כל עוד הליגה עדיין בפגרה, אפשר להתעסק בנושאים כלליים ואל זמניים. נדבר על שיאים. ישנם כמה שיאים היסטוריים שנחרטו בשרתי basketball-reference.com, מצד שני הם נקבעו על ידי שחקנים "לא נכונים" או "בזמן לא מתאים". נעבור על כמה כאלה.    

1. שיא האסיסטים של כל הזמנים סקוט סקיילס

לא ג'ון סטוקטון, לא מגיק או ג'ייסון קיד, דווקא סקוט סקיילס, הרכז הלבן הצנוע של אורלנדו מג'יק, שאף פעם לא נבחר לאולסטאר, דווקא הוא מחזיק בשיא כל הזמנים לאסיסטים במשחק בודד – 30 אסיסטים נגד דנבר נאגטס ב- 30.12.1990. אנחנו כמעט 35 שנה אחרי האירוע ועדיין אף אחד לא שבר אותו (בשנים האחרונות ראסל ווסטברוק התקרב אליו הכי קרוב עם 24 ב-2021) 

מה?? איך?? למה? 

אז ככה: אנחנו באמצע העונה, משחק הכי רגיל בין שתי קבוצות חלשות להחריד! מין שארלוט וושינגטון כזה. 

אולרנדו – הפראנצ'יז שהוקם רק שנה קודם לכן, ללא כל שאיפות פלייאוף (שאקיל אוניל יגיע לשם בעוד שנתיים). בנוסף, בעקבות איזו החלטה מוזרה, המג'יק מהחוף הכי המזרחי שיש הוכנסו דווקא לקונפרנס המערבי! צחוקים, אחר כך הדור הזה עוד מעיז להגיד לנו "וואי, אנחנו המהנדסים של פעם לקחנו החלטות שקולות שאפשר להסביר.." 

כן, איפה הייתי, בגלל היותה קבוצה חדשה בליגה, אורלנדו הביאה את סקיילס לא בטרייד ולא החתימה כשחקן חופשי אלא גייסה אותו בדראפט מאינדיאנה.  

מול אורלנדו ניצבו דנבר נאגטס – קבוצה שבאותה עונה החליטו שלא משנה מה, הם משקיעים רק בהתקפה. אם חשבתם ש- run and gun של פיניקס סאנס של סטיב נאש היה מקורי, אז לא, הנאגטס היו שם קודם. הם באמת קלעו באותה עונה הכי הרבה נקודות בממוצע למשחק 119. רק שהם ספגו בממוצע 130 (מקום אחרון בליגה) ולעיתים 150 ו-160. 

גם הם, מיותר לציין ראו את הפלייאוף בטלוויזיה (שמעו ברדיו, לא יודע איך צרכו כדורסל אז בארצות הברית, אלה היו הזמנים שבמדינה שלי מיכאל גורבצ'יב עוד נחשב פוליטיקאי סביר וולידמיר פוטין סחב מזוודות של ראש עיריית סנקט פטרבורג).

לגבי המשחק עצמו – אין כל כך מה להגיד, אלמלא השיא, סביר שהיה אחד המשחקים הנשכחים ביותר. משחק מאוד מהיר בין שתי קבוצות שלא באו לשמור. כל זריקה מחוץ לצבע הייתה פנויה לגמרי. רק תחשבו על זה שמג'יק קלעו 155 נקודות עם 4 קליעות מוצלחות מעבר לקשת. (4 מ-7, מכובד) 

איכשהו מצאתי את המשחק המלא ביוטיוב, אז תהנו

2. משחק 81 הנקודות של קובי בראיינט

סליחה על הקלישאות

בסוף ינואר 2006, קובי בראיינט ז"ל קלע 81 נקודות נגד טורונטו ראפטורס ובכך עלה למקום השני בקלעי כל הזמנים למשחק בודד. רק וילט צ'מברליין נמצא לפניו, אבל ה-100 נקודות שהוא קלע, זה קרה כל כך מזמן שאני חושב שכדאי להסתכל דווקא על השיא של בראיינט כעל שיא נקודות למשחק בודד בכדורסל המודרני. 

קובי בראיינט באמת היה בערב קליעה נדיר. כמו במקרה של סקוט סקיילס, גם כאן ניצבה מולו קבוצת הגנה חלשה מאוד (באותה עונה טורונטו סיימו לפני אחרונים ברייטינג ההגנתי), אבל הם באמת שמרו. המון סלים של בראיינט באותו ערב היו קשים ביותר – זריקות long two, pull up כמעט כולם עם יד בפנים, המון זריקות תוך כדי תנועה, כאשר הגוף של קובי לא היה מאוזן בכלל. אכן ערב קליעה נדיר. הא, כן, הוא אפילו מסר שני אסיסטים, צחוקים. 

יש להוסיף גם, התוצאה הסופית, 122-104 לטובת הלייקרס משקרת. לייקרס היו בפיגור דו ספרתי כל המחצית הראשונה וההתעלות הזו של בראיינט כנראה הייתה הכרחית בשביל הניצחון.

אבל

2005/2006 לייקרס בעונה השנייה אחרי העזיבה של שאקיל אוניל. בראיינט מנסה לשקם את התדמית שלו, גם אחרי מקרה ה"לא אונס" בדנבר וגם לאחר שהוא נתפס כאחראי העיקרי להסתלקותו של הדיזל ופירוק השושלת. אותם שנים היו כנראה הכי טובות שלו מבחינה האישית, בין היתר פעמיים רצוף הוא זכה בתואר הקלע המוביל (זה בנוסף כמובן לכל הבחירות לאולסטאר, All NBA וכו'). למרות זאת, שיקום התדמית לא כל כך הולך לו. גם עוצמת המעשה בדנבר עדיין טרי, גם הספר של פיל ג'קסון בו המאסטר הוציא החוצה הרבה כביסה מלוכלכת וקרא לו uncoachable, היחסים בחדר ההלבשה רחוקים מלהיות סבירים וברמה הקבוצתית הלייקרס לא היו רלוונטית כקבוצת פלייאוף. באופן כללי, עד אמצע הקריירה שלו, בראיינט היה בן אדם יהיר ביותר וחבר לקבוצה בלתי נסבל. נדרשה המון עבודה בנוסף לשילוב של פיל ג'קסון עם פאו גאסול בשביל נזכור את קובי כפי שאנחנו זוכרים אותו עכשיו – וינר ומנטור אמיתי לדור שלם של שחקנים צעירים. 

המשחק הזה שבו בראיינט קלע 81 נקודות היה יותר משל לשחקן גדול, אבל כזה שמשחק לבד וכך כמובן לא יוכל לנצח לאורך זמן לבד.

3. שיא הקריירה של דווין בוקר – 70 נקודות נגד בוסטון סלטיקס

בסוף מרץ 2017, דווין בוקר, אז שחקן עונה שנייה בסך הכול, כמעט רוקי, קלע 70 נקודות נגד הסלטיקס וקבע שיא חדש של נקודות למשחק בודד נגד הפרנצ'ייז. בנוסף, בגיל 21 הוא נהיה גם השחקן הצעיר ביותר שקלע לפחות 70 נקודות במשחק. בעקבות המשחק הזה, בוקר חולק כרגע מקום 13 בכל הזמנים יחד עם ג'ואל אמביד.  

לא רע, נכון?

ובכן…

עברו מאז 8 שנים, אני חושב שאם נשאל את דווין בוקר היום, הוא דיי יצטער על אותו ערב.

הסיפור הוא שב-2017 קבוצתו פיניקס סאנס הייתה בתקופה ארוכה של יובש. כבר 7 שנים מחוץ לפלייאוף ובוקר היה בחירת דראפט היחידה המוצלחת בכל השנים האלה. בחירות של דראגן בנדר (בחירה 4), אלכס לן (בחירה 5) ומו קריס שוברות שיאי רצף של בחירות גרועות והתנהלות כללית כושלת.הקבוצה מסמלת לוזריות והמשחק הספציפי הזה נגד הסלטיקס מסמל את הלוזריות הזו יותר טוב מהכול! 

לאותו משחק מול בוסטון, פיניקס הגיעה במאזן לא מזהיר של 22 ניצחונות מול 51 הפסדים, לאחר 6 הפסדים רצופים. במשך כמעט כל המשחק הסאנס היו בפיגור  20 פלוס מינוס ולא היוו שום יריב ראוי. ברבע האחרון המשחק הפך לקרקס, כאשר שחקני פיניקס עשו כל דבר אפשרי בשביל לאפשר לבוקר להגיע לאותם 70 הנקודות. הם ביצעו עבירות מכוונות (בפיגור 20 כן, דקה לסיום), קראו לפסקי זמן במטרה למשוך את הזמן ולהגיע לעוד פוזש'ינס עבורו. לאחר המשחק, על פי העדות שחקני בוסטון, הם חגגו כאילו לקחו אליפות והם לעולם לא ראו שחקנים שמחים כל כך אחרי הפסד. המשחק הזה שם על בוקר תווית של סקורר לא יעיל רודף סטטיסטיקות אישיות שמתאים רק לקבוצות קטנות, מן קאם תומאס שכזה. נדרשו לו כמה שנים וכריס פול אחד על מנת להתגבר על התווית הבעייתית. 

כמו כל הפוסטים שלי, גם פוסט זה מוקדש לבת שלנו, מיכל ז"ל