1.אחרי פוסט זה אני טס לאוניברסיטת אדלפי בלונג איילנד ליומיים של חגיגות יובל ה-50 לזכייתנו באליפות המכללות בכדורגל, אני כמאמן, ואעלם לכמה ימים

זו תהיה חגיגה גדולה. לפני 50 שנה זכינו באליפות המכללות דיביזיה II, תוך שבדרך אנחנו מנצחים כמה מהמכללות החזקות ביותר בכדורגל מהדיביזיה ה-I. בגמר המכללות ניצחנו את אוניברסיטת סיאטל-פסיפיק שהייתה רובה ככולה מבוססת על שחקני הנוער של נבחרת קנדה 2-3. אני – וואללה איזה חוצפן הייתי אז – מיד הודעתי ש-"אנחנו מאמינים שהיינו מנצחים גם את אלופת המכללות של הדיביזיה הראשונה (I) – האוארד יוניברסיטי מוושינגטון די סי (שסיימה את העונה 0-19, מ.ל), ואנחנו מבקשים מה-NCAA לערוך בינינו משחק בין שתי האלופות".

ה-NCAA הגיבה שאין בתוכניותיה לערוך משחק כזה, אז פניתי למאמן אוניברסיטת האוארד לינקולן פיליפס בן ג'מאייקה שהוביל את האוארד לעונה של 0-19 בעונת 1974-5, ואז אליפות המכללות של הדיביזיה הראשונה (פיליפס היה גם מאמן נבחרת ג'מאייקה בכדורגל, בנוסף לאימון אוניברסיטת האוארד; לא HARVARD מהאייבי ליג אלא HOWARD מוושיגטון D.C, שהוא מילא בטובי השחקנים מהאיים הקריביים) בטענה שהרקורד שלנו באוניברסיטת אדלפי (1-0-21) מצדיק משחק בינינו. הוסכם לערוך משחק בין האוארד לאדלפי, אבל במגרשה של האוארד, משחק שכונה "אליפות האלופות", משחק שניצחנו 0-2 (כשאת השער השני כובש שחקני טוני פרסקוט, מנבחרת טרינידד-טובייגו שבקריביים)

אוניברסיטת אדלפי החליטה שליובל ה-50 מצטרפות גם קבוצות 1973 ו-1975, שתי הקבוצות איתן זכיתי כמאמן במקום שני – סגנית אלופת המכללות – באותן שנים. לחגיגות הללו מצטרף גם צער בל יתואר: את משחק חצי הגמר נגד אוניברסיטת ספרינגפילד ניצחנו 0-2 ועלינו לגמר. מיד בסיום המשחק עוצרת ניידת משטרה וקצין משטרה אומר לי שזה עתה קיבל צלצול מאדלפי שאשתי החולה רינה החלה לאבד לחץ דם, והיא בשלבי גסיסה. אני לא מאמין בניסים, אבל עובדה היא שלכל משחקי אדלפי הייתי נוסע עם הקבוצה באוטובוס של אדלפי, אבל הפעם, משום מה, החלטתי לנסוע אחרי האוטובוס במכוניתי.

רינה אשתי חלתה ב-ACCUTE LEUKEMIA – סרטן דם מוחץ – שלוש שנים לפני, כשלנו שתי בנות סיגל בת ה-4 ואפרת בת השנה. כשמחלתה נתגלתה היא דרשה מהרופא שיגלה לה את האמת ורק את האמת בקשר למחלתה. סוג סרטן הדם של רינה היה מיולויד (MYELOID) ליאוקימיה, הסוג האגרסיבי ביותר של סרטן הדם. כל גופה של רינה החל להשחיר בחבורות כהות, והרופא אמר לה: "מקסימום חודשיים", ואז הוא אמר לה "אלא אם כן את מסכימה להצטרף לקבוצת מחקר ב-NIH (INSTITUTE OF HEALTH) שהתחילה לפני שבוע בבית החולים של NIH בבולטימור".

למחרת ב-9 בבוקר כבר היינו בבית החולים NIH בבולטימור – 4.5 שעות נסיעה.

הניסויים בבית החולים היו בכימו-טרפיה. הטיפולים היום בסרטן דם מורכבים ברובם על ניסויים שעברו רינה, ועוד כ-50 חולי סרטן דם שהסכימו לסבל הנורא של ניסויים כימיים על גופם. אני זוכר ימים שרינה הקיאה 24 שעות ביממה. היא הקיאה עד שלא היה לה מה להקיא, אבל תנועות הגוף והסבל, היו של כאילו הקאה. קשה לי לתאר את הסבל שעברה.

אבל…היו גם תקופות מאושרות, כאילו. כשסרטן הדם פעיל, החולה נמצא במצב של RELAPSE. כשהכימו-טרפיה מחסלת את התאים הסרטניים החולה נמצא במצב של REMISSION. רינה הייתה פעם מתוך 3 שנות מחלתה ב-REMISSION משך חצי שנה, ואפילו הגענו ארצה. רינה שהייתה קרחת מהכימו-טרפיה כמה חודשים קודם לכן החלה לגדל שערות, והיינו בחוף תל ברוך. רינה – צעירה בת 34 חמודה ביותר עם גוף משגע וביקיני, נכנסה איתי למים. איזו צעירה שעברה לידנו ניגשת לרינה ואומרת לה: "אני מתה על השיער שלך! לאיזה סלון את הולכת?"

רינה: "את לא רוצה לדעת".

בסרטן דם אקיוטי ידוע שלחולה יכולים להיות מקסימום חמישה REMISSIONS. אני, כראש המחלקה לביומכניקה, סידרתי את כל תכנית ההרצאות שלי לאנדרגרדואייט (סטודנטים ל-B.S) ולגרדואייטס (ל-M.S) בימי שלישי וחמישי. ביום חמישי בסיום ההרצאה שלי ב- 20:00, הייתי מגיע הביתה ב-22:15, מעמיס את הבנות בסטיישיון וואגן שלי על שקי שינה, מוריד את הבייבי סיטר בביתה, וממשיך לבולטימור, 4.5 שעות נסיעה. את משחקי הכדורגל ארגנתי בימי רביעי ושבת. למשחק של שבת הייתי מגיע לרוב עם הבנות בנסיעה של 4 שעות מבולטימור, או בטיסה (אדלפי לא עזרה לי בהוצאות; הכל היה על חשבוני).

כשמחלתה של רינה גברה, הטסתי את אמא של רינה ואת אמי מישראל. את הבנות לא הייתי מביא איתי יותר לאדלפי לימי שלישי-חמישי, אלא רשמתי אותן לגן ולגנון, וארגנתי להן נסיעות עם הורים אחרים שהתנדבו לאסוף את אמי ואמה של רינה, ואת הבנות מהגנון והגן.

באותו יום רביעי מר ונמהר, הייתי עם המכונית בביתי המושכר (את הבית השכרתי לסטודנטים מאוניברסיטת הופסטרה שהייתה קרובה יותר לביתי (אולי מייל אחד) מאוניברסיטת אדלפי (3 מייל), אבל את קומת הבייסמנט שמרתי לעצמי). כשהאוטובוס למגרשה של בוסטון סטייט יוניברסיטי (שם נערך משחק חצי הגמר בין ספרינגפילד לאדלפי) יצא לדרך ב-9 בבוקר למשחק של 7 בערב, משום מה בא לי לנסוע עם מכוניתי אחרי האוטובוס. עד היום אין לי מושג מה גרם לי פתאום לנסוע במכוניתי בעצמי.

ניצחנו 0-2. עם כל הצהלה מגיע קצין המשטרה ואומר לי שהוא קיבל טלפון מאדלפי שעלי למהר לבית החולים בבולטימור כי אשתי נמצאת כנראה בשעות האחרונות לחייה. היא עברה חמישה REMISSIONS וזה היה – סטטיסטית – הרמישיון האחרון. חבקתי את שחקני ועוזר המאמן שלי אייב רייס, ומהרתי לבולטימור – 7 שעות נסיעה שאיני זוכר דבר ממנה, מלבד אחד: ב-BELTWAY של בולטימור ('הכביש העוטף' את העיר) נצמדת אלי מכונית משטרה עם אורות אדומים-כחולים מהבהבים, ואני מיד עוצר בצד הכביש המהיר. התנועה שם אז הייתה מוגבלת ל-65 מייל לשעה ואני טס 85 מייל לשעה. מיד הסברתי לשוטר התנועה את מצבי והוא, מיד, "סע אחרי". הוא עם אורות מהבהבים במהירות ואני אחריו. כשירדנו מה-BELTWAY, הוא חצה כל אור אדום ואני אחריו, עד בית החולים.

אני רץ במדרגות לקומה השנייה, ומי מחכה לי שם אם לא חברי הטוב ביותר, חבר שנולדנו 3 חודשים אחד מהשני בבת-גלים, ושאימו ואמי חיברו אותנו לאותו CRADLE (עריסה) וכך גדלנו יחד שנה וחצי – יצחק יקל (היום דקל) ואני.

יצחק היה אז שהיה שליח הסוכנות בבולטימור והיינו בקשר הדוק ביותר. מבטו הספיק. ידעתי שאחרתי. הוא אמר לי, "מנחם, רינה נפטרה לפני שעתיים. היא מחכה לך בחדר".

רינה לא נפטרה לבדה. לא הייתי נוסע למשחק בבוסטון אילו הייתה לבדה. רחל, אמה, הייתה בבית החולים בחדרה של רינה. היא אמרה לי שרינה הלכה לעולמה בזרועותיה. אמי הייתה בדירה ששכרתי בבולטימור עם הבנות.

רינה, לפני שהתגלתה מחלתה

בתמונה הזאת ריטנה כבר חולה מאד

רינה ז"ל, 3 חודשים לפני פטירתה. אנחנו בגן החיות בבולטימור. הסתכלו על פניה העצובים. היא יודעת שסופה קרוב. איזו אשה אמיצה היא הייתה!

נכנסתי לחדרה. היא שכבה ונשבעתי לעצמי שאני רואה מין חיוך מסויים על פניה, כמודה לאלוהים שסוף סוף גיהנום של שלוש שנות ייסורים והקאות ניגמר, ועתה היא זכאית למנוחת עולמים. ישבתי שם כשעה. חשבתי על כל כך הרבה דברים. בעדינות הורדתי לה את טבעת הנישואין שלנו (שעד כמה שזכור לי סיגל עונדת היום). נישקתי אותה קלות, ואמרתי לה שאוהב אותה לעולמי עולמים.

כעבור יומיים היא נקברה בבית הקברות 'מנורה' בלונג-איילנד. היא ביקשה שלא אביא את הבנות לקבורתה. באותו יום בסוף נובמבר 1973 הפסדנו לאוניברסיטת לויולה-בולטימור 2-3 בגמר אליפות המכללות כשאייב ריס, עוזר המאמן שלי, מוביל את הקבוצה. שיחקנו טוב מאד אבל הפסדנו לקבוצה מצויינת.

*******

שלושה חודשים אחרי פגשתי את גייל. רינה ביקשה להבטיח לה שאחרי פטירתה אמהר לפגוש אשה טובה שתאהב את הבנות, ושאמהר להתחתן. "אל תשים לב שיגידו בוודאי שהיה לך רומן איתה. הכי חשוב שתהיה לבנות אמא כמה שיותר מהר". לרינה היה PH.D ב-CHILD PSYCHOLOGY. את הדיסרטציה היא סיימה בשנות מחלתה. היא דחסה בי שוב ושוב שהבריאות הנפשית של הבנות – בנות 6.5 ו-3.5 – תלוייה 100% – ביכולתי למצוא לה תחליף מהיר ככל האפשר. "תתאהב בה עם הזמן" היא אמרה לי. כמובן שאמרתי לה שלעולם לא יהיה/תהיה לה 'תחליף' אבל הכנסתי למוחי שעלי למהר ולהתקשר למישהי שתאהב את הבנות – (ואולי גם אותי, ואני אותה, אבל אז עלי לא חשבתי כלל).

הצטרפתי לE-HAMONY, אתר יהודי המתמחה ב-DATING. היו לי לפעמים שני דייטים ביום. תמיד עמדתי על כך שהן תכרנה את בנותי. הייתי מביא אותן הביתה (אמי ואמא של רינה חזרו כבר לישראל אחרי הקבורה), וסיגל בת ה-6.5 הייתה בורחת ממש, מושיטה כתף קרה ולא נותנת סנטימטר מעצמה. ידעתי שזה אבוד.

הפסקתי לקבוע DATES, אבל התחברתי לארגון הנקרא "הורים ללא קשרים" ("PARENTS WITHOUT PARTNERS"). רציתי שהבנות – בעיקר סיגל – תדענה שהן לא היחידות ללא אמא. הארגון הזה מארגן פיקניקים וכו' להורים ולילדים, אבל גם 'ערבים רומנטיים' להכרות.

הלכתי לאחד מהם. ראיתי בלונדינית חמודה מאד יושבת על הבאר, מעשנת סיגריה, ושותה לה לאיטה מכוסית וויסקי. ניגשתי אליה והזמנתי אותה לרקוד. היא סירבה. בערבים כאלה המיועדים להכרות 'לא מסרבים'. לכל היותר נותנים ריקוד אחד לפני שמעופפים את הגבר. אבל היא סירבה אפילו לריקוד האחד. אז אמרתי בקצת גסות "EXCUSE ME!" – וחזרתי למושבי בבאר.

ראיתי שגברים אחרים ניגשים אליה והיא מעופפת את כולם. החלטתי שאני לא מוותר – היא הייתה חמודה מדי מכדי לוותר. חזרתי אליה, התיישבתי לידה, ושאלתי,

WHAT IS YOUR PROBLEM? IF YOU REFUSE EVERYBODY WHY DID YOU COME HERE IN THE FIRST PLACE??"

היא ענתה שהיא מחכה לחברתה הטובה שאף היא גרושה, והיא כנראה לא מגיעה. שאלתי אם איכפת לה שאשב לידה, והיא ענתה: "לא איכפת לי לדבר אבל לא בא לי לרקוד".

קבענו לשחק טניס למחרת. המשכתי TO DATE HER. היא אמרה לי כמעט מיד: "אני מחבבת אותך מאד, אבל אני גרושה טרייה, יש לי שני בנים בני 16 ו-12, ואני לא מעוניינת בשום דבר רציני מלבד DATES אתך".

חודשיים אח"כ הגיע זמן יום ההולדת של סיגל, ובקשתי מגייל שתעזור לי לארגן את יום ההולדת כי לי אין מושג מה עושים. היא תקעה בי מבט ארוך…ארוך מאד…ואמרה "OK".

היא הגיעה לביתי. סיגל מיד הפנתה לה עורף. הלכתי למטבח להכין קפה ולפתע נדמה היה לי שאני שומע את גייל קוראית לבנות מאחד מספריהן. לא האמנתי למשמע אזני, והחלטתי להציץ.

כשאני כותב לכם שכמעט התעלפתי אני לא מגזים: ראיתי את גייל יושבת עם הספר וקוראית, ומשני צידיה, על ברכיה, סיגל ואפרת.

כעבור 3 חודשים היינו נשואים. 9 חודשים אחרי היא התגיירה (היא נולדה פרוטסטנטית אבל אף פעם לא האמינה בקדושתו של יישו, אז המעבר ליהדות היה יחסית קל עבורה, והיא הפכה ליהודיה שומרת מצוות הרבה יותר ממני!). חודש אחרי גיורה היא אימצה רשמית את הבנות כשהיא כבר יהודיה.

בתחילה הוריה של רינה סרבו להכירה. אבל אחרי 3 ביקורים בארץ הוריה של רינה הבינו שללא קירבה לגייל הם יאבדו את הבנות. בתחילה בזהירות, אבל תוך שנתיים שלוש רחל, אמה של רינה, הפכה לאמא חורגת של גייל כשהיא תמיד מחבקת אותה, והולכת איתה שלובת זרוע בכל הזדמנות. גם אביה של רינה קיבל את גייל באהבה, והיום אחותה של רינה, חנה, הגרה בפלורידה, ואחיה הצעיר חיים, הגר בקרית טבעון, הם 'אחים' של ממש של גייל, וביחסים מצויינים ביותר.

אמי – שאני בנה היחיד, לא זזה מגייל בכל ביקור בארץ, וכל פעם שהבאתי אותה לארה"ב.

כל בני משפחתי בארץ – אחות חורגת, בני דודים ודודות (ופעם גם דודים ודודות שהלכו לעולמם) – כולם קיבלו את גייל באהבה, וכבת משפחה טבעית ממש. עד היום – 51 שנה מאז נשואינו, אנחנו בקשר טלפונים רצוף עם בני משפחה וחברים, וגייל נמצאת ב-WHATSAPP עם בני משפחה וחברים בישראל הרבה יותר ממני.

לסיום, כמה תמונות שמצאתי בסלולרי ללא כל סדר זמני או הגיוני. סתם תמונות שמצאתי:

גייל מאמצת את הבנות סיגל בת ה-7 ואפרת בת ה-4. הבנות היו צעירות מדי מכדי להתאבל על רינה. אפרת לא זוכרת דבר; היא הייתה בת 3 כשרינה נפטרה. סיגל הייתה בסדר גמור עד גיל 14 כשלפתע חטפה משבר של "I MISS MOMMY RINA" היא אמרה לגייל ולי. גייל אמרה לה, "ברור שהיא חסרה לך. האם את מעוניינת ללכת לפגישות עם פסיכולוג שיוכל לדבר אתך על הכל כך שתרגישי יותר טוב יותר?". סיגל הלכה ל-5-6 פגישות עד שאמרה לגייל:

MOM, I"M OK NOW WITH LOSING MOMMY RINA. I WILL ALWAYS REMEMBER HER AND ONCE A YEAR I'D LIGHT A CANDLE FOR HER MEMORY".

היא עושה זאת עד היום, אבל מאז הפגישות עם הפסיכולוג היא הסתגלה בצורה החיובית ביותר לאבדן אמה, וכמובן שלאהבת גייל, והחכמה בה היא דיברה עם סיגל כשהיא העלתה את הנושא כמה פעמים בשנה, היו גורמים חשובים מאד בהתבגרותה הבריאה, ובגרותה הבריאה נפשית. סיגל הפכה לאם יקרה ביותר לבנותיה, בדיוק כמו אפרת. הרבה בגלל חכמתה של גייל, ואני חייב לציין גם את העזתי להינשא כה מהר אחרי פטירתה של גייל, שעזרה לבנות לגדול בצורה נורמלית לחלוטין, ובריאה לחלוטין.

הבנות גדלות. סיגל בת 8 או 9, ואפרת בת 5 או 6. מאחוריהן השברולט 'אימפלה' שלי.

סיגל מימין ואפרת משמאל. שתי בנותנו שאני כל כך, כל כך אוהב וקרוב אליהן כל כך!

הבנות סיגל (מימין עם בעלה ליאור), כירופרכט בישראל, והיא בעלת כמה חשבונות אמריקאים רציניים בפרסום כגון מוטורולה ועוד. הם גרים בהוד השרון, והורים לשלוש נכדותנו דריה, אמי, ורומי. ליד סיגל אפרת ובעלה ג'ייסון. אפרת היא טרפיסטית, בעלת ATLANTA WELLNESS CENTER עם 38 טרפיסטים העובדים אצלה בסנטר, ובעלה ג'ייסון, פעם עורך הספורט של CNN והיום FREELANCER בספורט.

שתי נכדותנו כאן באטלנטה, בנותיהן של אפרת וג'ייסון. טלי בת ה-21, מימין, מסיימת השנה תואר בפסיכולוגיה ב-PENN STATE, ומשמאל שירה בת ה-18, פרשמנית באונ' מישיגן שלמדה את שנת הג'וניור (כיתה י"א) בבית הספר האמריקאי-ישראלי בהוד השרון. היא אלופת מכבי ארה"ב בטניס!

בחתונה של דריה: מימין ליאור, אמי, דריה, סיגל, ורומי

גייל עם הנכדות טלי ושירה בדירה שלנו בדיור המוגן

"הנבחרת הישראלית": מימין לשמאל אמי (בת ה-24, נציגת הסטודנטים של אונ' תל-אביב), סיגל, דריה (בעלת תפקיד בכיר בחברת היי טק ברמת-גן), רומי בת ה-16; אלופת העולם בזוגות ב-DANCE-GYM – קומבינציה של ריקוד והתעצלות), וליאור, האבא הכירופראקט.

נכס חדש למשפחה: שקד יעקובי שלנו נשוי לנכדתי דריה!

נ.ב: שלושה משחקני ההרכב הראשון של אדלפי האלופה כבר הלכו לעולמם: דיק היין, ברני רוליק, והשחקן הטוב ביותר שהיה לי יחד עם נמרוד דרייפוס – צ'רלי או'דונל האירי. יהי זכרם ברוך.