הקדמה: שגיא רפאל ואור עמית, יחד עם כותבים נוספים, עומלים בימים אלו על כתיבתו והוצאתו של ספר סיפורי העונה החדש – הספר החמישי בסדרה והרביעי ברציפות.
השנה הספר יוקדש לזכרו של אלעד זאבי ז"ל, כתב הספורט המוכשר של "הארץ", שנפטר לאחר מאבק במחלת הסרטן. אלעד היה כותב בחסד ואהב את ליגת ה-NBA ואת עולם הכדורסל כולו בכל רמ"ח איבריו. מי שזכה לקרוא את כתבותיו יודע על מה אנחנו מדברים. בספר הקרוב נפרסם אחד מהטקסטים האחרונים שכתב, ונקדיש לו מקום מיוחד.
לכבודו יצרנו קוד הנחה מיוחד: eladzeevi

השימוש בקוד יעניק לכם 10% הנחה על כל רכישה, 45% נוספים יועברו כתרומה לעמותה בתחום הכדורסל בשיתוף משפחתו של אלעד. לרכישת הספר לחצו כאן.

אמן תומפסון, סטיבן אדאמס, ואיך יוסטון רוקטס הפכה לאנטי-אנליטיקס

ב-11 השנים של סטיבן אדאמס בליגה, הוא הספיק לשחק לצד כמה מהאתלטים המיוחדים ביותר שיש לליגה להציע. שש שנים לצידו של ראסל ווסטברוק באוקלהומה סיטי, שנתיים עם ג'ה מוראנט בממפיס ושנה אחת לצד זאיון וויליאמסון בניו אורלינס הפכו את אדאמס לבר סמכא בכל מה שנוגע לאתלטים. לכן, כשסטיבן אדאמס אומר על אמן תומפסון שהוא "מיוחד במינו. המהירות שלו, הוא בלתי יאומן. הקפיצה השניה שלו, הקפיצה הראשונה, כל כך מהירה מהקרקע, זה משוגע. לא ראיתי אתלטיות כזו", כדאי להקשיב לו.

פחות מחמש שנים עברו מאז שיוסטון פירקה את הקבוצה שנבנתה סביב ג'יימס הארדן לפי תורת האנליטיקס של דריל מורי. שוב יש ליוסטון גארד כוכב, אבל קשה לחשוב על סגנונות מנוגדים יותר בין הארדן לתומפסון. הפער באתלטיות של תומפסון הוא אפילו לא השוני הגדול ביותר בין כוכב העבר של יוסטון למי שאמור ויכול להיות כוכב העתיד שלה. ההבדל הבולט בין השניים הוא הפוקוס. זו אולי התכונה הכי מנוגדת לג'יימס הארדן. הארדן היה ידוע לשמצה בזכות אפיזודות בהן איבד את המיקוד בהגנה ומשחק התקפי שהתאפיין בהמון כדרורים, אצל תומפסון כל צעד הוא פעולה ממוקדת, כמו סכין מנתחים.

ההבדל בין הכוכבים מקרין גם על אופי הקבוצה כולה. ביוסטון של 2025 אין סטפ-בק בלתי נגמר ואין 17 זריקות עונשין בערב. במקום, יש ריבאונד התקפה, יש צלילה לפרקט ויש קפיצה לחטיפה שלא מסתדרת עם הידע הקיים בפיזיקה. בחירת הזריקות של יוסטון הנוכחית – שדורגה במקום הרביעי מהסוף באחוז זריקות השלוש מסך זריקות השדה – היא אנטי אנליטיקס. במקום כוכב הליוצנטרי אחד יש ליוסטון הרבה שחקנים שיכולים לספק נקודות. ג'יילן גרין, אלפרן שנגון ופרד ונווליט. לצידם יש את הפועלים שבאים לעבוד כל ערב, יש להם את סטיבן אדאמס ודילון ברוקס, שמראים לשחקנים הצעירים איך משיגים דקות משחק בדרכים נוצצות פחות. יש המון כישרון ותמהיל נהדר של ותיקים וצעירים ואיכשהו בכל זה, אמן תומפסון מצליח לבלוט, כשהדבר היחיד שגבוה יותר מהקפיצה שלו, זה הפוטנציאל שלו.

בונים בנחת

תקציר הפרקים הקודמים – בקיץ 2019 דריל מורי עושה את הטרייד שמסמל את סוף עידן האנליטיקס ביוסטון כששלח את כריס פול לאוקלהומה סיטי ת'נדר, בתמורה לראסל ווסטברוק. ווסטברוק הגיע כאחד השחקנים המלהיבים בליגה, כמו גם אחד הלא יעילים שבה. פרופיל הזריקות של ווסטברוק וסגנון המשחק שלו מעמדת הרכז לא תאמו את הסכמות מבוססות המספרים של מורי וד'אנתוני. זה היה טרייד שהלך נגד המספרים.

מצד אחד, מורי הבין בשלב הזה, שמערכת היחסים שלו עם הרוקטס על סף סיום והיה נכון לקחת סיכונים גדולים. מצד שני, הוא חיפש דרך לתקן את חוסר היעילות שהביא איתו ווסטברוק לחמישיה. זאת הסיבה שהוא החליט לקחת את תיאוריית הפייס אנד ספייס עד הקצה. בטרייד דד ליין הוא העביר את הסנטר הפותח של יוסטון, קלינט קאפלה, לאטלנטה, בתמורה לרוברט קובינגטון, בכך יוסטון התחייבה לסמול בול ופתחה עם חמישיה שהשחקן הכי גבוה בה היה 201 סנטימטרים. זה הספיק לחצי גמר המערב. בקיץ מורי וד'אנטוני עזבו. הארדן נטש מנטלית ועבר בטרייד שבועות ספורים אל תוך העונה הבאה. יוסטון התחילה תהליך בניה.

העונה הראשונה, עונת פוסט קורונה, הפכה את יוסטון לתחנת רכבת כש-30 שחקנים עוברים בסגל שלה, כמעט כפול מ-17 הניצחונות שהשיגה הקבוצה. בעונות הבאות מספר הנצחונות עלה ל-20 ואחר כך ל-22. את הניצחונות החשובים שלהם, הרוקטס השיגו בדראפט: ג'יילן גרין ואלפרן שנגון הצטרפו בדראפט 2021, ג'בארי סמית' וטארי איסון בדראפט 2022. בעונת 2022/23 15 מ-18 שחקני הסגל היו עם פחות משלוש שנות ותק בליגה, כשהקלעים המובילים – גרין, סמית' וקווין פורטר ג'וניור – עושים זאת ביעילות שהייתה גורמת למורי להתעורר בלילה בצרחות. רפאל סטון, המנהל המקצועי שירש את מורי, החליט על שינוי כיוון ואחרי שבחרו את אמן תומפסון וקאם וויטמור בדראפט 2023, יוסטון התפנתה לבנות את התשתית לצמיחה של הסגל ושמה דגש על ניסיון וקשיחות של וטרנים שיבואו לגדל את הילדים ולהחזיק את חדר ההלבשה. ג'ף גרין הגיע היישר מהאלופה דנבר, פרד ונווליט, שזכה באליפות עם הרפטורס, ודילון ברוקס הגיעו להנהיג אותם על הפרקט. אימה יודוקה קיבל את תפקיד המאמן.

קריירת המשחק של יודוקה היא ההיפך הגמור מכל מה שהצעירים של יוסטון מייצגים. הם הגיעו לליגה בזכות כישרון, הוא חצב את דרכו לליגה בעבודה קשה. אחרי שלא נבחר בדראפט הוא הלך לשחק בקבוצות שכוחות אל כמו פארגו-מורהד ביז ואדירונדק ויילדקאסט, בליגות שכבר לא קיימות. זה סידר לו חוזים קצרים ב-NBA אבל גם עונה או שתיים באירופה. ב-2007 הוא הוזמן למחנה האימונים של פורטלנד, העיר בה נולד וגדל, רק כי שחקן אחר שאמור היה להשתתף נכשל בבדיקות הרפואיות. לא רק שהוא הצליח לקבל חוזה בקבוצה, הוא פתח באותה עונה ב-75 המשחקים בהם שיחק. עונה לאחר מכן עבר לסן אנטוניו והיה חלק חשוב מהרוטציה של גרג פופוביץ'. אחרי שפרש הצטרף לספסל של פופוביץ' ב-2012 כדי להתחיל את קריירת האימון שלו.

יודוקה קיבל את ההזדמנות כמאמן ראשי בבוסטון סלטיקס בעונת 2021/22. הגעה לגמר הליגה בעונה הראשונה היא הצלחה גדולה וחותמת על יכולת האימון שלו. מחוץ למגרש קרו דברים אחרים, דברים שעד היום לא פורסמו, שגרמו להשעייתו מהסלטיקס לעונה ופיטוריו בסיומה. יוסטון קיבלה מתנה משמיים, מאמן שעונה על כל הצרכים שלה. שחקן עבר שבנה לעצמו שם על קשיחות ועבודה קשה. מאמן שהגיע כמעט עד הסוף, שבנה לעצמו שם על קשיחות ותקשורת עם הכוכבים של הדור הצעיר.

השינויים האלו עזרו ליוסטון לעשות קפיצה גדולה בעונת 2023/24 והקבוצה סיימה את העונה במאזן חצוי. יודוקה שם את שנגון במרכז ההתקפה, ההתקפה של הרוקטס תפקדה טוב ואפילו ג'יילן גרין נראה, לפרקים, יעיל. הקבוצה רשמה חצי שני מצוין של העונה שהשאיר טעם לעוד, אבל העוד הזה לא הגיע, כי 41 ניצחונות הספיקו רק למקום ה-11 במערב. בטרייד דד ליין של עונת 2023/24 היא הביאה את סטיבן אדאמס מממפיס, בתמורה לבחירות סיבוב שני. אדאמס היה מושבת עם קרע ברצועה האחורית וחזר לפרקט רק בתחילת עונת 2024/25. הטרייד על אדאמס היה מסר.

כולנו יחד?

המסר נגע לכיוון אליו יוסטון פנתה. אדאמס, כמו ברוקס ו-ונווליט, הוא שחקן קבוצתי וקשוח, כזה שתורם ועושה לא בשביל עצמו אלא בשביל הקבוצה. הכיוון של יוסטון היה ברור: לא קבוצת סופרסטארים שמושפעת מהקפריזות של הכוכב. אלא קבוצה. גם ההרכבים שהעמיד המאמן אימה יודוקה על המגרש הראו שינוי של 180 מעלות לעומת תקופת הסמול בול של מורי. מייק ד'אנטוני היה מביט ביוסטון הזו ולא מזהה את הרחוב. יודוקה משחק דקות ארוכות בהרכב קלאסי של שני גבוהים עם שנגון (211 סנטימטרים) וג'אבארי פארקר (208 סנטימטרים). סטיבן אדאמס (211 סנטימטרים) עולה מהספסל ומקבל דקות משמעותיות. יוסטון של הארדן שברה שיאים בסחיטת עבירות ובזריקות מחוץ לקשת, יוסטון מודל 2024/25 הייתה הקבוצה הראשונה מזה 22 שנה להוריד 1200 ריבאונדים בהתקפה. אם בעונה האחרונה של מורי וד'אנתוני הרוקטס שיחקו עם חמישה שחקנים מתחת לגובה 2.01, הרי שבסדרת הפלייאוף מול הווריורס הנמוכים, יודוקה שיחק לפרקים עם הרכב שכלל את כל שלושת הגבוהים שלו.

בעונת 2024/25 היו בסגל של הרוקטס 18 שחקנים. 14 מתוכם שיחקו במצטבר 23 עונות בליגה. הארבעה הנותרים שיחקו 41. הרוקטס בנו קבוצה עמוקה, מפוצצת כישרון, ומצאו את הוטרנים שיובילו אותה, בלי לדרוך לילדים על האצבעות. ארבעת הוטרנים – ג'ף גרין, סטיבן אדאמס, ונווליט וברוקס – הובילו את הקבוצה באמצעות דוגמה אישית נטולת אגו, הם לקחו תפקיד משני בהתקפה, ובמקום תרמו באמצעות האסל ומלחמה.

זה עבד. לא רק על הנייר, אלא גם על הפרקט. כשהקבוצה הזו מתפקדת – היא שורפת מגרש. הרוטציה העמוקה מאפשרת ליוסטון לייצר הגנה לוחצת שמחסלת את היריבה, ומאפשרת להם לרוץ ולייצר נקודות קלות. זה המקום בו פורחים אמן תומפסון וטארי איסון, שלמדו את זה מדילון ברוקס וסטיבן אדאמס. הבעיות מתחילות כשההגנה לא עובדת והרוקטס נאלצים לשחק התקפה עומדת.

כאן מתגלה הצד השני של המטבע של קבוצה מאוזנת ונטולת כוכבים טיפוסיים. אין בעל בית, אין שחקן שיכול לפרוץ הגנות ביעילות מספיק גבוהה. מצד אחד המחסור בבעל בית נותן מקום לאלפרן שנגון, ג'יילן גרין ואמן תומפסון להתפתח. מצד שני ההתפתחות הזו איטית ולא תמיד נעימה לעין. התוצאה היא שההתקפה העומדת של הרוקטס סובלת מהחסרונות הקולקטיביים של השחקנים שלה – חוסר יעילות ביצירת נקודות, קליעה לא מספיק טובה (הרוקטס היו אחת משבע קבוצות שדורגו בשליש התחתון של הליגה גם בקליעות מתחת לסל וגם באחוזי שלוש, אף אחת משש הקבוצות האחרות לא הגיע אפילו לפלייאין) ותקיעות כללית (מקום 28 בליגה באסיסטים).

תומפסון הצליח לחצוב לעצמו תפקיד התקפי מרשים, במיוחד אם מתחשבים במגבלות שלו. הוא המציא מחדש את הדאנקר ספוט בזכות המהירות האדירה והאתלטיות שלו. בעונת 2024/25 הוא קלע 14.1 נקודות בממוצע למשחק, ב-55% מהשדה, למרות שאין לו טווח. רוב הנקודות שלו מגיעות מתחת לטבעת, וזה נדיר לשחקן כנף. הקליעה מבחוץ כרגע כמעט לא קיימת עם 27.5% משלוש ו-68.4% מהעונשין.

תומפסון עושה חלק ניכר מהנקודות שלו בהתקפה מתפרצת, כשהוא קולט את הריבאונד ופורץ קדימה, זה נראה כאילו שאר השחקנים משחקים בהילוך איטי. בהתקפה העומדת הכדור עובר דרך אלפרן שנגון. שנגון מתחיל את המהלך בהיי פוסט עם הפנים לסל או בלואו פוסט עם הגב לסל. הוא מנצל את הכח והזריזות שלו למשוך את הדאבל טים. תומפסון מחכה בדאנקר ספוט, ומספיקה שניה של חוסר תשומת לב מהשומר שלו כדי שזה יגמר בדאנק. זה מעיד על המהירות של תומפסון, כמו מהירות וראיית המשחק של שנגון. לתומפסון יש יכולת חדירה טובה מאוד, הוא חודר ומגיע עד לטבעת. זה לא קורה מספיק, כיוון שכל זמן שהקליעה שלו מוגבלת, האיום שלו בהתקפה העומדת הוא חד מימדי.

"כמו קובי"

הכישרון של תומפסון הבליח לפרקים. בסוף ינואר הוא רשם את הטריפל דאבל הראשון שלו העונה כשקלע 23 נקודות, הוסיף 14 ריבאונדים ומסר 10 אסיסטים בניצחון חוץ מרשים על קליבלנד, הקבוצה שהחזיקה את המאזן הטוב בליגה באותו זמן. יומיים מאוחר יותר הוא רשם את משחק השיא שלו, כשהרוקטס התארחו אצל האלופה מבוסטון. תומפסון שרף את המגרש, הוא רץ כל כך מהר שכשאל הורפורד רץ לידו, הוא נעלם מהמסך במאית שניה. תומפסון הגיע לטבעת פעם אחר פעם וסיים עם שיא קריירה של 33 נקודות. היו לו אפילו שני סלים מבחוץ. את המשחק קינח בסל ניצחון ששבר שיוויון. בראיון אחרי המשחק, לצידו של דילן ברוקס, נשאל איך הוא מרגיש וענה "אני מרגיש כמו קובי."

המנטליות של קובי כבר שם – ככה זה כשכבר מחטיבת הביניים האחים תומפסון מתאמנים כחמש שעות כל יום. העבודה הקשה של אמן ואוסאר , שמשחק בדטרויט, באה לידי ביטוי בהצלחה שלהם בליגה. עכשיו אמן צריך לעשות את הצעד הבא כדי לקבל הכרה ככוכב בליגה הזו. לפתח את ההתקפה שלו, לקחת על עצמו יותר, לדרוש את הכדור גם מהחברים שלו לקבוצה, ולא רק לקחת אותו מהיריבים. עד שהוא יעשה את זה, אנחנו נמשיך להנות מהביצועים שלו בהגנה.

ההתקפה הכי טובה היא הגנה

אמן תומפסון הוא לא עוד שחקן אתלטי ש"צריך לעבוד על הקליעה" – זו קלישאה שכבר שמענו עשרות פעמים. תומפסון שונה. יש לו יכולת נדירה להפוך את מה שנראה כמו מהלך שבור להזדמנות, את הרגעים הריקים למהלכים שמרימים קבוצה שלמה. ביוסטון כבר מבינים – הוא הלב הפועם של הזהות החדשה שלהם. האם הוא באמת יכול להיות יותר מזה. האם אמן תומפסון, שהגיע לליגה ככוכב הגנתי עם ראיית משחק של פוינט גארד, יכול להפוך לאיום התקפי אמיתי – לכוח דו-כיווני בסדר גודל של סופרסטארים מהעבר?

כדי להבין את זה, צריך להסתכל רגע אחורה – על שחקנים שהתחילו בדיוק מהמקום הזה, והצליחו לפרוץ את תקרת הזכוכית. אם נרצה להבין לאן אמן תומפסון יכול להתפתח, שווה לשאול שאלה אחת: האם שחקן שמתחיל מהגנה, אתלטיות וראיית משחק, אבל בלי קליעה – יכול להפוך לסופרסטאר?
התשובה היא כן. קוראים לזה ציר ההתקדמות ההגנתית – הבסיס ההגנתי מבטיח דקות משחק כבר מההתחלה. הדקות האלה הן שמאפשרות לצמוח התקפית בקצב טבעי, בלי לחץ להיות אופציה ראשונה. יש מספר כוכבים שצמחו על הציר הזה. סקוטי פיפן נכנס לליגה כאתלט עם כנפיים של מטוס קרב, והתפתח לסופרסטאר התקפי רק כשההגנה כבר הייתה מובנת מאליה. ג'ימי באטלר לא קיבל כבוד בכלל כסקורר בתחילת הדרך – רק שומר קשוח עם מוסר עבודה קיצוני. היום הוא אחד השחקנים היחידים בליגה שאתה סומך עליהם עם הכדור במשחק פלייאוף צמוד. קוואי לנארד התחיל כסטופר הגנתי בסן אנטוניו, עם מכניקת זריקה שגרמה לאנשים להתכווץ. האליפות של טורונטו ב-2019 רשומה על שמו מכל הבחינות. כשהוא בריא הוא אחד השחקנים הטובים בליגה. ג'יילן בראון עשה דרך דומה. האתלטיות הייתה שם מהרגע הראשון. הקליעה וההובלה באו בהדרגה.

איפה אמן תומפסון בכל זה? קודם כל, הוא בתחילת הדרך. אבל אם בעונה שעברה זה היה מבט חטוף – עין שרואה, רגליים שקופצות – בעונה הזו זה כבר גוף שלם. כשהכדור אצלו, הקבוצה זזה. כשהוא יוצא לחסימה, ההגנה בורחת. כשהוא לוחץ במעבר, היריבה מתפללת. הקליעה עוד לא שם. מה שכן שם זה שליטה בקצב, יכולת חדירה נדירה, והבנה מפתיעה של מתי למסור ומתי לא. הוא לא רק מתפתח. הוא משנה את האופי של יוסטון.

אמן תומפסון לא הולך להיות אנדרה רוברסון או טוני אלן – שחקנים שקנו את המקום שלהם על המגרש רק בזכות ההגנה, אבל הזינוק ההתקפי של הליגה השאיר אותם מאחור –  ולא בגלל שהוא שומר פחות טוב מהם, אלא כי יש לו כלים שהם לא יכלו לחלום עליהם. הוא רואה את המשחק כמו רכז, שולט בקצב, יודע למצוא את השחקן הפנוי עוד לפני שההגנה מבינה מה קורה. רוברסון ואלן היו שומרי על מהטובים שידע הדור שלהם, אבל ההתקפה נעצרה אצלם. אמן, אפילו עכשיו, כשהקליעה עוד רחוקה מלהיות יציבה, יודע להניע את ההתקפה, לשבור לחץ, להוביל מתפרצת ולנהל פיק-אנד-רול. יש לו בסיס התקפי שעם הזמן יכול להפוך לנשק. ההגנה תישאר כרטיס הביקור שלו, אבל לא הסיפור היחיד.

לבינתיים, זה אחלה כרטיס ביקור. אימה יודוקה אמר שתומפסון מזכיר לו את קיירי "כשאימנתי את קיירי, הייתי בשוק ממשהו שהוא עשה התקפית כל לילה. זה אותו דבר עם אמן בצד ההגנתי". על התקרה שלו הוא אומר "הוא יכול להיות שחקן טופ 15 בליגה. אול NBA. אנשים רואים ניצוצות. אנחנו רואים הרבה יותר".

החיסרון של סגל עמוק ומוכשר, בעיקר כזה שמורכב משחקנים צעירים, הוא שהרכב כזה יכול לייצר גם לא מעט חיכוכים – במיוחד עבור כשרונות שגדלו בתור השחקן הטוב ביותר בקבוצה בה שיחקו, שהשתתפו בטורנירים ארציים במסגרת של AAU (קבוצות חוץ בית-ספריות שמשחקות בטורנירים מרוכזים), עם סקאוטים שעוקבים אחרי כל צעד וסוכן שמדבר על "החוזה הבא" כבר בגיל 19. ג'יילן גרין רוצה להיות הכוכב. הוא נבחר שני בדראפט. הוא רגיל שהכדור אצלו. הוא אוהב את משחק האחד על אחד. אין כאן מאבק על אופי הקבוצה, או ציוצים בסגנון פאסיב-אגרסיב. לפעמים אפשר לראות את זה על המגרש – בבחירת זריקות של גרין, בהתעקשות לפעמים לא לשחרר את הכדור, מה שמשאיר את חבריו לקבוצה על תקן של צופים מהצד.

מי שלא מסתפק ברק להביט הם החברים תומפסון, שנגון ובמיוחד אדאמס. כשעל החיסרון בקליעה יוסטון מחפה בריבאונד התקפה. היא הובילה את הליגה העונה עם 14.6 ריבאונדים בהתקפה בממוצע למשחק. סטיבן אדאמס מתמקם מתחת לסל ופשוט אי אפשר להזיז אותו. תומפסון מגיע מבחוץ ועם המהירות והזינוק שלו אי אפשר לסגור אותו. שנגון מנצל את הבלאגן. השליטה בריבאונד נתנה לה חמש זריקות יותר מהיריבות שלה בממוצע למשחק. זה יתרון עצום, שמסביר איך כשהיא בשביעיה התחתונה באחוזי קליעה מתחת לסל ומשלוש, היא עדיין סיימה במקום השני במערב, כשכל שש הקבוצות האחרות לא בפלייאוף. יתרון נוסף של הלחץ בריבאונד ההתקפה הוא שזה מונע מהיריבה לצאת להתקפות מתפרצות בעקבות החטאות.

זו התרבות שיוסטון מפתחת – קשיחות, עבודה קשה, עבודה שחורה בשני צידי המגרש. גם אם יש שוני בין הסגנונות של השחקנים: דילון ברוקס מפתח את תדמית הנבל של הליגה, ולא חושש מפרובוקציות וטריקים זולים  שגורמים לחצי ליגה לשנוא אותו, לעומת זאת אדאמס, למרות מימדיו המפחידים, הוא אחד האנשים הנחמדים בליגה. העיתונאים מתים עליו עם המבטא הניו זילנדי הכבד. הוא מכבד את היריבים, וגם מחבק לפעמים, כמו שחווה ג'ימי באטלר בסדרת הפלייאוף של הווריורס נגד הרוקטס.

יש דברים שלא משתנים

ג'יימס הארדן לא הצליח לעבור את סטף קרי והווריורס בסדרת פלייאוף. 4 פעמים הם נפגשו ו-4 פעמים זה נגמר בניצחון של הווריורס. בינתיים גם אמן תומפסון עדיין לא הצליח לעבור את קרי. שלושה משחקים לסיום העונה הסדירה הרוקטס ניצחו את הווריורס במשחק צמוד שהיה חשוב לשתי הקבוצות. תומפסון הוביל הגנה נהדרת על סטף שעצרה אותו על סל שדה אחד מעשר זריקות. מה שהוביל לציפיה מיוחדת לקראת הסדרה בין הקבוצות.

סטיבן אדאמס היה נהדר בסדרה. הוא שלט מתחת לסלים בשני הצדדים וכשהוא היה על המגרש נראה שלווריורס אין סיכוי לקחת ריבאונד. גם ונווליט היה נהדר לפרקים. לצעירים, שעבורם זו הייתה טבילת אש ראשונה בפלייאוף, הרבה פחות. ג'יילן גרין סיים סדרה נוראית עם 37% מהשדה, והרבה מתחת לממוצעים שלו בעונה הרגילה. תומפסון תרם את חלקו בהתקפה, אבל ההגנה הייתה "רק" טובה, ולא פנטסטית. הכשרון, הגובה והעומק של יוסטון מול הניסיון של הווריורס הוביל למשחק שבע, שבו הניסיון ניצח ללא עוררין.

יוסטון צריכה לבחור כיוון. היא לא אוקלהומה סיטי. הת'נדר בנו בצורה קוהרנטית. הייתה להם תורה מאוד סדורה את מי לבחור ומי להוסיף. חלק ועוד חלק, לקחו שחקנים שמתאימים לפאזל, ויתרו על כאלו שלא, כישרוניים ככל שהיו. שנגון נבחר בדראפט בבחירה של הת'נדר שעברה ליוסטון. OKC יכלה לשמור עליו, אבל לא חשבה שהוא מתאים לפאזל שהיא בונה. OKC בנתה היררכיה ברורה בין הצעירים – הכוכב הגדול (שיי), כוכבי המשנה (ג'יי דאב, הולמגרן) וכל השאר עם תפקידים ספציפיים בהגנה ובהתקפה. יוסטון אספה כישרון מכל הבא ליד, וההיררכיה עדיין לא סגורה, מעורערת כל הזמן.

יש המון שאלות שנכון לכתיבת שורות אלו, לא קיבלו תשובה חד משמעית. האם ג'יילן גרין יהיה מוכן לרדת לתפקיד של סקורר שלישי בהתקפה? לקבל פחות נגיעות וכדורים? איך יתפקד בעמדה הזו? האם ג'אבארי סמית' יסתפק בתפקיד משני? שניהם נבחרו טופ שלוש בדראפט. האם קאם וויטמור וריד שפרד יסתפקו בתפקיד של שחקני ספסל? ההצלחה בעונת 2024/25, שהובילה אותה למקום השני במערב בעונה הסדירה, והשאלות הפתוחות סביב הרוטציה, אלו הסיבות שמרבית הדיבורים סביב הקבוצה הם על טרייד שישלח חלק מהצעירים לקבוצות אחרות, בתמורה לסופרסטאר. מי שזה לא יהיה, כדאי שידע שהוא הולך לשחק ליד "אל כדורסל" (ככה כתב הכדורסל קווין אוקונור קרא לתומפסון). מי שזה לא יהיה כדאי שידע להגיד אמן.