אנחנו חיים במציאות פסיכית.

לפני כמה שנים כחייל הלכתי לבית העלמין הצבאי בעירי ביום הזכרון ופגשתי חברים. ואז אחד החבר'ה שואל אותנו – מי שלכם? אחד עונה – אחי הגדול, לבנון. השני מספר על שכן, השלישי מדבר על ידידה, היא מספרת על דוד. שובר לב במיוחד היה אותו אחד שסיפר על אחיין צעיר. שלי אז היה שכן, עוז צמח. ועוד שכן שאני מכיר מהרחוב, ודוד של אמא שלא הכרתי מעולם (וגם היא, בכל זאת העצמאות). כיום הרשימה ארוכה יותר וכואבת יותר

השכול מגיע לכולנו. השנה פגשתי אותו ממקום אחר, בוגר יותר וכואב יותר.

בתחילת המלחמה נפל תלמיד שלמד בשכבה מעל זאת שלימדתי. בחור מקסים ומלא חן בשם לביא גיהסי. הוא היה יצור מיוחד, לא הייתה שנייה שהוא לא חייך בה. באמצע מתכונת במתמטיקה של 6 שעות הבחור מרים ראש מהדף ומחייך, "מה בקטנה, אז לא נצליח בשביל זה צריך לא לחייך?"

יש קטע לתלמידים, במיוחד בשמינית, להיות חסרי שכל. וזה מצחיק אותי כל פעם מחדש. השכבה שלו היו מתוקים ומסורים להפליא אבל סדר וניקיון לא היה בראש מעייניהם. הוא התנדב בעמותת קו לחיים, והם ביקשו ממני בתור מנהל פנימייה רשות לעשות שבת עמותה בפנימייה. אחרי לחצים רבים והתייעצות עם המנהל אישרנו אבל ביקשנו שינקו ויסדרו אחריהם. מוצאי שבת אני מגיע לפנימייה ואני רואה בלאגן. מתקשר לחבר'ה והם מגיעים. ביניהם לביא עם החיוך שאי אפשר לא לחייך כשרואים אותו. אני שומר על רצינות ומתחיל לנזוף בהם. הוא מסתכל עלי עם החיוך ואומר "עליי. כמו חדש". למחרת בבוקר המקום היה מצוחצח.

הוא תמיד הוביל ותמיד היה אחראי.

נפל בקרב בעזה בתאריך ח' טבת התשפד, 20.12.23

בתור מאמן צעיר אני חווה ימי משחקים ביתר שאת, מבחינתי זה כאילו אני משחק בעצמי. זה היה עוד יום שלישי קלאסי כשאני נרגש ומתכונן ומחשב כל דבר לקראת המשחק. פתאום התראה בסלולרי "הותר לפרסום". פתחתי בחרדת קודש כתמיד, וראיתי את עיניו הנוצצות ומלאות החן של תלמיד שלימדתי לפני 4 שנים. אין סיכוי שזה הוא. נכנסתי לוואצאפ וראיתי מודעות אבל של כל התלמידים ותמונות. הלל דינר ז"ל.

לא הצלחתי לתפקד באותו יום. הייתי חייב ללכת למשחק, כי המאמן המחליף גם הוא היה מורה. ודיברתי עם השחקנים על הדמות שהלל היה ונזכרתי במה שהרשים אותי בו. הוא היה בוגר בצורה יוצאת דופן, אחראי ברמות ומלא בעומק ושמחה. בשנת הקורונה הוציאו אותנו למסע "מגלות לגאולה" כתחליף למסע פולין, ובסוף כל ערב היינו יושבים ומדברים על הדברים שעברנו וחווינו במהלך היום. באחד הערבים אני רואה אותו שקט בפינה, מהורהר.
"מה קורה?" שאלתי,
"אני לא מבין" ענה, "איך זה קרה ולא עשו כלום??"
שאלה טובה, אבל השאלה הבאה היא אלייך – מה אתה תעשה?
אני אעשה כל מה שאפשר כדי לשמור על העם שלנו. יש דברים ששווה למות עליהם ולשמור על המשפחה שלי ועל החברים בהחלט שווה.

שנתיים אחר מכן, בתור מנהל פנימייה באותה ישיבה תיכונית, נתקלתי במצב קיצון. שני המדריכים שלי נדבקו בקורונה ולא היו יכולים להיות. ואני תקוע עם 40 תלמידים בלי מדריך. משום מקום דופק בדלת הפנימייה בשעה 8 בערב הלל ואומר: שלום, שמעתי שיש מחסור במדריכים, באתי לעזור.
באותה תקופה הוא למד בישיבה ובאותו שבוע הוא הלך בשעה 7 בבוקר אחרי שהשכים את כולם וחוזר בשעה 8 אחרי יום לימודים מלא.
הצעתי לו שכר על השבוע הזה והוא לא הסכים. "היה צריך אז באתי".

זה היה הלל שאני הכרתי, מיוחד כל כך ומסור כל כך.

נפל בקרב בעזה בכ"ב כסלו התשפה 23.12.24

בין לבין אתה חוטף עוד אגרוף בבטן ב"הותר לפרסום" והאגרוף הזה הופך לנוקאאוט שאתה מגלה שאתה מכיר את הבחור. אם זה אח של חבר, חבר של חברים וכמה חבר'ה מבית הכנסת, כאלו שגדלת איתם וראית איך הם גדלו ולא יגדלו עוד. (יונה בריף, צור אברהם, ואיתן אוסטר שנפל בערב ראש השנה)

היה לי ויכוח עם תלמיד על הרשתות החברתיות ופתאום אחד אחר אומר "אנחנו דור דפוק ומטומטם". התחלתי לצעוק עליו כי הדור הזה הוא לא דור דפוק ומטומטם, הוא דור מדהים. הוא דור שיצא להילחם בידיים חשופות. יש לנו עם מדהים שלמרות כל הכאב שיש בתור כל אחד, אנחנו ממשיכים וחיים. "כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ". וכל אחד שנופל מוסיף עוד אבן בבניית המדינה.

מי יתן וכל החטופים יחזרו במהרה, והאבנים שאיתם בונים את המדינה יהיו אבנים אמיתיים ולא אנשים שנפלו בשבילנו.