שיטת ארבעת הפינות בהתקפה (Four Corners Offense)

השיטה הזו נועדה לבזבז זמן. כל השחקנים עומדים בפינה של חצי המגרש, למעט הרכז שנמצא במרכז המגרש. הרכז מכדרר, ולעתים מחליף את המיקום שלו עם אחד השחקנים, כשהמטרה היא למשוך זמן ולבסוף לנסות לקחת זריקות בטוחות ככל האפשר. 

במקרה הנ"ל, התקיים חילוף בין הרכז באמצע לאחד משחקני הכנף. אך הסל הגיע כתוצאה מהגרביטציה של קני סמית' בחדירה לטבעת. 

מקורה של השיטה בשנות ה-50', מי שהתחיל להשתמש בה היה ג'ון מקלנדון ומי שפיתח אותה בשנות ה-60' היה דין סמית'. הרכז הראשון של צפון קרוליינה שיישם את השיטה הזו היה פיל פורד, שנבחר שני בדראפט 1978 על-ידי קנזס סיטי קינגס. בתקופתו זכתה השיטה לכינוי Ford Corners (במקום Four Corners). פורד שיחק תשע עונות ב-NBA – בקינגס, בנטס, בבאקס וברוקטס.

שנים לאחר מכן, ב-21 בפברואר 2015, רוי וויליאמס (מאמן צפון קרוליינה), במחווה יפה לדין סמית', יישם את השיטה בהתקפת הפתיחה נגד ג'ורג'יה טק.

הגנת ה-Point Zone

הסכמה ההגנתית הזו הומצאה על-ידי דין סמית', במטרה למנוע מיס-מאצ'ים, לסגור את הצבע ולצמצם את האפשרות לריבאונד התקפה.

השיטה עובדת כך – הרכז מניע את הכדור באמצע. במסירה הראשונה שלו לווינג, אחד השחקנים ליד הסנטר יוצא לפייק קלוז-אאוט על הווינג וחוזר לעמדה שלו. אז, אחד השחקנים מהקו האחורי יוצא לסגור את הווינג. במקביל, הרכז או השחקן הנוסף בקו האחורי מרים ידיים, ומנסה לסגור את נתיב המסירה שיבוא באזור שלו. הסנטר תמיד ימצא בין הכדור לבין הסל על-מנת לסגור שחקן שמנסה לסיים בצבע. אחד השחקנים מימין או משמאל לסנטר נשאר בעמדה שלו על-מנת למנוע חיתוכים וחדירות מהצד שלו.

מי שעשה שימוש יפה בשיטה הוא אלן אייברסון, שחקן עם יכולת חדירה מעולה. כאשר אייברסון נכנס לסל, הסנטר יצא לסגור אותו בהגנה, וכתוצאה מכך הסנטר התוקף נשאר פנוי. אייברסון היה עולה לפלוטר ומאפשר לסנטר התוקף לקחת את הריבאונד בהתקפה ולקלוע 2 נקודות קלות בצבע.

ב-23 במרץ 1995, צפון קרוליינה וג'ורג'טאון שוב נפגשו, והפעם בחצי הגמר. הקבוצה של דין סמית' כללה אז את ג'רי סטקהאוס, ג'ף מקיניס וראשיד וואלאס, שיחקה מול ג'ורג'טאון של אלן אייברסון ושני ריבאונדרים טובים לצידו – אותלה הרינגטון וג'רום וויליאמס. השניים קטפו באותו משחק 21 ריבאונדים משותפים, 12 מתוכם בהתקפה. למרות זאת, ג'ורג'טאון קלעו רק ב-35.1% ל-2, וב-25% ל-3. לעומת זאת, צפון קרוליינה קלעו ב-57.1% ל-2 וב-29% לשלוש, וזה היה מספיק על-מנת להשיג את הניצחון.

עץ המאמנים של דין סמית'

אפשר לציין שחקן שהפך לעוזר מאמן ב-NBA, בדטרויט פיסטונס, כמו גם במכללת ממפיס ממנה הגיע דריק רוז. וזה מאוד הפתיע, אותי לפחות – ראשיד וואלאס, ששיחק במכללת צפון קרוליינה.

אפשר להמשיך עם אטורה מסינה, רוי וויליאמס, ג'רי סטקהאוס, סקוט צ'רי, לארי בראון, בילי קנינגהאם, מאט דוהרטי, יוברט דיוויס, ג'ורג' הנסון אסטס, אדי פוגלר, פיל פורד, ביל גטרידג', ג'ון קוסטר, ג'ורג' קארל, מיץ' קופצ'אק, דאג מו, ג'ף לבו, מייק א'וקורן, באז פיטרסון, קינג רייס, טוני שייבר. 

רשימת השחקנים שיצאו לנ.ב.א ממכללת צפון קרוליינה תחת דין סמית'

סם פרקינס, וינס קרטר, ג'יימס וורת'י, מייקל ג'ורדן, לארי בראון, קני סמית', ג'רי סטקהאוס, ראשיד וואלאס, בוב מקאדו, ג'ורג' קארל, בובי ג'ונס, דרל אלסטון, לארי מילר, ביל באנטינג, בילי קנינגהאם, בוב לואיס, דיק גרובר, צ'רלי סקוט, ביל צ'מברליין, סרג' זוויקר, ג'ף מקגיניס, וולטר דיוויס, דדלי ברדלי, ג'ף קרומפטון, פיל פורד, ג'ון קוסטר, טומי לאגארד, אל ווד, מיץ' קופצ'אק, ריץ' יונאקר, מייק אוקורן, ברד דוהרטי, ג'יי.אר ריד, ריק פוקס, ג'ורג' לינץ', קווין סלבדורי, ג'ו וולף, דייב פופסון, סטיב באקנל, פיט צ'ילקט, סקוט וויליאמס, ג'ף ליבו, סטיב באקנל, יוברט דיוויס, מט וונסטרום, דרק פלפס, קליפורד רויז'יר.

ומה אם דין סמית' היה מאמן כיום במכללות?

סמית' היה מאמן קשוח ותובעני. הוא גם הלך נגד הרוח, כבר כשהיה בתיכון כאשר עמד לצד השחקנים השחורים שלא יכלו לשחק ואמר: "אם הם לא משחקים, אנחנו לא משחקים". האם גם כיום הוא היה הולך נגד הרוח בכך שהיה מנחיל את השיטה הקשוחה שלו בעולם שרוצה הכול כאן ועכשיו?

אני אחלק את התשובה שלי לשני רבדים, היא לא תהיה חדה וברורה. התשובה אינה חד משמעית – 1 או 0. או כן/לא. פשוט השערה של התנהלותו של סמית'. הרובד הראשון הוא סגנון המשחק הקבוצתי.  השני ההיבט האישי של השחקן.

רובד ראשון – סגנון המשחק

סמית' הוא מוח כדורסל מבריק. הוא ידע כיצד למשוך את השעון, וכיצד לנעול את הצבע, אך זה היה בעולם של פוסט-אפים על הלואו-פוסט. בעידן שבו הסנטר היה דומיננטי. המשחק של הפוסט-אפים התפתח במהלך שנות ה-2000 כאשר ראינו את דירק נוביצקי לוקח פוסט-אפים מהעונשין, ואת לברון ג'יימס וקובי בראיינט לוקחים פוסט-אפים מקו ה-3.

סמית' פרש בתום עונת 1996-97, לאחר הפסד בגמר הארצי לאריזונה של מייק ביבי שעתיד להיבחר בבחירה השנייה בדראפט 1998, בתוצאה 66-58.

כיום הכדורסל שונה משמעותית – קבוצות זורקות הרבה יותר ל-3, שחקנים לוקחים יותר זריקות מבידודים, ויש פחות אסיסטים. לשם השוואה, בעונה שבה דין סמית' פרש צפון קרוליינה קלעו 77.4 נקודות בממוצע למשחק. כאשר הם זורקים 14.5 ניסיונות מחוץ לקשת ומוסרים 18.1 אסיסטים. מאז עונת 2019, צפון קרוליינה מוסרים בין 12 ל-15.3 אסיסטים למשחק. וזורקים 17.7 פעמים ל-3 וצפונה. בעונת 2018-19 ניסיונות הזריקה ל-3 הגיעו לשיא עם 23.9 ניסיונות בממוצע למשחק, כולל זריקות רבות של קאם ג'ונסון וקובי וייט.

השאלה היא האם סמית' היה משחק בסגנון משחק של זריקות פרועות ל-3? אני מניח שכן היה מאפשר יותר שלשות, אך לא במידה פרועה וחסרת הגיון. 

כך לדוגמא המודל של צפון קרוליינה בעונת 2019-20, לדעתי, לא היה יכול להתממש תחת סמית' – קול אנתוני וברנדון רובינסון הפציצו שלשות מחוץ לקשת, 6.4 ו-6.7 ניסיונות בהתאמה, על פחות מ-37%. באותה עונה, צפון קרוליינה כולה קלעה 5.5 שלשות למשחק ב-30.8% הצלחה, והסתפקה ב-72.2 נקודות למשחק, נתון מחריד ו-5.2 נקודות פחות מצפון קרוליינה של 1996-97. 

אפשר לומר שאצל דין סמית', יחסית לימינו אנו, היו יותר מסירות בהתקפה, הייתה יותר סבלנות, והיה יותר דגש על היכולת לשחק על החסרונות של היריבה. כך למשל אני מאמין שתחת סמית' קבלת ההחלטות של קול אנתוני הייתה משתנה, ושהיה מנצל את משחק הפול-אפ שלו כנגד הרכבים גבוהים שמתקשים לשמור אותו, ומנצל את האתלטיות שלו בחדירה לטבעת ובסחיטת עבירות.

קשה מאוד לשחק עם סנטר מסורתי בהגנה כנגד הרכבי סמול-בול. כיום, הסנטר צריך להיות יעיל בחילופים ומהיר, רצוי שתהיה לו יכולת לקלוע מחוץ לצבע, ואף מחוץ לקשת, על-מנת לרווח את המגרש.

באופן מעניין שני הסנטרים שיצאו בשנים האחרונות מצפון קרוליינה – ד'יירון שארפ מהנטס ווקר קסלר מהג'אז -חסרי קליעה ל-3, ומתקשים לשמור על גארדים בקו האחורי.

כיצד סמית' היה מתמודד כנגד סמול-בול? אני מניח שסמית' חוסם את האמצע לגארדים שמנהלים את המשחק והיה מאלץ אותם לנסות לחדור דרך הבייסליין. יתכן שהיה משתמש בווינגים על-מנת למנוע נגיעות בצבע, ומסתפק בסנטר אחד בלבד על המגרש על-מנת לשמר את היכולת של הקבוצה שלו לשמור על הרבה עמדות בכל סכמה הגנתית. אני גם מניח כי הוא היה משחק עם 3 גארדים על המגרש, וכי היה מעדיף שחקנים בעלי אוריינטציה הגנתית, וכאלה שמנצלים את יתרון המהירות שלהם בהתקפות המעבר. הזריקות שלהם ל-3 היו נובעות יותר ממצבים טובים שנוצרו על-ידי משחק הגנתי טוב, או סכמות התקפיות, ופחות מקאץ'-אנד-שוט, בידודים, או זריקות פנויות שמקבלים מההגנה האזורית.

רובד שני – היבט השחקן

כיום, מרבית הכוכבים הצעירים מגיעים לליגה אחרי שנה אחת בלבד בקולג'. חלקם עילויים אדירים דוגמת, ג'ייסון טייטום, קייד קנינגהאם, ויקטור וומבאניימה, פאולו בנקרו, ואולי גם קופר פלאג. אך האם זה נכון לכל השחקנים? חד משמעית לא.

שיידון שארפ נחשב לכישרון אדיר בתיכונים. הוא נרשם למכללת קנטקי, לא שיחק שם ונבחר שביעי בדראפט 2022. 

גם ג'יילין גרין לא הגיע מוכן ל-NBA, הוא הלך לליגת הפיתוח (G-League) בעונת 2020-21 טרם כניסת חוק ה-NIL שאפשר לשחקנים להרוויח מהמיתוג של עצמם בזמן המכללות.

שניהם, לדעתי, שחקנים שאם היו נשארים ועובדים קשה יותר במכללות יכול להיות שהיו מגיעים שחקנים שלמים יותר לליגה.

אני מניח שכאן, דין סמית' היה הולך נגד הזרם, ומנסה לשכנע שחקנים דוגמת ד'יירון שארפ וקובי וויט להישאר בקולג' ולהפוך לשחקנים שלמים יותר. נכון, זה לא יהיה נוצץ לשחקנים שרוצים ללכת לדראפט בתום השנה הראשונה, ואולי גם לא יעזור למשוך את כל הכישרונות הגדולים מהתיכונים בדומה למכללות כמו דיוק שגייסה לעונה הקרובה את קאם בוזר, ניקולס קמניה ושלטון הנדרסון, או ארקנסו, תחת ג'ון קליפרי, שגייסה לשורותיה את מיליק תומאס ודריוס אקיוף ג'וניור. 

אך אני משוכנע כי סמית' היה מוציא שחקני רוטציה לגיטימיים, וכוכבים גדולים שמוכנים לעבוד קשה במכללות, מוכנים הרבה יותר לליגה.

סיכום

לדעתי, דין סמית' חסר מאוד. לעולם הכדורסל, לתרבות של המכללות ולמורשת של צפון קרוליינה. 10 וחצי שנים שהוא איננו. נקווה להמשיך לראות כדורסל גדול. וחידושים גדולים בספורט האהוב הזה.