בוקר המשחק השני בסדרת הגמר, ואנחנו ממשיכים לדבר על מי שכבר לא רלוונטית כדורסלנית אבל כדרכה מעניינת גם כשהיא לא משחקת. בשבילכם היא הניקס ובשבילי הקבוצה הזאת שאלוהים יודע למה אני אוהד כבר ארבעים שנה. טפי.

בפעם שעברה דיברנו על המאמן, המפוטר, טום תיבודו. הסכמנו שתודה לו על הכל, אבל מספיק ודי והגענו איתו לתקרת הזכוכית. הפעם נרד לפרקט ונדבר על השחקנים, וכרגיל, אני מעלה תזה, אתם מסכימים או לא, וליאון רוז עושה כרצונו, לפעמים יותר טוב ולפעמים פחות. נתחיל לעבור אחד אחד.

ברונסון, ג'יילן – הרכז שלנו, הקפטן, מיסטר קלאץ' והאיש שקובע מספרים שמדגדגים את ההיסטוריה בנקודות בכלל וברגעי ההכרעה בפרט. ויתר בקיץ שעבר על איזה מאה ומשהו מיליון מחוזה אפשרי לטובת חיזוק הקבוצה, תורם מיליונים לילדים ונזקקים, באמת, מעביר זקנות את הכביש, לא נראה לי שבאמת, והוא השחקן המוביל בקבוצה ללא עוררין. שתי בעיות עם ברונסון. קודם כל, הוא מדהים. אבל הוא אחד. ובשבלונה של תיבודו ברונסון היה גם היחיד, ואז כל השאר. שחקן אחד מנצח משחקים, אבל לא אליפויות. שאלה יהיו הבעיות שלנו, ומאמין שמאמן חדש ושיטה חדשה יסדרו את הבעיה הספציפית הזאת. הבעיה השניה היא אבא ריק. ריק ברונסון הוא עוזר המאמן. הוא פעיל, הוא מדבר, הוא מנחה ומסביר וגוער ומדבר, והוא חתיכת קוץ ענק ומטריד שלא לכל השחקנים מתחשק שייתקע להם בתחת. לא כל מאמן יקבל בברכה את הפה הגדול של ברונסון סיניור ואת רמת ההשפעה שלו על הספסל ובכלל, השפעה שלפי השמועות רק הולכת וגדלה. מעניין בטוח יהיה. כי הניקס.

Tאונס, Kארל Aנטוני – החטול הוא איש מעצבן. אותי כלומר. הוא אחד משחקני ההתקפה המוכשרים בליגה, בטח בין הסנטרים. הוא קולע מכל טווח, עושה פרצוף קשוח בכניסות לסל, ומבחינת המספרים הוא משאבת ריבאונדים ברמה של דאבל דאבל בטוח למשחק. קאט יתן לך את הנתח שלו בנקודות וכדורים חוזרים, ויחייב תשומת לב קבועה מההגנה, שתרד משחקנים אחרים ותתן לברונסון את הספייס שהוא צריך. מצד שני, משהו לא עובד בינו לבין ברונסון. לא אלאה אתכם במספרים, אבל כמות המסירות בכלל והאסיסטים בפרט, שעוברים בינו לבין ברונסון הלכו ופחתו ככל שהתקדמה העונה. במשחקים הבודדים שהם כן ניסו הכימיה עבדה, כי מדובר בשני שחקנים חכמים ומוכשרים, והפיקנרול ביניהם יכול, והיה, קטלני, אבל בטבעי הם לא מסתדרים, משום מה.

ובנוסף, טאונס הוא שחקן הגנה נורא ואיום. באחד על אחד הוא מגדיר מחדש את חוקי הפיזיקה ומצליח להוות בחלל ריק יותר גדול ממסתו, וכחלק מהגנה קבוצתית השחקנים רותחים עליו בכל פעם שהוא מפספס את העמדה בסגירה, ואלה דברים שתיבודו דווקא כן היה מקפיד עליהם. יכול להיות שטאונס יסתדר בחמישייה שיהיה בה מיצ'ל רובינסון, כמו שהסתדר ליד גובר, אבל זה כבר בידי המאמן החדש.

ועוד לא הזכרתי את האופי הילדותי, הבכיינות המעצבנת ובאופן כללי התחושה שמדובר בתינוק מגודל. מודה, לא סובל אותו, ואני לא היחיד. הימור? רוז ינסה להשתמש בטאונס ובחוזה הענק שלו כחתיכה מרכזית בטרייד תמורת כוכב אחר, בשאיפה יאניס. וטאונס לא יעבור לבד, אלא גם ברידג'ס.

מיקל ברידג'ס – הצלע השלישית מוילאנובה הגיע בקיץ מברוקלין תמורת שאריות לא נחוצות מהסגל ולא פחות מחמש בחירות דראפט. מאחר וברידג'ס לא הפסיד משחק מאז ברית המילה, והוא שחקן הגנה ארך גפיים וכזה שיכול לקחת כדור עצמאית בהתקפה, ובנוסף כאמור מתאחד עם החברים מהקולג', הפכו את ברידג'ס להימור גדול במחירו אבל בטוח בתוצאתו.

וברידג'ס אכזב. כן, הוא שיחק את כל המשחקים, 37 דקות במשחק כמו שהמאמן אוהב, ובדרך כלל גם יותר, וקלע 17 וחצי, וקטף ומסר ושמר… אבל מהעונשין זרק פחות מזריקה וחצי למשחק. ולמה אני נתפס לנתון השולי הזה? כי הסוד של ברידג'ס נחשף, וזה מבאס. אתם מבינים, מיקל ברידג'ס הוא שחקן רך. הוא עדין מדי בהגנה. כן היו לו מהלכי הגנה קריטיים לאורך הפלייאוף ובמהלך העונה, הוא כן עכבישי וחוטף ונייד, אבל הוא רך. שחקנים עוברים אותו ומזיזים אותו ודוחפים אותו, וגם בהתקפה. הוא לא נכנס עד הסוף, הוא לא מתלכלך ודוחף, הוא לא קשוח. הוא תמיד יעדיף לעצור בחצי מרחק, לעלות ולזרוק על פני להיכנס עד הסוף כמו שצריך ולקבל את המגע. ומה זה עוזר אם אתה משחק 82 משחקים, אבל כל רוח קטנה או גארד עם ביצים בגודל מדיום מזיזים אותך כלאחר יד? אז הנה, ההגנה והרכות של ברידגס הם בעיה.

מה עוד? אה כן, בקיץ הוא צריך לחתום על הארכה, או להיכנס לעונה הבאה כשחקן על חוזה מסתיים. רוז אוהב לשחק עם כאלה על שולחן ההעברות. שלוש נקודות.

ג'וש הארט – הארט חייב לתיבודו לא מעט. הוא הגיע מפורטלנד במחיר עלות (אם קאם רדיש נחשב למטבע שחוק), והפך בניקס לפנים ולאופי של הקבוצה. הארט תמיד היה קשוח, אבל בניקס הוא הפך גם לפקטור אמיתי בקליעה, עם 13 וחצי נק', התחיל להוביל כדור ולמסור, עם כמעט שישה אסיסטים למשחק מול שני איבודים, ושיפר את הריבאונד עד כדי כמעט עשרה למשחק, ללא מתחרים הנמוך הטוב בליגה בתחום. ההתאיידות של הארט בשלבים המאוחרים של הפלייאוף היא חידה שעדיין אין לה פיתרון, וללא ספק הייתה אחת הסיבות להפסד לפייסרס. איך ישתמש בו המאמן הבא, והאם חס וחלילה יעבור בטרייד, עוד נראה.

או ג'י אנונובי – הבריטי הגיע בשנה שעברה מטורונטו תמורת קוויקלי ובארט, כלומר מחיר מצוין, וחתם על חוזה ענק של מעל 200 מיליון לחמש שנים. מוגזם או לא, לא יודע. כסף של דולן. מה שבטוח, אנונובי בא לעבוד בשביל הכסף. הוא שיחק העונה 74 משחקים, הכי הרבה מאז עונת הרוקי וחריג בקריירה מלאת פציעות, הוא שומר בהצלחה על כל חמש העמדות ומסוגל לשתק את רוב שחקני הליגה כשנדרש, ובהתקפה תרם הרבה יותר ממה שמראות 18 נקודות בממוצע. במשחקים שנדרש לכך אנונובי השתלט על ההתקפה, המשיך מהלכי הגנה בסלים בצד השני, ונראה כמו מי שיכול לתת עוד הרבה יותר ממה שנתן. אבל כשמישהו אחר נמצא במרכז אנונובי לוקח צעד אחורה והצידה, ומחכה שיקראו לו. האנמיות הזאת פוגעת בקבוצה ולוקחת כלי משמעותי, וחבל. ושוב, מאמן חדש, שיטה חדשה, היררכיה חדשה.

ברשותכo אני מתפנה להכין צהריים לילדים. בפעם הבאה נסגור דברים עם מיצ'ל רובינסון, הספסל והעתיד. בינתיים תתפנו למשחק השני בסדרת הגמר ותראו את השילוב הכי הזוי EVER.