדול כי בכל זאת שלושה ילדים וחצי בבית ובלאגנים לכן עדיף היה שאני אסע לבד ויעל תישאר בבית. בסוף דווקא יעל היא זאת שדחפה אותי להגשים את החלום. היא דחפה אותי לקנות כרטיסי טיסה למיאמי ודחפה אותי לקנות כרטיסים להיט. וכך מצאנו את עצמנו בנובמבר באמצע החיים באמצע העבודה באמצע השגרה במיאמי. על הדרך אנחנו חוגגים 9 שנות נישואים, אז בכלל יצא טוב.

במוצ"ש עלינו על טיסה ישירה מישראל למיאמי. הטיסה הייתה כל כך ארוכה שהספקתי לישון שנת לילה מלאה גם שנ"צ נהדר ועוד הגענו בבוקר ליום מלא.

ביום ראשון הסתובבנו בעיר וטעינו בדרך במיאמי ביץ', אבל פתאום פגשתי מישהו שאני מכיר מרמלה, מסתבר שיש לו משפחה. הוא עדכן אותי על בית כנסת קרוב נכנסתי והתפללתי. היום התעוררנו בבוקר בידיעה שהולכים להגשים חלום. אחרי הרבה שנים שאני כותב על המשחק וחי את המשחק פתאום להיכנס לתוך משחק הכדורסל הטוב בעולם זה משהו מטורף. הייתי בהרבה משחקים בישראל, גם כאוהד וגם בתור סטט' אבל ב-NBA זה משהו אחר. קודם כל, הרמה מטורפת. המהירות של המשחק מקרוב נראה לא אמיתי. אבל מעבר לזה ההרגשה שהגעת לראות לא רק משחק אלא מופע בידור מורגש בכל פינה. החל מהכניסה המרשימה ופסקי הזמן המיוחדים. בצפייה מישראל אנחנו רק רוצים שפסקי הזמן יחלפו אבל בשטח כל פסק זמן יש משהו אחר, כמו פיצות חינם, או מצנחים עם מגבות מגג האולם. בקיצור אין רגע של מנוחה.

אחרי ששיתפתי חוויות אפשר להיכנס בחזרה למשחק:
לצערי לא הספקתי להגיע לראיון לפני המשחק של מיאמי אבל של הניקס כן. בראון דיבר על הרצון שלהם לנצח בקלוז-אאוטים ודיבר על כך שהם צריכים למצוא את הזריקה הנוחה ואת המסירות הנכונות. בין לבין הוא הזכיר את סטיב קר ואמר שהוא למד ממנו הרבה. מבחוץ אפשר לחשוב שקר הוא ילד טוב ירושלים אבל הוא יודע להיות גם מניאק ותחרותי. משם הוא למד ("לפחות מקווה כך") להתמודד עם וטרנים שרוצים לנצח.

הגעתי למגרש ושם ראיתי את פונטיקו צולף שלשות ללא הכרה. במשחק הוא עשה זאת קצת פחות טוב, אבל במשחק הוא היה עם שמירה אז לא נחשב.

גם דביון מיטשל הגיע כדי לעבוד על החדירות. ומנגד התאמנו קא"ט, הארט וגם ברונסון הפצוע.

בתמונה – כתבתכם הנאמן וברונסון הפצוע עובד על ענושין. ראיתי את נורמן פאוול חותם לילד ומביא לי כיף. וויגנס הגיע ודיבר עם הקהל. וולט פרייזר הגיע צבעוני כתמיד ושלף חיוכים. בקיצור הגעתי לרקיע השביעי.
יצא לי לדבר קצת עם כתבים מקומים על השינוי של מיאמי ועל ההשוואה לתקופה של ג'ימי: "ההיט כעת הרבה יותר שיתופים ומעניינים. הכדורסל אטרקטיבי ומהיר. וזה גם עובד להם עד כה. תחשוב שגם באם וגם הירו צריכים עוד לחזור מהפציעות אבל לא יודע אם זה יספיק לריצה עמוקה כמו בתקופה של ג'ימי. הוא היה משהו מיוחד. אנחנו עוד נפגוש אותו ברביעי ונראה לו".

20 דק' לפני תחילת המשחק עליתי למעלה והצטרפתי ליעל במקומות שהזמנו בראש האולם. רוב היציע שלנו היה מלא באוהדי הניקס. ובכן, זה די מיוחד שהקהלים יכולים לשבת יחד בלי שמישהו יצטרף ללכת לבית חולים. זה בידור ולא דת. יצא לנו לדבר עם האוהדים, חלקם מאוכזבים מפתיחת העונה של בראון ושל הניקס וחלקם אומר שזה לא משנה כי אנחנו מכוונים לפליייאוף וכעת יש לנו את הקבוצה המתאימה לשם.

חמישייות:

מיאמי פותחת עם לארסון, וור, מיטשל, וויגנס ופאוול
ניקס עם לאנדרי שאמט, קארל אנתוני טאונס רובינסון מקברייד וברידג'ס.

המשחק מתחיל די מהוסס אבל לאט לאט נכנסים לקצב וסל רודף סל. מיאמי מצליחה בזכות ריצה יפה לסיים רבע ראשון ביתרון 5. הרבע השני צמוד במיוחד. אף קבוצה לא מצליחה לפתוח פער משמעותי. 30 שניות לסיום המחצית, בריג'דס תופר שלשה ודרו סמית עונה בשלשה נגדית ומיאמי יורדת להפסקה עם הרבה אנרגיה.
תמיד תהיתי למה יש 15 דקות. זה הרבה ולא יעיל. אבל בתור קהל זה היה אחרת. במחצית אני ויעל הלכנו לקנות אוכל בדוכן הכשר שבתוך האולם. התור היה מלא ביהודים. לצד זה התקיים מניין ערבית, כמו יהודים טובים. רובם הגדול של היהודים כאן היה אוהדי הניקס שגרים באזור או שהגיעו במיוחד. יצא לנו לפגוש גם לא מעט ישראלים שראו את כיסוי הראש של יעל ואת הכיפה לראשי ופשוט שאלו אותנו לשלום. עדיין לא הגענו לראש התור והמשחק התחיל. יעל שלחה אותי חזרה ליציע לראות את המשחק והיא התנדבה להביא את האוכל.

הרבע השלישי נפתח בסערה של הניקס שעלו ליתרון 6, 2 דק' לסיום הרבע, ואז התעורר הקהל ואיתו הקבוצה. או ההיפך. סמית תפר שתי שלשות ואז פונטקיו הגיע לצלוף מבחוץ ולהשאיר את מיאמי ביתרון קטן. הניקס פתחו יתרון אבל אז ריצת 2-14 של מיאמי הובילה ליתרון 10. פסק זמן ודוס מקבייד עם שתי שלשות במרחק של דקה אחת מהשנייה מוריד את הפער ל-4, טאונס מהקו. ואיכשהו פאוול נכנס וקולע. טאונס תופר שלשה 22 שניות לסיום ומותיר את הקהל האדום בשקט.

מיטשל מדייק אחד מהקו ואז בלאגן בהתקפה ובהגנה מוביל לכדור אחרון של הניקס. וור עושה עבודה מצויינת ומיאמי יוצאים עם הניצחון. וואוו כמה שזה היה קרוב.

בראש החבורה של מיאמי עמד פאוול עם 19, מיטשל עם 18, וור עם 16 נק' 14 רב' ו-3 חסימות. פונטקיו 14, לארסון וחאקס 13 כ"T וסמית עם 11.
בניקס – מקסרייד עם 25, ברידגס עם 23 טאונס עם 22 נק' ו-15 רב'. הארט וקלארסון 14 כ"א. 10 לשאמט.

אחרי המשחק ספולסטרה דיבר על כמה שהקבוצה שיתופית וכמה שכולם עושים הכל על המגרש. וכמה טוב שמיטשל אגרסיבי וטוב. ובכן הוא צודק, 7 שחקנים שקולעים מעל 10, ואף אחד מהם לא יותר מ-20. זה היה משחק של עבודת צוות ויכולת טובה.
אחריו עלה דביון מיטשל שדיבר על היריבות עם מקברייד (שקלע 25) ואמר שכבר במכללות שניהם התחרו ראש בראש והיו יריבים. בגלל ששניהם הגנתיים זה נותן להם תחרותיות.
אחרון עלה לדבר פאוול והוא התייחס בין היתר לאזורית שהניקס עשו בדקות האחרונות. זה טוב שהם השתמשו בזה כי זה אומר ששיטת המשחק שלנו עובדת. המטרה של האזורית זה להאט אותנו. אנחנו צריכים לעבוד מהר יותר כדי שהיריבות לא יצליחו.

אחרי שיצאנו מהאולם התסבר לנו שפפספסנו את האוטובוס אז הלכנו ברגל ונראה לי שאחרי 3 שעות הליכה ברחבי מיאמי כבר די אפשר להגיד שחווינו אותה מקרוב מאוד.

מחר המעבר לאורלנדו ולראות את ג'ימי ואת סטף מול וואגנר וביין.. שיהיה לנו בהצלחה.