יהונתן הוא גולש ותיק בהופס, זהו מאמרו השני לאתר.

קמתי בבוקר טרוט עיניים, אחרי שטף וסערת ברקים של אוקייסי על דנבר. ניצחון מוצדק של קבוצה עמוקה ואתלטית, שניצחה מעל 65 משחקים בעונה, מול קבוצה חבוטה ועייפה, שנגמר לה האוויר מתישהו במשחק 5 מול הקליפרס.

אבל העניין שהציק לי היה פתאום השיח בX, (טוויטר ז"ל), על המכות שקארוסו נתן ליוקיץ, לא רק במשחק הזה אלא גם במשחקים קודמים, ובכלל על המכות של אוקייסי. וזה עצבן אותי. חוץ אולי משריקה לפלייגרנט שגורדון קיבל במשחק הזה, אבל ג'יי דאב לא קיבל, על אותו מרפק בדיוק על מאריי מוקדם יותר בסדרה, לא ראיתי שום דבר מוגזם או "יותר מדי" מצד אוקייסי.

כן חייב לומר שראיתי הרבה יוקיץ' מתוסכל, עושה הצגות, נועל ידיים, מעיף את הגוף שלו, ובאופן כללי עייף מאוד, וזה לגיטימי כי ככה זה כשאתה לבד.

אבל הייתי חייב איזה כתב הגנה בשביל קארוסו.

אני, ונראה לי כל מי שלא שיחק כדורסל מקצועני, שופט ורואה את המשחק דרך העיניים של משחקי השכונה. אני גדלתי בגן הפעמון בירושלים על שריטות ומכות בצבע, ואחר כך כסטודנט ומורה צעיר במסגרות שונות. לפעמים המבט של השכונה יכול לפגוע בנו, למשל בהחלטות שיפוט – לא כל מה שאנחנו חושבים שצעדים הוא אכן כזה, ולא הייתה עבירת חצי של ברונסון לפי החוקה, כי לא הייתה לו שליטה בכדור, (למרות שהיינו מעדיפים לפעמים את השיפוט של השכונה…), אבל המבט של השכונה כן מאפשר לי להשוות, ולפעמים להבין, את הקונטקסט של מהלך או שחקן.

אני גדלתי כסנטר שמנמן שמתמקם בצבע, זורק איזה שבע פעמים אבל לוקח לעצמי את הריבאונד, ובסוף מנצח. ידעתי גם לעבוד לא רע בפיקנרול, אבל אהבתי בעיקר לקבל את הכדור עם הגב לסל, להיכנס עם הכתף בשומר הגדול שהציבו מולי, ובדרך כלל לנצח אותו. ואם הביאו לי שומר, ראש מעלי וכבד, הייתי פשוט יותר זריז ממנו, ומפרפר אותו בסבסובים ועבודת רגליים.

אבל במשחקים האחרונים בסדרה נזכרתי איך הכי שנאתי כשישראל היה שומר עלי. ישראל היה נמוך ממני בראש, ואיזה 20 קילו פחות ממני. אבל פשוט לא הייתי מסוגל לשים עליו סל. קודם כל פלג גוף תחתון שלא ניתן להזיז אותו – אני זוכר שאחרי כמה משחקים מולו הבנתי את הגדולה של דריימונד גרין, מרכוס סמארט, קייל לאורי. כמה רגליים חזקות שנטועות בקרקע זה דבר עוצמתי להגנה. בנוסף, חכמת משחק והבנה של בדיוק מה אני עומד לעשות, ויכולת לשלוח יד ארוכה ולהוציא לי את הכדור מהיד. אם ניסיתי לשחק על הגובה שלי, הוא לא נתן לי להתמקם, והיה עושה לי "פרונט" בלתי אפשרי (וזה לא ששיחקתי עם רכזי על שיודעים למסור יפה את הכדור מעל השומר), אם ניסיתי להתמקם מול, הוא פשוט היה דוחף אותי, ואם ניסיתי לתקוף מבחוץ הוא היה מנצל את הזריזות שלו מולי, וחוטף לי.

ונזכרתי גם שכאשר גרתי בארצות הברית שיחקתי בליגה של הJCC המקומי. למדתי שם לא מעט על הכדורסל האמריקאי (וכתבתי על זה כאן בהופס בזמנו). הייתה שם ליגה קטנה של כמה רמות, וברמה ה"גבוהה" היו כמה שחקנים בלתי עצירים, כולל קבוצה עם סנטר שחור, סיקס פוט סיקס, שהיה די בלתי עציר. מה שנזכרתי זה שעשיתי לו בדיוק את מה שישראל עשה לי. הייתי ראש מתחתיו, וארבתי לו לכדורים שנכנסו לו פנימה. עשיתי לו פרונט אגרסיבי, ויירטתי את הכדורים שנשלחו לעברו. נכון שחטפתי דאנק מדי פעם, כשהוא כן התמקם או לקח ריבאונד התקפה מתחת לסל, אבל גנבנו שם ניצחון מאוד מרשים בתור קבוצה חלשה (אחר כך פגשנו אותם בחצי גמר והם פירקו אותנו עם מטח שלשות, אבל מי זוכר).

המעבר של קארוסו להגנה על יוקיץ' הראה ניצוצות כבר במשחקים קודמים, אבל קארוסו נכנס והיה בערך 26-16 לדנבר, ומאז אוקייסי ניצחו את המחצית ורצו ל44-20. קארוסו היה יותר זריז מיוקיץ', קרא לפניו את המהלכים הצפויים של מאריי ו-MPJ, עשה פרונט אגרסיבי, ולא רב עם הגב/הכתף של יוקיץ', ובעיקר תיסכל ואימלל את יוקיץ' ואת ההגנה. אני ראיתי הגנה אגרסיבית, ראיתי יותר משיכות יד של יוקיץ' מ"מכות" של קארוסו.

כדי לפרק את זה ההתקפה חייבת ריווח טוב הרבה יותר מגורדון לא מתפקד ו-MPJ לא קולע, ולא נשכח את יחידת החיסול של דורט על מאריי האומלל (שנה שעברה אלכסנדר ווקר חיסל אותו והשנה דורט, לא כיף בנבחרת קנדה…). בראון היה היחיד שזז ותפקד ועבד מהר, כל זה איפשר לאוקייסי לצופף, ולאפשר לקארוסו את העבודה המשובחת שלו.

יוקיץ' רגיל כבר כמה שנים להתל בכל סנטר שזורקים עליו. נכון שגובר מאוד מקשה עליו, וגם אמביד עשה לו חיים קשים, אבל הוא כבר פיתח את השיטות שלו, והדרכים להערים ולהתגבר עליהם ברמה זו או אחרת. אבל פתאום ההגנה הקבוצתית והלוחמנות הבלתי מתפשרת של קארוסו היו יותר מדי אפילו בשבילו, בטח כשהוא די היה לבד.

אז כל הכבוד לאוקייסי, למרות שרציתי דנבר, ועכשיו רק נותר לי להחליט אם אני יותר ניקס או אוקייסי כרגע, עם תבלין אינדיאנה. העיקר שמינסוטה תושמד.