איך מסכמים חוויית דראפט? איך בכלל מסקרים אותו? מאז שנודע שיתאפשר לי ללכת השנה לדראפט סופר מסקרן לנו כישראלים ולי באופן אישי, שמרתי על זה בסוד. אחרי מה שקרה לי בשנה שעברה לא רציתי לנחס: גם שנה שעברה הייתי אמור להיות בברוקלין. כבר היה לי אישור, מלון וכרטיס טיסה, אבל ברגע האחרון נאלצתי לבטל בגלל סיבות אישיות. 

שנה שלמה חיכיתי לרגע הזה. לרגע של לשלוח לליגה את הבקשה לסקר. של לקבל את האישור המיוחל במייל. של לעשות סידורים עם האישה, שבגלל עבודתה התובענית זה בכלל לא מובן מאליו שאני כאן. ואז התחילה עוד מלחמה וחשבתי שהנה, הכל שוב מתחרבש 

אבל אז הג'ינג'י מהבית הלבן סידר לי הפסקת אש, האישה אמרה שוב אוקיי, והרשיתי לעצמי לחשוף את זה למתי מעט. אפילו מלון לא הזמנתי הפעם עד שזה היה בטוח. וגם אז, שמרתי בבטן כי ידעתי שאינספור דברים יכולים להשתבש: הקטן יביא איזה וירוס מהגן ואני אדבק. אני אפספס את הקונקשן. עד שלא הייתי בשער העלייה למטוס לניו יורק חמישה אנשים ידעו את זה חוץ מאשתי. אני לא מאמין באמונות תפלות אבל אמרתי שהפעם אני לא נותן לשום דבר לקלקל.

מרגע שכף רגלי דרכה במטוס הסכר נפרץ. כתבתי לכל מי שאני מכיר שאני בדרך, ניסיתי להבין את מי אני הולך לפגוש מהכתבים שאני עוקב אחריהם ומכיר, איזה שחקנים הכי ירגש אותי לראות. כעכבר ותיק, אני נהנה כל שנה להתכונן לדראפט ולהכיר חלק מהשמות החדשים שהולכים להגיע לליגה, אבל השנה התרגשתי במיוחד. לא רק כי לקבוצה שלי יש שתי בחירות לוטרי, אחת מהן במקום השני, אלא כי השנה שני ישראלים – או לפחות ישראלי וג'ואיש גוד בוי אחד – הולכים להיבחר כנראה.

קשה לתאר במילים את ההרגשה כשאתה מתקרב לברקליס סנטר, למשהו שחיכית לו כל כך. להיכנס פנימה, לראות את ההמולה, את השחקנים הצעירים שקראת עליהם בכל התחזיות וראית בכל הסרטונים לבושים בחליפות נוצצות, חלקן משעשעות במיוחד, עם המשפחות שלהם לבושות כאילו זה יום חתונתם.

ואז זה מתחיל. לא הדראפט. הפרפרים בבטן שלך. אתה רואה את קופר פלאג יושב כולו לחוץ אחרי מי-יודע-כמה ראיונות ובקשות לתמונות ממעריצים ומת שזה ייגמר כבר. את דילן הארפר מסתובב כמו טווס עם חיוך מאוזן לאוזן, להבדיל אלפי הבדלות, ואת דני וולף ומשפחתו מחכים לייצג את ישראל עד כמה שאפשר. סביב שולחן אחר מסתודדת משפחתו של וי ג'יי אדג'קומב, שני אחים ואימא ועוד ילד קטן שנראה בן 10 או 9, אבל מסתבר שהוא אח שלו בן ה-4. כולם יודעים שבעוד כמה דקות החיים שלהם הולכים להשתנות. חלק הולכים לעבור לטקסס, חלק לפילדלפיה, חלק יגיעו עד לקצה העולם ימינה בפורטלנד. הם נרגשים לא פחות ממך וחוזרים על המנטרה של "אנחנו רק רוצים שייבחרו בנו" או "לאיפה שנגיע יהיה טוב" אבל יודעים בתוך תוכם שהם לא רוצים להגיע לוושינגטון וויזארדס.

בחדר התקשורת המולה. הייתי כבר במשחקים, גם כאלה עם הרבה תקשורת יחסית, אבל בחיים לא ראיתי כל כך הרבה כתבים ואנשי צוות במקום אחד. לכל קבוצה יש פה לפחות 3 שמסקרים אותה, ועוד כמה בינלאומיים שהגיעו בתקווה שיליד הארץ שלהם ייבחר השנה. סינים, צרפתים, גם יואב מודעי שלנו כאן, ואפילו אחד מיוגוסלביה לשעבר שגר פה ומסקר בכלליות את הליגה. ואתה? אתה מסתובב כמו ילד שרואה את הגיבורים שהוא מכיר מהטלוויזיה, רק שאלה כתבים שאתה עוקב אחריהם כדי לסקר פה את הליגה, פרצופים ושמות שאתה מכיר וקורא באופן קבוע. אתה מציג את עצמך, מחליף אימיילים עם חלקם, חלק יותר נחמדים חלק רק מנומסים אבל ממהרים להגיד ביי.

האירוע שלשמו התכנסנו מתחיל, ואיתו גם ההמולה האמיתית. טלוויזיות משדרות את הבחירות, כתבים מחליפים ביניהם דעות ורשמים. "איך ניו אורלינס ויתרה על בחירה לא מוגנת בשנה הבאה?" או "מה פורטלנד עושה?" ובין לבין אתה מנסה ללהטט בין הצורך לעדכן בזמן אמת כל בחירה כאן, כמו שהתחייבת, לבין הרצון לדבר עם כמה שיותר אנשים, כמה שיותר שחקנים, שהראיונות איתם בכלל נערכים בצד השני של החדר במקום שלא מאפשר אפילו לשמוע מי נבחר עכשיו.

כולם יושבים שם מחכים ליהלום שבכתר, קופר פלאג, שמבושש להגיע כי כולם רוצים לדבר איתו עכשיו בטלוויזיה. בינתיים מגיע דילן הארפר, ואתה מצליח להשחיל לו שאלה שהופכת לוויראלית כי משתף אותה שדר הבית של סן אנטוניו:

הבחירות נמשכות ואז מתחיל גם הבלגן, כמעט כל בחירה שנייה עוברת בטרייד, קבוצות מחליפות אותן כאילו היו גרביים ממש כמו בבדיחה הישנה על המילואמניקים והרס"ר. את חלק אפשר להבין ואחרות לא ברורות. למה פיניקס בסוף העבירה את הבחירה ליוסטון, אחרי שכל כך דאגה להחזיר אותה בתמורה לדוראנט? ומה באמת לעזאזל ניו אורלינס עושה?

בינתיים מגיעים עוד שחקנים, ואתה רוצה לדבר עם כולם אבל לא מצליח. מהר מאוד אתה זונח את הרעיון המקורי שלך: לנסות לדווח על תחושות וחוויות בזמן אמת, ובמקביל לעדכן על הבחירות ולראיין שחקנים ולהגניב להם שאלות שאתה מת לשאול אותם. ובכלל לא אכלת כלום מחמש בערב, ולא שתית כבר שעתיים. אבל כיף לך. האדרנלין מחזיק אותך. רק דבר אחד עדיין לא קורה: דני וולף לא נבחר. בכל התחזיות צפו שייבחר איפשהו בסביבות 10 עד 20 אבל עכשיו כבר בחירה 22 של ברוקלין עברה, ואפילו היא לא בחרה אותו. מתגנב החשש שאולי לא יהיה אפילו נציג ישראלי אחד בדראפט, כשפתאום שמו של בן שרף מוכרז. אף אחד בחדר לא מבין למה אתה כל כך שמח, ועוד יותר למה אתה פולט צעקה קטנה כשבחירה אחר כך סוף כל סוף וולפי נבחר.

העיתונאים מתחילים להתפזר, כשהדראפט עומד להסתיים. ממאה ומשהו שהיו פה נשארו רק עשרה. אולי קצת יותר. כל אחד עובד על הכתבה המסכמת שלו, ואתה אפילו לא התחלת את שלך כי אתה מחכה למסיבת העיתונאים של דני. בינתיים מגיע משהו שלא קרה עד עכשיו, אחד מהבכירים בליגה פה הוא יהודי שהביא איתו חבורה של נערים שהם מעריצי וולפי, ומחכים לתמונה איתו. פתאום בלב חדר העיתונאים עומדים כעשרה בני 15-16 ומחכים לאלילם, ואתה מבין לגמרי לליבם. רק לפני שעתיים היית באותו מקום כמוהם, וזה מרגיש לך מוכר. אחרי סבב תמונות וכיפים סוף כל סוף דני עולה לבמה. הוא מספר שהוא עדיין לא הספיק לדבר עם בן שרף אבל מתרגש נורא, מספר על ההשוואות שלו ליוקיץ' ולגבוהים אחרים שמוסרים, ושהוא מאוד מתרגש לשחק עם קבוצה צעירה שהוא יוכל לרוץ, עם הרבה חבר'ה שיודעים למסור. אחד הכתבים אומר שהוא שמע מאימא של דני שזה מה שהוא רצה, להיות בתפוח הגדול. דני לא מכחיש את הידיעה. ואז מגיע תורך:

ופתאום כל הערב מקבל משמעות חדשה. כן, היה ממש נחמד לפגוש את כל העיתונאים. היה מדהים לדבר עם שחקנים אחרים וגם עם שחקנים מהקבוצה שאתה מסקר כבר כמעט עשור. היה מדהים לראות את כל התעשייה שמאחורי הקלעים של מה שאנחנו צורכים כל ערב, ולראות איך הכל מתקתק ועובד, הכל מסודר, לכל דבר יש מישהו שאחראי עליו ואם אין לך אישור – אתה לא נכנס.

אני לא איש דתי, אבל אני מגדיר את עצמי מאמין. אני מאמין שלכל דבר שאנחנו עושים יש סיבה. כל מהלך משפיע על השני, מוביל אותנו למקומות שהיינו צריכים להיות בהם. רצף האירועים בחיים שלי, שבכלל לא קשור לכדורסל או ל-NBA, הוביל אותי להתגלגל למצב שבו אני יכול להגשים עכשיו חלק מחלומותיי: לסקר משחקים פה ולדווח מאחורי הקלעים על הנעשה. כך גם כנראה היה מה שקרה לפני שנה. סיכוי טוב מאוד שאם הייתי טס לדראפט בשנה שעברה לא הייתי חוזר אליו עכשיו. זה יקר, זה מסובך, זה דורש הרבה תיאומים. שלא לדבר על ההקרבות שעושה האישה. אבל זה קרה, ולא טסתי. התבאסתי מאוד, אבל בחלוף שנה אני מבין שהכל היה שווה את זה. לא רק הגשמתי חלום של להיות נוכח בדראפט, אלא בכזה שבו נעשתה היסטוריה יהודית קטנה. אפילו ישראלית אם תחשיבו את וולפי אחד משלנו. המעגל נסגר.