אני יודע שהכותרת למעלה מדברת על טים דאנקן, אבל ברשותכם אדבר רק רגע קצר על הניקס. בסביבות שנת 2000, בתור ילד בן 8-9 שמתחיל להתעניין בליגה הטובה בעולם, רציתי לבחור לי קבוצה לאהוד. מכיוון שסבא שלי נולד וגדל בניו יורק בחרתי בניקס. מהר מאוד הבנתי ש-82 משחקים של מארבורי ושות' זה (לא) טוב (ולא) יפה אבל האקשן האמיתי מתחיל אח"כ, בפלייאוף, ושם הניקס לא נמצאים. אז אמרתי לעצמי שבנוסף לניקס תהיה לי קבוצה שאוהד בפלייאוף. אני לא זוכר אם זה היה עוד לפני האליפות של 2003, במהלכה או אחריה, אבל משחק המחשב NBA live גרם לי להתאהב בסן אנטוניו ספרס.

בליגה שבה הזהב סגול של הלייקרס, הירוק של הסלטיקס והאדום של הבולס נוצצים למרחק, אני התאהבתי באפור של הספרס. קבוצה משוק קטן (אחד מחמשת השווקים הקטנים בליגה) שעד הגעת דאנקן לא הגיעה מעולם לגמר הליגה וחרטה על דגלה קבוצתיות ועבודה קשה בזמן ששאר הליגה שמה במרכז שחקנים שמייצרים היילייטס כמו אייברסון ובריאנט. שלא תבינו אותי לא נכון – החדירות החתוליות של פארקר נכנסו לא פעם לטופ 10 היומי ואם תפעילו סרטון שמסכם את המהלכים היפים ביותר של מאנו ג'ינובלי תשארו פעורי פה, אך עם כל זה, הפחד של שחקני היריבות בהגנה היה המרדף אחרי הנעת הכדור ולא כוכב זה או אחר ובהתקפה חששו המאמץ והאינטנסיביות של שחקנים כמו ברוס בואן ומאנו. ובקבוצה כזו, מעל כולם (לא) נצץ שחקן אחד – טים דאנקן.

דאנקן גדל באיי הבתולה והיה תלמיד טוב, אבל הילדות שלו הייתה לא פשוטה – הוריקן שפקדה את האי הרסה את חלומו להיות שחיין אולימפי ואם זה לא מספיק, אמו מתה מסרטן כשהיה בן 14, ולפני שמתה השביעה אותו שיסיים קולג'. למרות שהיה יכול להירשם לדראפט ולהגיע ל-NBA כבר אחרי עונה או שתיים בקולג' כמו טרייסי מקגריידי, או ישר אחרי התיכון כמו קובי בריאנט או קווין גארנט לדוגמה, לדאנקן היה יותר חשוב לקיים את הבטחתו לאימו ולסיים 4 שנים שלמות בקולג' ותואר בפסיכולוגיה מאשר להפוך לכוכב מהר ככל האפשר. זה בדיוק סוג השחקן שהמערכת שהלכה והתפתחה בספרס חיפשה. שחקן שיכול לשלוט בצבע ללא עוררין בשני צידי המגרש ובסוף המשחק לדבר באמת ובתמים מהלב על כמה שחקני היריבה מוכשרים וטובים וכמה הניצחון היה מאמץ קבוצתי. אם בכלל דיבר כשהצטיין, כי הוא העדיף לעשות את העבודה בשקט בד"כ.

באותן שנים היו כמה גבוהים דומיננטיים בליגה – שאק דרס כל מה שזז על ומחוץ למגרש ונקלע לריבים ידועים עם רודמן, בארקלי וכמובן עם קובי, קווין גארנט התאפיין בוורסטליות מרשימה בהתקפה, בהגנה ובטראש טוק הייחודי שלו כשידועים הסיפורים שהוא כינה את צ'רלי ווילנואבה חולה סרטן כשהקריח, אמר לכרמלו דברים על אשתו ויש אפילו שמועה שהוא איחל לדאנקן "יום האם שמח" במפגש פלייאוף ביניהם, אבל דאנקן היה שונה. שאק עצמו סיפר שהוא אהב להטיל אימה על היריבים שלו אבל דאנקן פשוט היה מסתכל עליו חזרה במבט משועמם, סטיבן אדאמס אמר פעם ש"דאנקן לא אתלט גדול והוא פשוט יהרוס אותך על המגרש אבל הוא בחור כ"כ נחמד".

אפילו סגנון המשחק שלו תאם את האופי. שאק היה ידוע בגלל העוצמות הפיזיות שלו בצבע, גארנט התאפיין באתלטיות שלו ובאינטנסיביות ורק דאנקן היה מיוחד במשחק הגב סל שלו בפוסט ושליטה בדברים הבסיסיים ביותר של המשחק, לא סתם הוא נקרא the big fundamental, כלומר "היסודי הגדול" בעברית. טימי בהחלט היה מטביע בעוצמה כשצריך אבל זה לא היה העיקר מבחינתו וזה בהחלט לא היה מלווה במבט משפיל למגן המסכן התורן אלא במבט תודה לשחקן המוסר.

אז אמנם הוא לא היה מוחצן וקולני כמו כוכבים אחרים בני זמנו אבל במגרש הוא היה דומיננטי לא פחות מאף אחד אחר – ממוצעי קריירה של 19 נק', 10 ריב', 3 אסיסטים ו-2 בלוקים למשחק, 5 אליפויות, 2 תארי MVP ועוד שלל תארים קבוצתיים ואישיים. אולם, הכל נעשה ברכות ובצנעה. אם קובי הודיע על עונת פרישה שהפכה לפסטיבל בכל רחבי הליגה, המשחק האחרון של דאנקן הוגדר ככזה רק בדיעבד שכן הוא האריך חוזה לשנתיים, אבל בתום עונה אחת הודיע על פרישה ממשחק פעיל, וגם זה קרה כבר באמצע הקיץ.

הפרויקט הזה נקרא "גיבורי ילדותי בספורט" ובאמת יש כמה ערכים שקיימים כמעט אצל כל ספורטאי גדול – התמדה, נחישות, שאפתנות. אבל דאנקן הביא איתו בנוסף לאלו גם ערכים שחשובים לכל בן אדם ולא בהכרח מחויבים אצל ספורטאים – צניעות, רעות, והכרת הטוב. אז כמו שאמרתי לפני כן, הספרס חרטו על דגלם קבוצתיות ועבודה קשה, אבל בעצם הם חרטו על דגלם את דמותו של טים דאנקן.