כל העיניים שוב על הצ’ייס סנטר — אחרי עונת 500 אפורה של הג’יינטס שלא הספיקה לפלייאוף, ובזמן שה־49רס מקרטעים בין פציעה לפציעה בדרך לעוד עונה שכנראה תיגמר מוקדם מדי — גם הזהובים לא בדיוק בוערים. אפשר אפילו לומר: אולי הקבוצה הקרה ביותר מבין כל אלו שדובר עליהן כקונטנדריות.
אחרי המשחק האחרון שסיקרתי כאן, שבו הווריירס דווקא נראו נהדר, הם שוב חזרו לקרוס — ניצחון אחד בלבד בחמשת המשחקים האחרונים, כשרובם על הנייר היו אמורים להיות טיול בפארק. מילווקי בלי יאניס, אינדיאנה, הסאנס (ששם לפחות יצאנו עם חיוך), הקינגס ודנבר. חוץ מהאחרונה — קבוצה שטוענת לכתר צריכה לאכול את כל היתר לארוחת ערב.

נרטיב אופטימי ופסימי

אחד ההבדלים הכי בולטים בין תרבות הספורט הישראלית לאמריקאית הוא איך הקהל מגיב כשהולך קשה. אצלנו, האמון נגמר מהר. אוהדים מאבדים סבלנות לתהליך עוד לפני שהוא מתחיל. בתור אוהד בית״ר אני זוכר מצוין כמה מהר יציע שלם היה עובר מקולות עידוד לשריקות בוז — עד שמישהו כבר היה צריך לארוז את המפתחות ולעוף הביתה.

באמריקה זה כמעט הקצה השני של הסקאלה. הכי קל להסביר את זה דרך מם:

למה זה ככה? לדעתי זה מתחיל במדיה — כל אותם יוטיוברים, פודקאסטרים ופרשנים שמבינים דבר פשוט: אם הקהל יאבד אמון, הוא לא “באש ובמין” עם הקבוצה, אלא הרוב פשוט יעברו הלאה ויחכה לעונה הבאה. לכן אין להם אינטרס לשבור את האשליה.
אז במקום להגיד: “הקבוצה פח, סטף נראה עייף וג’ימי פשוט לא שם” — הנרטיב נשאר אופטימי:
“אה, הכל ברור! סטף היה חולה, ג’ימי בדרך חזרה, עוד שבוע כולם בריאים ונותנים בראש!”

אז איפה האמת? כנראה — איפשהו באמצע.
יש נקודות אור, ויש גם כמה אמיתות שצריך להתחיל להתרגל אליהן. קמינגה נראה טוב לפרקים, אבל מול סקרמנטו התקשה להישאר על המגרש. הורפורד נראה אבוד — גם בהגנה, ובטח מהשלוש. ג’ימי שוב מזכיר לנו כמה הוא שברירי, ו-55 משחקים עבורו זה תקרת זכוכית אמיתית.
אבל גם יש טוב: וויל ריצ’רדסון נראה כמו אחת הגניבות של הדראפט, מוזס מודי מתחיל להיראות כמו אחד החוזים הכי משתלמים בליגה, וסטף — עד שתקפה אותו המחלה — היה נהדר. וגם מלטון, שהיה בול הפגיעה שנה שעברה, אמור לחזור בקרוב.

עוד מעט נוכל באמת להבין לאן הסירה הזו שטה — אבל בינתיים, ציינתי כמה מהדברים שכדאי לשים עליהם עין.ֿ

Togethering – וקצת מהחיים עצמם

מי ששואל אותי ישמע ממני המון סיבות למה טוב לגור באמריקה — ואני בטוח שמי שגר בארץ מדי פעם מסתכל מקנא. במיוחד בשנתיים האחרונות. אבל לגור בחו״ל, זה גם להיות רחוק — מהמשפחה, מהחברים שגדלת איתם, ומהתרבות שהטמיעה בך מי שאתה.
ובערים גדולות כמו ניו יורק, לוס אנג׳לס, סן פרנסיסקו או מיאמי — זה אפילו קשה יותר. כולם עוברים, מתפזרים לפרברים, נעלמים למטרופולין אחר. מאז הקורונה כל החבורה שלי פשוט התפיידה. מי לניו יורק, מי למיאמי, ומי בחזרה לארץ — ואני נשארתי. ההיגיון אמר לי להישאר — מהנדס תוכנה, עבודה מרחוק לא תהיה לנצח, וגם… אני שונא חום, אז סן פרנסיסקו תפורה לי על המידות.
אבל תדעו — היו הרבה רגעים שגם אני קינאתי בכם. אולי בישראל היה קשה, אולי אפילו מגעיל לפעמים, אבל לפחות הייתם שם יחד. חווים את הכל כתף אל כתף. כאן, זה בא עם בדידות, ניכור, ותחושה מתמשכת של חוסר יציבות.

ואז, משום מקום — עוד סשן של דום־סקרול בפייסבוק (כן, אני עדיין שם) — וקופצת לי מודעה על ריטריט לזוגות יהודיים בסנטה פה, ניו מקסיקו. שלחתי טופס, עברנו ראיון (!) סטייל אוניברסיטה אמריקאית, ובסוף התקבלנו. עשרים זוגות — כולם מהביי, כולם בערך באותו גיל, וכולם מתמודדים עם אותה שאלה: מה זה אומר עבורנו להיות כאן יהודים?

כמו שאתם יודעים, אשתי לא נולדה יהודייה וגם לא עברה גיור — בטח לא אורתודוקסי — אבל היא מרגישה יהודייה וכך מגדירה את עצמה. את הבת שלנו אנחנו מגדלים עם ערכים, שירים וחגים יהודיים. ועדיין, עולה השאלה: כמה אנחנו באמת מרגישים יהדות? כי אצלנו זה בא ממסורת, ולא מהדת. בארץ, זה פשוט שם — באוויר. אתה לא צריך לעשות כלום כדי להרגיש חגים. את כיפור מרגישים באוויר גם אם עושים מנגל במקלחת עם נעליים מעור. כאן — אם לא תיצור את זה בעצמך, זה עוד יום עבודה רגיל.

האמת? לא ידעתי למה לצפות. קצת פחדתי — אולי זה יהיה וייב של “יהודים אנטי־ציונים שיריבו איתי כל הסופ״ש”, או לחילופין – “דתיים באווירת שבת חתן”.
בסוף גיליתי משהו אחר לגמרי: אנשים כמונו. זוגות צעירים, חלק חזרו לא מזמן מברנינג מן בדיוק כמוני, חלק בזוגיות מעורבת גם כמונו, כולם עם אפס כאפיות והמון חמלה. אנשים שמבינים את הכאב שישראלים חווים, וגם חווים אותו בעצמם, כיהודים לאחר השביעי באוקטובר.

הריטריט עצמו היה שילוב קסום של עומק וכיף — שיחות עמוקות שמזכירות את הפעילויות של “תגלית”, ופעילויות ביום של יוגה, בריכה, רכיבה על סוסים, ולילות של קריוקי, משחקי קופסה כולל אחד שהמציאה חברה לטיול, והרבה ישיבות שמוזינג סביב מדורה. אפילו הקטעים ה״דתיים״ הרגישו אחרים לגמרי — קידוש עם גיטרות, ויצירת “דף גמרא” משלנו על זוגיות.

אחרי שחזרנו, המשיך הפרויקט עם שלושה מפגשים נוספים בעיר — באמצע השבוע, אחרי העבודה — ונחתם בשישי־שבת האחרונים. אז אני שמח להגיד מצאתי שוב קהילה, אנשים כיפיים ומיוחדים. ואשתי ואני — מצאנו את המקום שבו אנחנו באמת מרגישים חלק מעם ישראל, אפילו אם המרחק מהבית גדול. ✡️🔥✨

לקראת המשחק

בחזרה לכדורסל — הערב האווירה בצ’ייס סנטר מרגישה כמעט כמו משחק קדם־עונה. הכרטיסים זולים מהרגיל, וגם זה לא ממש עוזר למלא את היציעים. בדרך כלל אני פותח את הדרך לאולם עם רדיו הספורט המקומי, מנסה לקלוט קצת מהווייב סביב הקבוצה — אבל היום? הם העדיפו לדבר על הסיהוקס. זה כבר אומר הכול.

כרטיסים רבים נמכרו ברגע האחרון במחירים נמוכים, ובאולם עצמו רואים את זה — קרחות ביציעים, פחות רעש, פחות חשמל באוויר. אפילו החימום הרגיש מנומנם. אצל גולדן סטייט לא ראיתי כמעט אף אחד שעולה להתחמם כמו שצריך, וגם אצל אינדיאנה — רק ניימהרד ועוד אחד שאני מודה, אין לי מושג מי הוא בכלל.

הרגע המרגש היה כשילד הזה עלה לזרוק לסל וכל הקהל עודד אותו.

הרכבים

מצבת הפצועים אצל אינדיאנה יותר ארוכה משל קבוצת פוטבול, רפואה שלמה לכולם.

מהלך המשחק

סטיב קר ידע שבלי סטף קרי הערב, הצבע הולך להיות פקוק — אז הוא שלף את המסר הכי ברור שיש: מרווחים את המגרש וזורקים מבחוץ.
קווין פוסטר ודריימונד גרין פתחו עם שני ניסיונות לא מוצלחים מחוץ לקשת, אבל שניהם תיקנו מיד אחר כך בשלשות נקיות שהבהירו — זו התוכנית.

אחרי שהמסר עבר, גולדן סטייט חזרה לשחק את המשחק שלה: הגנה לוחצת בהובלת דריימונד, התקפה זורמת שמחפשת את היתרון הנכון ולא את הגיבור התורן.
הפייסרס, מצידם, נראו חסרי השראה. הם התקשו לייצר נקודות וגם לא הצליחו להתמודד עם קמינגה, שעם כל האנרגיה שלו — עדיין מקרטע מהקו.

זה היה רבע עם סקור נמוך וכדורסל קצת חלוד. גולדן סטייט יכלה בקלות לפתוח פער דו־ספרתי, אבל רצף טעויות ואיבודי ריכוז החזירו את אינדיאנה לתמונה.
בדקות האחרונות הקצב סוף־סוף עלה — שני הצדדים התחילו לרוץ, והשלשות התחילו ליפול. פתאום, האולם התעורר.

תוצאה: 21-23 לגולדן סטייט

רבע שני

חוזרים מההפסקה — ולא, זה לא נראה כמו אוקלהומה מול דנבר. שתי הקבוצות עדיין רחוקות מכדורסל גדול, אבל גולדן סטייט נראית טיפה יותר מחוברת. לא משהו שמספיק כדי לברוח, אבל מספיק כדי להזכיר שיש לה הילוך נוסף במנוע.

ואז, כשהרבע התחיל להיתקע, הגיע ג׳ימי — האיש לרגעים האלה. בדיוק כשהמשחק היה זקוק לניצוץ, הוא התפוצץ עם רצף של מהלכים גדולים, הפך לשחקן הראשון של גולדן סטייט שמגיע לדו־ספרתי, והוביל את הקבוצה ליתרון דו־ספרתי ראשון במשחק. סוף־סוף נראה שגולדן סטייט מצאה קצב, וגם תוצאת המחצית נראתה פתאום לגיטימית.

אבל כמו תמיד אצל הווריירס של השנה — כל עלייה חדה מלווה בצניחה קטנה. כמה איבודי כדור, החטאות קלות, ויתרון 12 נמס תוך דקות ל־7 בלבד מהקו שניה וחצי לפני סיום המחצית.

תוצאת מחצית: 41-48 גולדן סטייט

רבע שלישי

קמינגה רודף אחרי חוזה גדול — אבל בינתיים, לא ממש מצליח להצדיק אותו. הוא מתקשה להוביל את הקבוצה ליתרון משמעותי, ובפועל מי שמחזיקים את גולדן סטייט במשחק הערב הם ג׳ימי ופוסט.
אצל הפייסרס, היחידים שנראים שייכים לליגה הם האף, איזאה ג׳קסון, וניימהרד — כל השאר נראים כמו רוסטר מילואים. עם כמות הפציעות שיש להם, זה בהחלט לגיטימי.

גם הפעם גולדן סטייט פותחת את הרבע קצת יותר טוב, אבל מהר מאוד מאבדת את המומנטום — ובאמצע הרבע כבר מוצאת את עצמה שוב בפיגור. פעם, הרבע השלישי היה ה־רבע של גולדן סטייט — הרגע שבו הם היו מדליקים מבערים, פותחים פער, ומשאירים ליריבה רק את הפרוטוקול ברבע הרביעי. היום? זה הרבע שבו הם מאבדים יתרונות, נכנסים לרבע האחרון במרדף, ובשבועות האחרונים — גם מסיימים עם הפסד.
האם גם הערב זה מה שנראה? כרגע זה עוד לא נראה עד כדי כך רע — אבל מול קבוצה שלא באמת מצפה לנצח אותך, אתה צריך להעניש, לא להיגרר למשחק קלאץ'.

הנקודה המעודדת של הרבע היא אל הורפורד, שסוף סוף פוגע מבחוץ. אם הוא חוזר להיות איום מהשלוש — זה מפתח קריטי להתקפה של קר, במיוחד לקראת החזרה של סטף קרי. גם בהגנה הוא סיפק דקות טובות, כולל האטה יפה של האף אחרי פתיחה חמה לרבע. ובשורה התחתונה — גולדן סטייט מצליחה לנצח את הרבע. בזכות הרצף הדי מטורף הזה

תוצאה: 65-75 גולדן סטייט

רבע רביעי

11:33 על השעון, וגולדן סטייט פותחת את הרבע בדיוק כמו שצריך — שני סלים מהירים, קלים, והפייסרס מזעיקים פסק זמן כשעל הלוח נרשם היתרון הגדול ביותר של הערב.
הדקות הטובות מגיעות בזכות אל הורפורד, שממשיך לצלוף מבחוץ ומשחק נהדר את הפיק־אנד־רול עם ג׳ימי. מודי, אחרי פתיחה רכה, חוזר לפגוע, וויל ריצ׳רד ממשיך להרשים, ובאטלר — הראשון שצלח את רף ה־10 — כבר עובר גם את ה־20.

השאלה כעת: האם הזהובים ימשיכו לשלוט ויהפכו את הסיום לגארבג׳ טיים קלאסי, או שנראה שוב את התסריט המוכר שבו הפייסרס מקבלים מתנות וחוזרים לסיום צמוד?
ואז — קר עושה מהלך קלאסי של קר: מוריד לספסל את השחקנים החמים ומעלה במקומם את גרין ופודג׳מסקי, שנראים הערב כאילו נדבקו מהשפעת של סטף. גם פוסט על הורפורד, שלראשונה מזה זמן היה סוף סוף בדקות טובות, גורם לי רק לקוות שיקבל עוד קצת חבל ביטחון כדי לבנות את עצמו חזרה.

לזכותו של קר ייאמר שפודג׳מסקי אכן עלה חזק מהספסל, וביחד עם וויל ריצ׳רד הנהדר העלו את היתרון ל־20 — פער שבערב של יום ראשון בצ׳ייס סנטר אומר רק דבר אחד: הקהל כבר מתחיל להתפזר לבתים.
משם זה היה גארבג׳ טיים לכל דבר, כשאני בעיקר כועס על קר שספסל את וויל — גם כי הוא היה נהדר, וגם, בואו נודה בזה, כי אני צריך אותו לפנטזי שלי.

תוצאת סיום: 83-114

בולטים מהמשחק

גולדן סטייט:

• ג׳ימי באטלר – 21 נקודות (10-15 מהשדה), 9 ריבאונדים, 7 אסיסטים. משחק קלאץ׳ מושלם.
• וייל ריצ׳רד – 15 נקודות ב־19 דקות (4-8 מהשדה, 7-8 מהקו).
• פוסט – 14 נקודות (4-10 מהשדה), 8 ריבאונדים.
• פודג׳מסקי – 14 נקודות (4-11 מהשדה), 6 ריבאונדים, סיים חזק מהספסל.
• אל הורפורד – 12 נקודות (4-6 מהשלוש), חזר לגרוב מבחוץ.

הפייסרס:

• ניימהרד – 14 נקודות (5-16 מהשדה).
• שאחר החמישיה של הפייסרס פרט לשפרד כולם סיימו עם 12
  • וולקר האף – 12 נקודות (5-11 מהשדה), 11 ריבאונדים.
  • איזאה ג׳קסון – 12 נקודות (6-9 מהשדה).
  • וולקר – ה12 שלו הגיעו ב 4-14 מהשדה

סיכום

עוד ערב בצ׳ייס סנטר שמסתיים בניצחון, אבל לא בכזה שגורם לאף אחד לקפוץ מהכיסא. גולדן סטייט עשתה את העבודה, ניצלה יריבה חסרה ומבולבלת, אבל עדיין נראית רחוקה מאוד מהימים שבהם המשחקים האלו היו מסתיימים כבר באמצע הרבע השלישי. בלי סטף, ועם חוסר יציבות מתמשך מצד קמינגה והצעירים, התחושה היא שקבוצה מחפשת זהות יותר משהיא נלחמת על ניצחונות. ועדיין — הורפורד נראה חד, ג׳ימי ממשיך להוכיח שהוא האיש לרגעי הלחץ, ואולי זה בדיוק מה שהקבוצה צריכה: כמה משחקים שקטים כדי לבנות ביטחון לקראת החזרה של קרי ולפני שהלוח באמת יתחיל להתחמם.