יש אלופה חדשה. המשחק השביעי סיכם בצורה מושלמת את הפלייאוף של הת'אנדר – דברים לא עבדו, עד שהם כן, באחד הניצחונות הגדולים שראינו במשחק 7 אי פעם.

הת'אנדר התחילו את המשחק עם יותר מדי החטאות מהשלוש ובחירת זריקות מזעזעת, מה שהשאיר את אינדיאנה בתמונה. בסופו של דבר, כיאה לאלופה שחזרה פעמיים מ-2:1, היה רגע שבו זה השתנה. רצף שלוש השלשות של הת'אנדר היה הניצוץ הזה, אבל הסיפור בעיניי הוא מה שקדם לו. על כל ריבאונדי ה"נעיף את הכדור ואז נחשוב", על הקפיצות בהגנה.

זה הסוד של הת'אנדר 24/25. אולי קבוצת ההתקפה החלשה ביותר שזכתה באליפות בשנים האחרונות, אבל קבוצת הגנה עילאית. כזאת שידעה להשיג יותר זריקות מיריבתה בהפרש, וכזאת עם חוסן מנטלי. ג'יילן וויליאמס נכנס למשחק הזה דרך ההגנה אחרי מחצית ראשונה מזעזעת, למשל, והיה מדהים בחצי השני.

שיי גילג'ס אלכסנדר, לראשונה בחייו, שיחק כמו פוינט גארד. הוא השווה שיא עונה באסיסטים והפעיל את צ'ט הולמגרן, שמצידו שיחק כדורסל אחראי ועשה מה שהוא יודע לעשות. זה לא היה גמר טוב של צ'ט, זה היה משחק 7 מצוין.

הגיבור האמיתי, אחרי שיי, הוא אלכס קרוסו. יצא לי להשוות אותו לאנדרה איגודלה, וזה הורגש בעיקר במחצית הראשונה. הידיים שלו לא רעדו, וגם הגנתית הוא עשה פעולות גדולות על סיאקם. האופי שלו ושל לו דורט היה קריטי כאן, בדקות שהרגישו כאילו הקארמה בצד של הפייסרס.

הייבוש של אותו סיאקם ברבע השלישי אולי עלה לפייסרס במשחק. הוא היה צריך לעלות מוקדם יותר, היה אפשר לקחת פסק זמן מוקדם יותר. לא בטוח שזה היה מספיק.

אי אפשר לבוא לפייסרס בטענות. הליברטון פתח בצורה נפלאה, אם הוא היה בריא יכול להיות שאינדיאנה הייתה מנצחת. אחד הרגעים הכי מבאסים בפלייאוף מאז שהתחלתי לראות את הליגה, לפני 15 שנה בערך.

מקונל הגיע. גם לסיאקם ומת'ורין היו את הרגעים שלהם. הקבוצה הזאת נתנה 140% מעצמה לכל אורך העונה. זה החזיק עד ל-56:56 בלי הליברטון. ההגנה של הת'אנדר התאימה את עצמה ולכן קיבלנו כ-12 דקות שבהן רק מקונל קלע. מקונל, אגב, הוא ההוכחה שג'ון סטוקטון היה שחקן היסטורי גם בליגה של היום.

המזרח פתוח בשנה הבאה, אבל תהיה לנו פגרה שלמה לחפור על זה. כרגע צריך להעריך את אינדיאנה על פלייאוף אדיר. עונה גדולה, גם אם לא יחזרו למעמדים האלה. כשהליברטון בריא, הם עוד יחזרו.

למרות זאת, המשחק הזה כולו ת'אנדר, המשחק שהפך אותם לאלופים. הדאנק שקארוסו החטיא ברבע השלישי היה דוגמה לזה – הוא לא נכנס, אבל אלופות מצליחות לכפות את הרצון שלהן עד שהוא הופך למציאות. זה מה שקרה הערב, כשהריצה שלהם הרגישה כמו עניין של זמן. זה היה צמוד ואינדיאנה הייתה יכולה לברוח, אבל כאן בדיוק נכנס אותו שילוב בין חוסן מנטלי, כישרון וטיפה מזל בדמות הפציעה של הליברטון. ערב שאולי יזכר בתור האליפות הראשונה מתוך כמה של שושלת הרעם.