אנחנו אוהדי הספורט אוהבים להתחבר לשחקנים שלנו. המרחק אומנם גדול, אבל אנחנו מחפשים את נקודות הדמיון בהם אנחנו יכולים להזדהות עם השחקנים האהובים עלינו.
מי לא כאב יחד עם ג'ון סטוקטון כשהוא נאלץ לפרוש ללא טבעת? מי לא עמד וכיבד את רג'י מילר באותו רגע מרגש בו הוא ירד פעם אחרונה מהמגרש, אפילו ספייק לי, יריבו המושבע הבין שזוהי סופה של יריבות נהדרת.
אנחנו אוהבים אותם, אותם שחקנים שנותנים את כל כולם על המגרש למען המועדון, הכדורסל ולמעננו. ואפילו שהם לא היו מספיק טובים וברי מזל בשביל לקחת אליפות, הם מספיק טובים בשבילנו ואנחנו לא נשכח אותם לעולם.
לאחרונה אני מחפש אותו בליגה. אותו שחקן שנלחם מעבר למלחמות האגו ורואה מחויבות למועדון שבו הוא משחק.
אני מחפש ומחפש ומעטים השחקנים עליהם ניתן להצביע כשחקני מועדון, אותם שחקנים ששנים קדימה יהיה זה לכבוד לתלות את הגופיה שלהם במרומי האולם.
האם התפיסה הזאת הפכה למיושנת? האם השחקנים הפכו את הקבוצות שלהם למדרגת קפיצה בדרך להגשמת מטרותיהם האישיות?
הנושא עלה לתודעה אחרי הקרקס התקשורתי שעשה לברון ג'יימס לפני שנתיים כשהחליט לעבור למיאמי. אם החלטה זו אתית או לא, כרגע זה לא הנושא, אך האם זאת הדרך שבה שחקן כדורסל מכובד עובר קבוצה? בסוג של תוכנית ריאלטי סטייל הקיץ של לברון, כששיאה היה בהכרזה בשידור חי ב-ESPN, מזה גמר רוקדים עם כוכבים? למה כל ההמולה הזאת? כך בסופו של דבר יצא שבמקום לבקר את הצורה בה בחר לברון לעבור קבוצה, התקשורת נותנת לו יד והופכת את ערוץ הספורט האמריקאי לקרנבל ריאלטי.
ה"מלך" ג'יימס מכנים אותו, אך כל ילד יודע שזו אינה דרך מלך.
ראו שחקני ה-NBA כי טוב וכן עשו. הסיקור הרחב שקיבלה תוכנית הקיץ "הפסטיבל של לברון" פתח את הדלת לשחקנים נוספים להתלונן על מר מצבם ורצונם לעזוב.
כבר היום כל שחקן שאינו חש מסופק / מרוצה / לא בא לו / שמח / קם לא טוב בבוקר רואה לנכון לשתף זאת עם התקשורת בידיעה שראשי המועדון שומעים את הדברים ויתחילו לעבוד על טרייד שיעמוד בציפיות השחקן עם עדיפות למועמדת לאליפות ועם חוזה מקסימום.
אחת הדוגמאות העכשיויות לטרנד הוא אותו סופרמן שלא מפסיק לחייך מאז שהגיע ללוס אנג'לס (למרות מצבם הלא מזהיר עד כה), אך עד לפני המעבר המתוקשר דאג סופרמן להודיע לנו שהוא לא מאושר בפלורידה, שקשה שלו ושהנהלת אורלנדו לא דואגת לספק לו צוות מסיע. אז כמו המלך, גם סופרמן הוכיח שאינו גיבור.
שחקנים כנראה שחכו שבסופו של יום הם עובדים, הם מרויחים יפה, משלמים להם בזמן ואקסטרות פינוקים לא חסר. עדין, כמו בכל מקום עבודה גם שחקן NBA יכול למצוא את עצמו לא מרוצה אך עניינים שכאלה אפשר לפתור בחדרי חדרים במשרדי ההנהלה ולא בדו שיח שמתנהל בין שחקן להנהלה דרך התקשורת.
ההפך הוא הנכון, הרי זה רק הגיוני ששחקן יתחבר לאולם, להנהלה, לשחקנים, למקום וחשוב מכל לאוהדים ולא ירצה לעזוב כי רק שם הוא מרגיש בבית.
אנחנו הקהל שואפים לחיבור שכזה, אם שחקן בית יחזור להיות תואר מבוקש, סביר להניח שלא נצטרך לסבול מסדרת ההמשך "הקרנבל של לברון 2".
אני רוצה לסייג שאין דבר רע בטרייד, במעבר בסוף חוזה או בבקשת עזיבה מצד שחקן את המועדון, אך דברים צריכים להעשות בטוב טעם ועדיף הרחק מעייני המצלמות.
תנו לנו את רגעי האושר ואת הכביסה המלוכלכת תכבסו במשרדי ההנהלה.
עם הזמן אנחנו נשארים עם שבבי גיבורים, מעטים שעוד זוכרים חסד נעורים לקבוצה שהאמינה בהם כשהם רק היו בחירות דראפט טריות, קבוצה שנתנה להם הכל ולמענה ולמען אוהדיה אותו שחקן מחויב עד היום בו הוא יתלה את נעליו. יש עוד בליגה שחקני בית שמזכירים לנו שיש קשר חיובי בין מועדון לשחקן, מטיישון פרינס ועד טים דאנקן אנחנו מחפשים אותם ורוצים להאמין בדרך שלהם כי זאת היא דרך המלך!
רועי ויינברג
5 נוב 2012 20:03:28תמיר, מאמר מצויין, אבל ה-NBA זה לא כמו באירופה, בה השחקנים מתחילים בגיל 6-7 לשחק במועדון ומגיעים עד הבוגרים. באמריקה, הם משחקים במכללה שרחוקה כמה שעות טיסה מהבית שלהם, מגיעים לקבוצה שכמה שעות טיסה משם, ואחרי כמה שנים ממשיכים הלאה.
תופעות כמו טים דאנקן או פול פירס הם זן נכחד, וגם קובי דיבר על טרייד, שלא קיבל חיזוק בלייקרס. אני מסכים איתך שכל הקרקס שעושים על שחקן שאפילו לא הגיע לגמר (כרמלו אנטוני), או שקיבל קבוצה מעולה (דוויט הווארד), מיותר, ומעצבן את הגולשים והכתבים.
יש קשר ישיר בין החיזוק שהכוכב מקבל לאחוזים שיעזוב את הקבוצה-חיזוק טוב יותר, אחוזים נמוכים יותר. דאנקן קיבל קבוצה מדהימה עם דיוויד רובינסון, ושפרש קיבל את פארקר וג'ינובלי. הסלטיקס בתחילת הקריירה של פירס היו לא רעים.
לברון קיבל חמישייה רעה, שברוב השנים המס' 2 שלו היה ביג זי, והגיע איתה עד הגמר פעם אחת. לגיטימי שעזב במקרה זה.
דדי
5 נוב 2012 20:30:19נושא מעניין, אבל אתה לא עושה צדק עם השחקנים.
יש שני צדדים למטבע – אחד זה שחקנים שמוכנים להישאר נאמנים לקבוצות שלהם גם עבור פחות כסף (האסלם הוא דוגמא מצויינת לזה, כמו גם כל השלישיה הגדולה של הספרס), אבל הצד השני הוא קבוצות שצריכות להיות מוכנות לשלם לוותיקים – גם אם הקבוצה הולכת לבניה מחדש והצערה – כדי לשמור על "סמלים".
במובן הזה, לדטרויט למשל, מגיע הרבה יותר קרדיט על זה שפרינס נשאר בקבוצה מאשר לטיישון עצמו שקיבל שם חוזה שלא היה מקבל בשום מקום אחר…
מה זה בכלל מוכיח לגביו ?
גם בבוסטון דובר לא מעט על אפשרויות של טריידים לפירס.
והדוגמא הכי ברורה היא המאבריקס שאחרי אליפות (!) בכלל לא הציעו חוזים (!!!) לבריאה, צ'אנדלר, ומעל כולם טרי וקיד – סוג של סמלים בקבוצה – רק כדי שיוכלו לרדוף אחרי הווארד ופול שנה לאחר מכן…
אז אם אתה טוען שיש בעיה בכל הנושא של "שחקני בית" – מה שעובדתית אולי נכון – אתה לא יכול להפיל את האשמה רק על השחקנים…
מנחם לס
5 נוב 2012 21:05:22ספורט היום הוא עסק לכל דבר, וגם בישראל היו מקרים: מי היה מאמין שמיקי ברקוביץ' ילבד את גופיית הפואל, או הסמל של בית"ר י"ם ישחק בת"א?
אפילו לארי בירד היה כנראה עוזב את הסלטיקס אם לא היו יוצרים עבורו "חוק לארי בירד".
אורי
6 נוב 2012 06:23:38תמיר מאמר נפלא תודה רבה ,
אני מסכים שקשה למצוא שחקנים שנלחמים בשביל
הקבוצה , וכנראה שדאנקן הוא אחרון הדור (בעיני בכל אופן)
נ.ב. מה זה חוק לארי בירד?
שחר
6 נוב 2012 09:34:36החוק מאפשר לקבוצה להחתים שחקן חופשי שלה אחרי שהוא סיים את החוזה שלו בקבוצה,על חוזה מקסימום וחריגה מהתקרת שכר לא תחשב.
זה מה שזכור לי אם טעיתי אנשים מוזמנים לתקן..
תמיר שוסטר
6 נוב 2012 09:49:49אני שמח שהכתבה יוצרת הרבה רגש..וזה מה שהיא מנסה להעביר..שאי אפשר לנתק את הרגש מהספורט!
יניב
6 נוב 2012 11:29:29מאמר מצויין ואני בהחלט מסכים איתך,היום העסק הפך להיות ציני והשחקנים מוכנים לשחק רק עם סופרסטארים אחרים.לדעתי גם צריך לעשות הפרדה בין שחקנים כמו גארנט שהיה שנים במינסוטה ורק אחרי שירות של שנים ושראה ששום דבר לא הולך להשתנות עבר לבוסטון לבין לברון שעבר לא בגלל שלא יכלו לבנות לו קבוצה בקליבלנד אלא כי הוא פשוט רצה לשחק עם בוש וויד ,לדעתי לברון בכושר של שנה שעברה היה זוכה באליפות גם עם קליבלנד,זה פשוט לא משך אותו להישאר בעיר.לרועי לגבי דאנקן אז נכון שהיו לו קבוצות טובות אבל חלק מכך קשור אליו שהוא בחר לקבל שכר נמוך יותר ממה שהוא יכול לקבל על מנת לחזק את הקבוצה.