שני משחקי כדורסל לפנינו בשני, אחד מרתק שעשוי להכריע כיוון של סדרה ואחד נראה כמו משחק שיכריע אותה. בלי הקדמות מיותרות, בואו נתחיל.

05:00 – גולדן סטייט ווריירס – יוסטון רוקטס

המצב בסדרה: 1:2 לגולדן סטייט

השאלה הגדולה של הפריוויו הזה היא כמובן בריאותו של ג'ימי באטלר. בעת כתיבתו המצב לא ברור, אך לפי הערכות מדובר בפציעה של כ-5 ימים, אחת שבאטלר שיחק איתה בעבר ואחת שהוא עשוי לשחק איתה הערב. אמנם עבר מעט זמן מאז המשחק הקודם, אבל הווריירס הצליחו להסתדר בלעדיו.

גולדן סטייט ניצחה 93:104 במשחק השלישי, לא מעט בזכות משחק עצום של סטף קרי (36 נקודות, 7 ריבאונדים, 9 אסיסטים) ושל השחקנים שמסביבו. דריימונד גרין נתן משחק מדהים עם 3 מ-11 מהשדה והרבה הגנה, קווניטן תפס מקום בפוסט וגם האורך של ג'ונתן קומינגה השפיע. יחד עם באדי הילד שהעניק ניצוץ נוסף, זה הרגיש כמו גולדן סטייט של תחילת העונה – קבוצה שצריכה עוד שחקן שיתעלה לצד סטף קרי והגנה טובה.

כל שחקני הווריירס שאינם סטף ובאדי הילד קלעו ב-4 מ-21 מהשלוש. אי אפשר לסמוך על באדי הילד שיתעלה בשני משחקים רצופים, אבל בהחלט אפשר לסמוך על קרי. הוא לא התקשה מול פרד ואן וליט, עמד על שלו גם מול אמן תומפסון (4 מ-4 מהעונשין) ולקח את אלפרן שנגון מחוץ לצבע.

יש לסטף את היכולת לנצח משחקים גם אם הוא לא קולע ב-80% מהשדה, וזה מה שקרה גם הפעם. יוסטון מחזיקה בכמה מגנים טובים, אבל שילוב בין חוסר ניסיון ובין העובדה כי מדובר באחד מ-5-10 שחקני ההתקפה הטובים ביקום הוביל לזה שאי אפשר באמת לעצור את סטף. כשג'ימי באטלר בריא ישחק לצידו, ועם הדחיפה של האולם הביתי, זה עשוי להיראות אחרת. הוא עשה את הפעולה הנכונה פעם אחר פעם, והראה שהוא זכה באליפויות בזמן שחלק משחקני הרוקטס עדיין היו ביסודי.

למרות זאת, סטף לא מספיק יציב. הוא קלע 31 מ-95 נקודות במשחק הראשון ו-36 מ-104 במשחק השלישי, אבל במשחק השני נעצר על 20 ב-6 מ-15 וגולדן סטייט הפסידה, כולל 12- ב-11 הדקות בלעדיו. זה לא מספיק טוב, וכאן נכנס מה שיוסטון יכולה לעשות. יש לרוקטס כלים לזרוק על קרי וגם על באטלר, ויכול להיות שביום אחר או עם מעט התאמות של אימה אודוקה תומפסון יצליח להצר את צעדיו, או שנראה עוד פתרונות יצירתיים יותר, אולי אפילו כולל הרכב של חמישה שחקנים בחוץ שמנסה להחליף על קרי בהתחשב בקושי של אלפרן שנגון בשני המשחקים האחרונים.

לכן יכול להיות שהפתרון של יוסטון מגיע בכלל בכיוון ההפוך, בהתקפה. הרוקטס, קבוצה שתמיד נראית כאילו היא משחקת בלי השחקן הכי טוב שלה, קלעה 85 ו-94 נקודות בשני ההפסדים שלה בסדרה. ג'יילן גרין ושנגון לא מספיק יציבים, פרד ואן וליט קולע ב-26.8% מהשדה, נתון כל כך מופרך שהייתי צריך לחשב ידנית כדי לוודא שהוא נכון, אמן תומפסון עם 40.6% מהשדה ו-0 שלשות. יוסטון יכולה לנסות כלים אחרים, כשזה מגיע בעיקר מוואן וליט שחייב להעלות את הרמה כדי לנצח בסדרה הזאת. תצוגות של 2 מ-13 או 1 מ-7 מהשלוש, כמו שהיו בשני המשחקים הראשונים, לא יספיקו.

יש לווריירס מצ'-אפ טוב מול יוסטון. הנשק הטוב ביותר של הרוקטס הוא ג'יילן גרין חם, אבל הצבע של גולדן סטייט בהובלת דריימונד גרין יודע להצר את צעדיו, כשגרין עשה עבודה טובה גם על שנגון במשחק השלישי. הפיזיות שאפיינה את יוסטון בעונה הסדירה לקחה צעד אחורה בפלייאוף, ובאולם לא פשוט הם יצטרכו להוציא שפן מהכובע כדי לנצח את הסדרה הזאת.

יוסטון תצטרך להמנע מאיבודים ובעיקר לקלוע עונשין אחרי 13 מ-24 מזעזע במשחק השלישי, כולל 1 מ-6 של שנגון, ולהיראות כאילו הוא מוכנה למה שהווריירס יזרקו עליה. אודוקה יצטרך לזרוק עליהם דברים בחזרה, כשכאמור דקות בלי ואן וליט או בלי שנגון עשויות להיות השינוי הזזה, במה שיעניק ליוסטון עוד כלים פיזיים בהגנה. מצד שני, לא בטוח שזה יספיק בהתקפה.

יוסטון כבר הראתה יכולת להתאושש, כשג'יילן גרין קלע ב-13 מ-25 במשחק השני בסדרה, סטף ב-6 מ-15 ובאטלר נפצע אחרי 7:52 דקות (בהן הוא היה ב-8-). אם באטלר יחזור זה ישנה את כל הדינמיקה והוא יכול לתרום גם הגתית במקרה ומישהו מתחמם, אבל במשחק השלישי גולדן סטייט נראתה יותר באירוע. אין מספיק מילים שיתארו את השפעת הביתיות, כשיוסטון חייבת לנצח בחוץ כדי לעלות.

אם ג'יילן גרין יצליח להתאושש במשחק הזה ולהשוות ל-2:2, זה יכול לשנות את כל המעמד שלו בעתיד של יוסטון שלפי שמועות כאלה ואחרות מחפשת גו-טו-גאי וקושרה לדווין בוקר ויאניס אנטטוקומפו. לעשות את זה מול גולדן סטייט בחוץ יהיה קשה, אבל אני מאמין שגרין יעבור את ה-30 זריקות במשחק הזה. אני לא בטוח שזה יספיק, פשוט כי יש לווריירס כל כך הרבה אפשרויות מולו. יש לגולדן סטייט הזאת יום קליעה גדול בתוכה שעדיין לא יצא החוצה, ולא מופרך שהוא יקרה כאן. לכן אני הולך עם הווריירס ב-15, בדרך ל-1:3.

02:30-מיאמי היט – קליבלנד קאבלירס

המצב בסדרה: 3:0 קליבלנד.

סדרה שמפגישה בין שניים מהדברים האהובים עליי בעולם ה-NBA: מיאמי היט ודה סוויפ. אחרי הקידום העצמי המיותר הזה, אפשר לדבר על הסדרה בה מיאמי הפסידה ב-21, 9 ו-37 נקודות, כשהיא ככל הנראה תפסיד גם הפעם. ההיט נראו במשך יותר מדי משחקים כאילו הם לא באירוע, מול קליבלנד קבוצתית ועמוקה יותר. כזאת שגם בלי דריוס גרלנד ידעה לתקוף את החוליה החלשה ולהכריע.

זה נראה כאילו יש לקליבלנד הזאת הכל. דונובן מיצ'ל משחק בבקרת שיוט שמאפיינת כוכבים של קבוצות טובות בסיבוב ראשון חד צדדי, אוון מובלי תורם בהגנה ועם 6 מ-13 מעודד להמשך הדרך מהשלוש וטיי ג'רום האנדרייטד יכול לשנות משחקים מהספסל. תוסיפו לזה את ג'ארט אלן ודיאנדרה האנטר, שרחוקים מהשיא, וקיבלתם קבוצת כדורסל פנטסטית. גם במשחק ה"צמוד", כביכול, מיאמי הייתה בפיגור 15 במחצית. הם הצליחו לשוב במחצית השנייה, אבל קליבלנד מצאה דרך.

לפי כל קנה מידה שאתם יכולים לדמיין, קליבלנד קבוצת כדורסל טובה יותר. במשחק השלישי ראינו אותם מעלים רמה אחרי שכמעט איבדו את השני, כשהשילוב של סם מריל ובעיקר של הספסל, בהובלת ג'רום והאנטר, העניק עוד פן הגנתי. קליבלנד עשתה התאמות טובות כולל צמצום הדקות של ג'ארט אלן גם בהשוואה לחבריו והייתה גדולה על מיאמי.

אחרי כל ההקדמה הזאת, מה ההיט יכולים לעשות? כנראה שלא יותר מדי. גם אם מיאמי תגנוב את המשחק הזה, יהיה 1:4 במשחק החמישי. למרות זאת, זה עניין של כבוד אחרי שהקבוצה הפסידה ב-37 הפרש בבית. בטח מיאמי וה"קאלצ'ר" הגאוותן והלא הכרחי שלה.

קליבלנד הצליחה להגביל מאוד את טיילר הירו ובאם אדביו ולנצל את העובדה שאין למיאמי מנהל משחק ברמה גבוהה, או מנהל משחק בכלל, שיכול לשנות דברים. זאת אחת הסדרות הכי חד צדדיות בתולדות מיאמי, והישג נדיר – המועדון הודח שלוש פעמים בסוויפ בהיסטוריה.

מיאמי אולי יכולה לשנות מצ'אפים ולתקוף, אבל גם ביום מזעזע של מיצ'ל (3 מ-13 מהשדה) ויום של 15 מ-40 מהשלוש, ממוצע, הם הפסידו ב-37 הפרש. השאלה כאן היא הפיזיות של קליבלנד והמסר שהקאבלירס שולחים לשאר הליגה, מסר שהם ישלחו אם יצליחו לסגור את המשחק.

אפשר לדמיין את האגו של מיאמי ואת זה שספולסטרה אולי ישלוף שפן מהכובע (באם על מיצ'ל?), אבל קשה להאמין שזה יספיק, גם אם גרלנד בחוץ ובטח אם הוא משחק. בסוף זאת קבוצה של 37 ניצחונות, שהגיעה לפלייאוף במקרה, מול אחת של 64. קבוצה שניצחה ב-5 המשחקים האחרונים שלה מול מיאמי, ובהחלט יכולה לנצח בשישי. גם בפרמטר הקשיחות או האופי, מה שהיה אמור להיות כרטיס הביקור של מיאמי, נראה שהקאבס טובים יותר. קליבלנד ב-28.