1. דווין בוקר חתם על חוזה הכדורסל היקר בהסטוריה – 145 מיליון לשנתיים

HOWEVER. כמעט תמיד יש HOWEVER: החוזה הוא להמשך חוזהו והוא לשנים 2029-2030. אז זהו. אליה וקוץ בה כמו שאומרים החברים שלי מקרית חרושת: לך תדע מה יהיה הערך של 72.5 מיליון לעונה. אבל איך שלא תסתכל על זה, זה $884,000 למשחק. זה סכום שנתקע בגרון לאחד כמוני עם תואר Ph.D שמשכורתו הגבוהה ביותר כפרופסור מלא מין המניין הייתה $66,000 ל-ש-נ-ה ב-1999. בדקתי, והמשכורת הממוצעת שלי היום הייתה $110,000. זה עדיין שמינית ממה שדווין או שג"א מרוויחים במשחק אחד.

משכורתו של שג"א – 285 מיליון ל-4 שנים, או 71.25 לעונה, היא פחותה לעונה מזו של בוקר.

כיצד שלא תסתכל על זה אלה מספרים מעליבים לבני תמותה כמונו שקורעים את התחת משך שנים להשתכר מה שהכוכבים האלה מרוויחים למשחק אחד.

היכן זה ייגמר? האם המגדל יקרוס יום אחד בעתיד?

אני לא יודע. זה הכל עניין של היצע וביקוש.

2. אמזון, היום החברה העשירה ביותר בארה"ב, מעוניינת בפרצוף של סטפן קרי כלוגו של החברה בכיסוי ה-NBA שלה

החברה כבר שכרה את אביו, דל קרי, לנהל את כל שידורי ה-NBA כשאמזון תתחיל לשדר NBA (היא כבר עושה זאת באירועים מסויימים).

3. זכרונות מהעבר: אליפות הדאנק של ה-ABA, שנת 1976

לאף דנקיסט לא הייתה כף יד גדולה כמו לד"ר ג'יי. לכן גם אף אחד לא יכול היה לדנקק כמוהו!

מדי פעם בעונת המלפפונים אכניס מאמר שלם שכתבתי לפני שנים רבות או לעתון 'חדשות הספורט', לעתון 'חדשות', ידיעות אחרונות, מעריב, או הארץ. הרבה מהמאמרים – כמו זה – הכנסתי לספרי 'חיצים ובונבונים', או לספרי 'ליגה מעולם אחר' או 'הליגה של העולם'. זהו המאמר הראשון שאני מכניס כמעט כמו שהוא פורסם.

תחרות ההטבעות: הדאנק הגדול בהסטוריה

(שרוב האנשים לא ראו כי הוא הושג בליגת ה-ABA שלא שידרה את משחק ה'אול סטאר' ותחרות ההטבעות)

משחק ה"אול-סטאר", ליגת ה– ABA

דנבר, קולרדו,  1976

לך לבר בשדרה השמינית ורחוב ה-23, כמה בלוקים דרומית ממדיסון סקוור גארדן, ושם יאמרו לך השתיינים הקבועים שליגת ה-ABA מתחסלת. ארבע קבוצות (ניו-יורק נטס, דנבר נאגטס, אינדיאנה פייסרס וסן-אנטוניו ספארס) יצורפו בסוף העונה ל-NBA, והליגה המקצוענית הצעירה בת התשע תיסגר. זה ידוע וסגור. אפילו שכני בגארדן סיטי, מנהל הליגה דייב דה-בושר, רמז לי שהמידע נכון.

טסתי לקולורדו כדי להשתתף בקונפרנס, ופרויקט מחקרי באוניברסיטת קולורדו בבולדר הקרובה לדנבר, אך על החברים שלי בטירת הכרמל אני לא יכול לעבוד. הם יודעים שהסיבה האמיתית הייתה לראות את האול-סטארס של ה-ABA בין דנבר נאגטס ובין נבחרת "שאר הליגה", ואת תחרות הדאנק שכל עכברי הכדורסל דיברו עליה, כי גדולי הדאנקיסטים ביקום – עבר, הווה, ובינתיים גם עתיד – השתתפו בה. כל השמועות בעניין סגירת הליגה לא עניינו אותי. כל מה שהיה חשוב לי היה שאני טס לחזות בשחקנים מעופפים שלליגה הוותיקה וזקנה אין כמותם.

ב-ABA משחקת כל שנה הקבוצה המארחת באול-סטאר – העונה זו דנבר נאגטס – נגד נבחרת הליגה. או.קיי, אז דנבר נאגטס ניצחו 138-144, אבל מה שראיתי במחצית הייתה ההצגה הגדולה בעולם, כולל "אנני אוקלי אשת לפידות", פרנק סינטרה, הביטלס, ואולימפיאדת החורף באינסברוק.

ליגת ה-ABA ידעה שזאת שנתה האחרונה, והיא הלכה על כל הקופה באול-סטאר שלה כדי שייקחו אותה ברצינות ויתחשבו בה ובשחקניה בשנת סגירתה של החנות. אז מה עושים כדי לייחד את האול-סטאר הזה? "הסנובים ב-NBA אומרים תמיד שאנחנו ליגת דאנקיסטים", אמר לעיתונאים ג'ים בוקטה, מנהל השיווק של ה-ABA,"אז החלטנו שאם כך חושבים עלינו, אז בואו נראה לעולם כמה דאנקים". וכך נולדה תחרות הדאנק שהמגזין "ספורט אילוסטרייטד" כינה "ההמצאה הטובה ביותר לזמן ההפסקה מאז בית השימוש".

וכך, בחצי, חזיתי ב'אליפות העולם בדאנק' – כך כינו אותה למרות שאף דנקיסט לא הגיע מברית המועצות או מה-NBA – בהשתתפות חמשת הטובים בליגת ה-ABA. אין צורך להוסיף שחמשת הטובים בליגה הם גם חמשת הטובים בעולם, בכלל זה כל מה שיש ל-NBA להציע. ככה זה היה אז: הפנתרים האמיתיים היו ב-ABA. ב-NBA שיחקו השחקנים המחושבים, המגושמים והמתוכנתים של הסלטיקס, הלייקרס והניקס. ב-NBA שיחקו כדורסל כמו שמלמדים בקורס למאמנים. ב-ABA משחקים הרבה כמו בשכונה, כשהשחקנים מתעופפים לסל עם כדור אדום-לבן-כחול, ועם חוק 3 נקודות מעבר לקשת. את הכדור לא קיבלה ה-NBA. אבל את הקשת והדאנק גנבה מהם ה-NBA ללא בושה וללא הכרת תודה.

אולי בוב מקדו מהבאפלו בילס של ה-NBA שייך לחמישייה זו; אבל הוא היחיד. אולי ה-NBA טובה יותר בהגנה, בשיטתיות, במינהל ובארגון, אך כולם כאן יודעים – כל העכברים חולי הכדורסל – שאין יריבות של ממש לחמישיית השחורים ששינו את כוח המשיכה בכל תחרות הכוללת דאנק. חמישייה זו שייכת היום כולה ל-ABA. אני מתכוון לג'וליוס "ד"ר ג'יי" ארווינג מניו-יורק נטס, ארטיס גילמור הענק מקנטקי קולונלס, ג'ורג' "איש הקרח" גרווין מהספרס, דייב "סקייווקר" תומפסון מהנאגטס ולארי קנון, בן קבוצתו של גרווין בספארס.

בלבי אני יודע  שאפשר לבטל את המוקדמות לדאנק; לבטל את כל המהומה על מאומה ופשוט לתת כדורים לשניים – ד"ר ג'יי ודייב תומפסון – ולבקש מהם להתעופף ולהראות לנו, אנשי האדמה, כמה דאנקים באוויר. כל הקומוניסטים במוסקווה עדיין זוכרים את דייב תומפסון. לפני כמה שנים, ביום סתווי אחד ב"אולימפיאדת הסטודנטים", הוא זינק עם הכדור כמעט מקו העונשין, התעופף למרומי האולם ובכוח אדיר החדיר את הכדור מלמעלה למטה. בום! חמש דקות אח"כ כדרר לסל. הסנטר האדום סרגיי בולייצ'ב היה האחרון בדרכו. מה יעשה? יעצור ויזרוק מ"דאונטאון"? יכדרר ויעבור את הענק מימין או משמאל? אנא היו רצינים, קומרדים, או.קיי? הוא כדרר, וכשהגיע מטר לפני הסנטר הפעיל את המעלית. כשהוא ניתר מ-ע-ל בולייצ'ב עם דאנק מהסרטים, 10,000 צופים חשבו שהם חוזים באלוהים, למרות שאין דבר כזה בבריה"מ. עד היום, רבים עדיין מצביעים על הדאנק הזה כגדול בכל הזמנים עם הדאנק של ד"ר ג'יי כמה שנים אחר כך נגד הלייקרס, כשהוא מנתר, נכנס מתחת לסל, יוצא מהצד השני ובדאנק מחדיר כדור שגרם לכל הלייקרס לחפש את ישו (חוץ מאחד מהם שחיפש את מוחמד).

לפני שבועיים ראיתי את תומפסון ב"נסאו קוליסיאום", ביתה של הנטס בלונג-איילנד – 2 מייל מביתי – נגד ד"ר ג'יי והנטס. הוא עלה לקליעת ניתור במרחק חמישה מטרים מהסל. הכדור פגע בטבעת ודייב עצמו הספיק להגיע בצעד אחד לכדור, התעופף, ובשתי ידיים הטביע את הכדור פנימה. גובה ניתורו נמדד פעמים רבות. הגובה – לא ייאמן כי יסופר –  תמיד נע בין 125 ס"מ ל-135 ס"מ.  עכשיו תמדדו את עצמכם, גם שחקני הכדורסל מביניכם, ואם תמדדו התרוממות של 50-60 ס"מ הייתם לא רעים.

חזרה לתחרות: תארו לעצמכם את חמשת הטובים ביותר בעולם מתחרים על תואר אלוף הדאנק! המחשבה מרטיטה ומלהיבה. למי חשוב המשחק? ה"הף-טיים", כפי שאומר חברי אברהם סבח מבת-גלים, הוא הדבר. תומפסון הוא הפייבוריט. כמה מהעיתונאים התבקשו להציע הצעות לדאנק. הוא שמע מה הצענו לו, הכפיל בוודאי את דרגות הקושי בשתיים והחל להתאמן.

ומיהו המתחרה מספר אחד של דייב? אני לא צריך להסתכל רחוק. ג'וליוס אירווינג. אני מכיר אותו עוד כשהיה בן 14-15-16 והיה משחק במגרש המשחקים ליד הופסטרה יוניברסיטי, כ-2-3 ק"מ מביתי. זה היה ממש ליד המגרש של האוניברסיטה שבו שיחק רובי יאנג שלנו עם פלה, בקנבאואר ועוד כוכבי-על מזדקנים בקוסמוס נגד מכבי תל אביב לפני כמה שנים. למרות שלאס-וגאס קבעה את תומפסון כפייבוריט ביחס 4.25:5. תשים עליו $4.25 והוא מנצח – תרוויח חמישייה, והכל כמובן תלוי כמה אפסים שמת מימין ל-4. אבל רבים – בכלל זה עבדכם הנאמן– שמים את הכסף על הד"ר. הדבר היחיד שעלול להכשילו הן ברכיו. (אני 'שם את הכסף' רק בראשי).

ד"ר ג'יי בילה העונה יותר זמן תחת הסכין בשולחן הניתוחים מאשר על מגרשי הכדורסל. הוא שחקן הכדורסל מספר אחת ב-ABA ללא ספק, ואולי גם בעולם לדעת רבים (זה היה 2-3 שנים לפני לארי בירד ומג'יק). הוא מלך הדאנק והשליט היחיד בו. אך האם יוכלו ברכיו לעמוד במעמסה? ארווינג מבלה 15 דקות בחדר ההלבשה. הוא בוודאי עוצם את עיניו ומדמיין עלייה לשחקים, העברת כדור מיד ימין ליד שמאל, אל מאחורי הגוף, חזרה ליד ימין – ודאנק. דאנק  רגיל לא ינצח כאן. השופטים רוצים הרבה יותר מזה. הם מחפשים יצירה, מקוריות והשראה. לא רק גובה.

רוברט ("אוזניים") לואיס מ"דיילי ניוז" בא בסערה ללאונג' העיתונאים. "שמעתם, שמעתם?" הוא אומר, "דייב תומפסון עומד לבצע את הקריידל דאנק". הקריידל דאנק הוא דאנק שבו אתה עולה לשחקים כשהכדור מונח על זרועך כתינוק, ושם, בגובה האולם, אתה מכניס בכדור אגרוף בידך השנייה, והכדור מונחת מזרועך למטה לכיוון הסל. רוב העיתונאים לא מאמינים שזה ייתכן. יותר מדי פעולות בניתור אחד. עוד לפני שאנחנו מתאוששים פורץ ללאונג' קירק רוברטסון מ"שיקגו טריביון" ואומר שזהו זה, הוא קיבל מידע אחרון: "ארווינג ינסה דאנק מקו העונשין".

זה כמעט בלתי אפשרי ואנו יודעים זאת. הדאנק מהעונשין הוא טיסה אווירית בקשת כוללת של ששה-שבעה מטרים – ארבע לראש הקשת ושניים-שלושה לנחיתה. עכשיו כל מה שנותר לעשות הוא לשבת ולהמתין להתחלת התחרות.

החוקים פשוטים: כל החמישה מבצעים שלושה דאנקים. הניקוד הוא מ-10.0 ומטה. שלושת הטובים ביותר עולים לגמר לעוד שני דאנקים כל אחד, כשהניקוד במוקדמות מבוטל. שישה שופטים ינקדו על פרמטרים של גובה, רחיפה, אמנות ויצירה. כמו שציפו כולם, השלושה שהגיעו לגמר הם גילמור, תומפסון והדוקטור. ד"ר ג'יי נראה לי הטוב ביותר, אך כשאתה הולך למסעדת "סטאופר" במנהטן אינך מחווה דעה על טיב הארוחה כבר לאחר הסלט הראשון. הסטייק הוא הקובע, רבותי. ומה שראיתי במנה העיקרית היה הצגה שלא ראיתי כמוה וכנראה לא אחזה בדומה לה כל ימי חיי.

גילמור מתחיל את שלב הגמר. הוא מכדרר מהאמצע, מתרומם גבוה-גבוה, מעביר כדור מיד שמאל לימין, ואז מסתובב 180 מעלות ומאחורי הגב בא הדאנק שהרעיד את הסל.

תומפסון ודוקטור ג'יי מבצעים אותו דאנק. תומפסון נראה הקליל ביותר. הניקוד לאחר הדאנק הראשון: תומפסון עם 9.4, אחריו גילמור והדוקטור עם 9.3.

גילמור יוצא לדאנק השני. מתרומם עם שתי ידיים ומפוצץ את הסל בדאנק אימים בסיבוב 360 מעלות. 9.3.

תורו של הד"ר. הוא מחליט לנסות משהו שעוד כמה שניות ישגע את כולנו. הוא רץ עם שני כדורים, מתרומם לסל כשכל כדור ביד אחרת, ואז מעביר את הכדור הימני מעל ראשו לדאנק במין "הוק", ואז בשמאל הוא מבצע דאנק נוסף ב"ווינדמיל" (תחנת רוח; דאנק בזרוע ישרה לחלוטין מתחילה ועד סוף הדאנק)! ד"ר ג'יי הוא היחיד בעולם המסוגל לבצע את הדאנק שהוא פיתח כששיחק באוניברסיטת מסצ'וסטס לא רק בגלל ניתורו האדיר, אלא גם – ואולי בעיקר – כף ידו העצומה בגודלה, המחזיקה בכדור כאילו היה אשכולית קטנה בפרדס של אדון יהושע בכפר ויתקין. השופטים עצמם עומדים ומוחאים כף. אני משוכנע שזה עתה חזיתי ביצור חללי מיקום אחר. אף אחד לפניו לא ביצע דאנק כזה. ה-9.7 שקיבל הוא ציון נמוך מדי, ואני בטוח שהשופטים עצמם היו מבולבלים, לא הבינו במה חזו זה עתה. אחרי שיחשבו על הדאנק חצי לילה בלי יכולת להירדם הם יתחבאו שבוע שלם בביתם מבושה, כי הם סוף-סוף הבינו באיזה מבצע-על הם חזו. הם יודעים בעצמם שהייתה כאן שדידה של הד"ר. מספר הפעולות שהוא עשה בשנייה וחצי הוא יום עבודה עבורם.

או.קיי. התור של תומפסון. מה יעשה? האם ינסה לעשות אותו הדבר? "דו איט… דו איט" – צורח קהל של 15 אלף איש. זה המגרש של תומפסון והקהל של תומפסון. אבל כפות ידיו קטנות משל הד"ר והוא לא מסוגל להתרומם עם שני כדורים. הוא חייב לעשות משהו אחר. הוא מחכה, מתרכז ואז מתפרץ. תומפסון מבצע אף-הוא דאנק "ווינדמיל", אבל איכשהו ההתעופפות שלו לא כל כך נקייה וציונו  9.4.

גילמור יוצא לדרך לדאנק השלישי בסדרה. הוא מחזיק כדור שנראה בידיו העצומות כמו ג'ולה קטנה. הוא מכדרר מקו האמצע, עולה למעלה בערך 20 ס"מ קרוב מקו הפאול, ובלא חוכמות רבות, בלא אמנות מיותרת, פשוט יורה את הפגז הכביר ביותר שראיתי אי פעם שנזרק לסל. אבל הוא מקבל רק 8.8 והוא מחוץ לתחרות. למה רק 8.8? במסיבת העיתונאים אחרי התחרות טענו השופטים שהיה זה דאנק ללא מקוריות, יצירתיות ואמנות. "תראו", הוא אומר לנו אחר מסיבת העיתונאים, "זוהי תחרות בדאנק. אתם רוצים אמנות? לכו למטרופוליטן אופרה בניו-יורק".

עכשיו נותרו השניים, הדאנקיסטים הטובים בעולם. הרגע שלו חיכינו כולנו: כאילו פרנק סינטרה ובינג קרוסבי מתחרים על תואר "הזמר הגדול מכולם" כשלכל אחד שיר אחד בלבד לשיר. תזייף טיפה, תשכח מילה – אתה היסטוריה. שני הטובים ביותר בדאנק אחרון שיקבע את המנצח. ידעתי גם שתומפסון מכין משהו מיוחד לדאנק השני הוא מפגר בשתי עשיריות אחרי הדוק, ולדעתי הוא חייב לעשות  10.0 או לפחות 9.9, ולקוות לשגיאה קלה של הד"ר כדי לנצח.

תורו של תומפסון. הוא צנום, רזה ונמוך (1.95 מטרים לעומת ה-2.01 של הדוקטור). הוא משפשף את הכדור, מניחו על אמת ידו, מכדרר מעט, מעיף מבט בסל. מה יעשה? אני מסתכל בדוקטור. הוא לא רוצה להראות שהוא מתוח ומסתכל על הרצפה. ואז, בשלווה ובנחת נע תומפסון לכיוון אמצע המגרש. כדרור, שניים, הוא תופס את הכדור, עוד כדרור, ואז הוא יוצא לדרך עם ניתור בערך 30 ס"מ קדימה מקו העונשין, התרוממות ו… אוי, אלוהים, מה הוא עושה! באוויר, בשחקים, הוא מסתובב סיבוב שלם, 360 מעלות, הכדור בשתי ידיו, ו… בום! הכדור בסל. איזה סל! איזה דאנק! הייתה זאת הפעם הראשונה שאתלט כלשהו מבצע סיבוב 360 מעלות עם דאנק שהוא למעשה דאנק למרחק. יש רבים הקוראים לדאנק הזה "תומפסון" עד היום. 15 אלף הצופים עומדים ופשוט משתוללים. השופטים נותנים לו 10.0 והקהל יוצא מגדרו. השחקנים – ואלה הטובים בעולם – לא מאמינים למראה עיניים. הם רצים לתומפסון, מחבקים אותו, וראיתי שלושה משתחווים בפניו!

כולם שכחו שהדוקטור עדיין לא קיים את ביקור החולים האחרון שלו.

הוא זקוק עכשיו ל-9.8 כדי להשוות; 9.9 לניצחון, ומה נותר לעשות בשביל לגבור על דייב תומפסון? "התייעצות קצרה" עם מאמנו קווין לפרי, והוא יוצא לדרך.

הדוקטור הוא כבר לא מה שהיה. ברכיו איבדו מקפיציותן, ואני ורבים אחרים באולם לא מאמינים שיש דרך לגבור על מה שעשה תומפסון לפני דקות אחדות.

או.קיי. עברו חמש דקות מאז המבצע הלא ייאמן והקהל נרגע. הדוקטור עולה באטיות על המגרש. הכדור מוחזק בשתי אצבעות. ברכיו עטופות מגינים ותחבושות. הוא מגיע לקו האמצע, מסתובב והולך לאט לכוון הסל הנגדי. 10,000 דולרים פרס למנצח, וההתערבויות, והכבוד… אין, אין לו סיכוי, חושבים כולנו.

אני יודע שלדוקטור יש היכולת, אך הוא זקוק ליותר מיכולת. הוא זקוק להשראה. הוא זקוק ליצירה. הוא חייב לעשות משהו שלא נעשה לפני כן. האם הכין מבצע ראוי לשמו? הסיבוב של תומפסון תפס את כולנו – ואותו – בהפתעה גמורה. פשוט לא חיכינו לזאת, ומה יכול עוד הדוקטור לעשות?

או.קיי. עוד הקפצה. ועוד הקפצה מתחת הסל הנגדי. נו, עכשיו ברור שהוא מנסה דאנק מקו העונשין, דבר שעדיין לא בוצע אף פעם. הוא פורץ ממרכז המגרש, וכ-30 ס"מ ל-פ-נ-י שהוא מגיע לקו העונשין הוא יוצא לדרך. עולה ועולה ועולה ועולה עם זרוע מקופלת. כאילו הוא מהלך באוויר. ואז ספק מין הוק, ספק "פאמפ" – למעשה קצת מזה וקצת מזה, הוא מבצע את הדאנק הגדול בכל הזמנים.

דייב תומפסון הוא הראשון שמתנפל על הדוקטור. הוא לא צריך לראות את ה-10 כדי לדעת שהד"ר הוא מלך הדאנק. כולם, שחקנים ושופטים רצים אליו. כולם יודעים שראינו מבצע שאולי לעולם לא נחזה בו שוב. הקהל, שהוא הקהל של תומפסון, יודע שהדוקטור הוא המלך. השופטים מרימים את ידיהם – 10.0 נקודות. 10 נקודות, רבותי. הדוקטור הוא מלך הדאנק.

שכחתי שאנחנו באמצע משחק כדורסל. אול-סטאר 1976. יש לנו משחק מהיר ומרתק, אם אתם מוכנים לקבל משחק עם 75 אחוזים התקפה ו-25 אחוזים הגנה כמרתק. ב-ABA ההגנה היא מין קללה שהביאו מהגיהנום. לכן מתפתח משחק מהיר ביותר. קווין לפרי מאמן את קבוצת האול-סטאר ולארי בראון את הנאגטס, והם נותנים לשחקנים יד חופשית במשחק. כבר חצות כשהרבע הרביעי החל. רבים עוזבים את האולם ומחמיצים שיא של דנבר קבוצתם, שקלעה ברבע אחד לא פחות מ-52 נקודות. התוצאה היא 138-142, שלוש שניות לסיום. דן איסל, השחקן הענק הלבן של דנבר, מתעופף לו באוויר ובדאנק עצום מסיים את המשחק 138-144. דנבר גברה על האול-סטארס! דן איסל 'השחקן המצטיין'.

"אני התקווה הלבנה" , אומר דן איסל לנו, העיתונאים, "אני התקווה הלבנה. איפה הדוקטור? אני רוצה את הדוקטור…"

***

ל"אליפות העולם בדאנק" קוראים היום "תחרות הדאנק" וגם היא שונתה, בוטלה והוחזרה כמה פעמים. מה שלא ניסתה ה-NBA לעשות, תחרויות הדאנק באול-סטאר שלה מעולם לא הגיעו ברמתן לאלה שנתנה לנו ה-ABA, כמו תחרות הדאנק האחרונה ביום הנהדר ההוא בדנבר. פרט למייקל ג'ורדן לא היה דאנקיסט חדש עם כריזמה ועניין הצופים בתחרות קטן. אבל אפילו מייקל, בתחרות הדאנק ב-1988 באול-סטאר בשיקגו, ביצע אמנם דאנק מקו הפאול, אבל איפה היה הדאנק הזה ואיפה היה הדאנק של הד"ר. חזיתי בשניהם ממרחק של לא יותר מ-10 מטרים. הד"ר ניתר כ-30 ס"מ לפני הקו ועשה דאנק עם יד כפופה! מייקל ניתר מהקו עצמו – אף הוא עם יד כפופה – אבל ד"ר ג'יי ריחף באוויר כמו ציפור. מייקל, נהדר ככל שהיה, לא היה יכול לעוף כמוהו. הוא לא הגיע לרמתו של הדוקטור בדינקוקים.

באותה התקופה הייתי גם ראש המחלקה לביומכניקה, וראש המחלקה לSPORTS MANAGEMENT באוניברסיטת אדלפיי. אחד ממרצי האורחים בקורס לעיתונות ספורט היה ברוס מיירס, אז מנהל המדיה של עתונאי החוץ ב-NBA. תרגמתי את הטובות שבהצעות נערי ישראל שבקשתי שישלחו לי הצעות לתחרות הדאנק. תרגמתי, ונתתי לו אותן. שנתיים אחר כך, בתחרות הדאנק, ראיתי דאנקיסט ואת הפליימייקר של קבוצתו ניצבים יחד לדאנק כשהפוינט-גארד הוא המוסר את הכדור (בצורות שונות ומשונות). לא שמרתי את תשובות "עכברי ישראל" כך שאיני זוכר את שם המציע לבצע דאנק עם שני משתתפים, אך אי-שם בישראל יש גבר צעיר – כאשר כתבתי את המאמר הוא היה בוודאי בן 14  – ששינה את תחרות הדאנק של ה-ABA ואח"כ ה-NBA!!