Charlotte Hornets Roster

כשאני מסתכל על הרוסטר כל מה שעולה במוחי הן המילים "THEY ARE FOR REAL!". הבובקאטס מתו; ההורנטס נולדו.

ה-TIMES-TURNER CABLE ARENA לא יהיה חצי ריק אף פעם יותר. אין דבר קשה יותר מאשר לרומם ולפאר קבוצת כדורסל מקצוענית כשתוך שעה-שעתיים אתה יכול להגיע לדוידסון (20 דקות), ווייק פורסט (45 דקות), ותוך פחות משעתיים אתה בדוק, בצפון קרולינה, בצפון קרולינה סטייט, ועוד 4-5 מייג'ור יוניברסיטי'ס. כשאתה בשרלוט אתה לא בדיוק בתוך מרכז הלב של קולג' בסקטבול, אבל אתה נמצא בעליה או בחדר של הלב, בשכנות הכי גדולה למרכז הקולג' בסקטבול של כל ארה"ב, ולא רק צפון קרולינה. ובכ"ז, שרלוט – כך נראה שעה וארבעים ממנה – עשתה זאת. היא הצליחה להקים "BUZZ CITY" כשבשכנות הכי גדולה שיכולה להיות משחקות 4-5 מהמכללות החזקות ביותר בכדורסל.

הדיווחים הם שרק בקליבלנד הטרוף לכרטיסים עונתיים עולה על זה שבשרלוט. האולם יהיה מלא העונה. הבאז יישמע עד החולה ומטולה. (שמעתי שיש תכניות להחיות את ים החולה).

מקדונלד ומרצדס בנז הפכו לספונסורים החדשים של הקבוצה, ומכירות הפרנצ'ייז שוברות שיאים חדשים בשרלוט.

בפחות משנה הקבוצה הפכה עורה מ-AFTERTHOUGHT לדבר הרלוונטי ביותר במזרח אחרי הקאבס.

מנהל המרקטינג של הקבוצה אומר:

“I’m happy the Bobcats chapter is closed and the Hornets chapter is beginning.”

אני לא יודע כמה החזרה לשם המקורי עזרה, אך נראה שכן. עוד נחזור לזה.

כמובן שהסיבה היחידה היא שהקבוצה הפכה לא סתם ל-RESPECTABLE, אלא לקבוצה שקבוצות ייפחדו לשחק נגדה. עם ליינאפ של קמבה וולקר, לאנס סטפנסון, מייקל קיד-גילכריסט  (או ג'רלד הנדרסון),  וקומבינציה של פאוורים וסנטרים המרכבת מאל ג'פרסון, קודי זלר, נואה וולנה, ומרווין ויליאמס (ואם אתם חושבים ששכחתי את הסנטר ביומבו אז אתם חולמים), ותחת שרביט מאמן אונ' אדלפי לשעבר סטיב קליפורד, השמיים – כן, אפילו גמר המזרח – הם הגבול.

רק להזכירכם, שרלוט הורנטס היתה קבוצת EXPANSION ב-1989, שבנתה קהל חובבים נאנן כשהיא עושה את הפלייאוף שבע פעמים מ-1993 עד 2002. היא היתה קבוצה-קבוצה עם שחקנים שהקהל אהב לא רק בשרלוט, אלא בכל ארה"ב. להזכיר כמה שמות?

אלונזו מורנינג. לארי ג'ונסון. אנטוני מייסון. דריק קולמן. מייקל אדאמס. קני אנדרסון. מגסי בוגוס. סקוט בורל. קנדל גיל. גלן רייס. דייל אליס. אדי ג'ונס. אלדן קמפבל.  היו עוד. הם לא שיחקו כולם יחד כמובן כי אז היתה אליפות, אבל מספיק שחצי מהם היו יחד להיות קבוצה חזקה וסימפטית.

אחרי שהקבוצה עברה לניו אורלינס, הליגה נתנה לעיר אפשרות להקים קבוצה חדשה, והבעלים החדשים קראו לה 'בובקאטס'. הבובקאטס הוא מין חתול מכוער פראי הגר ביערות צפון קרולינה, אבל אולי ה-'בוב' ניבחר ע"י בעל הקבוצה בוב (רוברט) ג'ונסון. השם לא תפס. הקבוצה דידדה, והקהל ברח מהאולם.

ואז מייקל ג'ורדן הפך ל-MAJORITY OWNER של הקבוצה ב-2010. אפילו מייקל לא הצליח להרים את הקבוצה מעל החמישית מהתחתית באחוזי קהל, כי הקבוצה היתה – בואו נקרא לעגל בשמו – מחורבנת. גם השם 'בובקאטס' אף פעם לא תפס. כאילו תשנה את שם "מכבי חיפה" יום בהיר אחד ל-"הגיבור חיפה".

אנשים ניגעלו מהשם בובקאטס. אולי מולי יכתוב לנו פעם מאמר על חשיבות שם הקבוצה בהצלחתה. (או כל מי שמתנדב לקחת פרוייקט זה על עצמו. לי יש הרבה מה לומר בנידון, אבל לאחרונה אני אומר יותר מדי וכותב יותר מדי! אז כיתבו מאמר בנידון ושילחו לי.

שרלוט שנאה בובקאטס, אני שנאתי בובקאטס, אפילו השחקנים שנאו 'בובקאטס'. אנשים לא קנו חולצות…מי רוצה להסתובב בדאונטאון שרלוט עם טי-שירט בובקאטס? 

כשניו אורלינס החליטה לקרוא לעצמה פליקנס, השם הורנטס הפך שוב פנוי. בעלי הקבוצה מיד החלו בהתייעצויות חזרה לשם המקורי שהביא להם הצלחה. זה נראה הגיוני להחזיר את השם, אבל השאלה היתה כיצד חובבי הכדורסל בעיר יגיבו לשם הישן.

פול גואלי, מנהל המרקטינג של הקבוצה שכר חברת יחסי ציבור לבדוק אם לקהל ישנו עדיין קשר לשם הישן. משאלי דעת קהל הראו שאכן האוהדים רוצים את השם הישן, ושעדיין קיים קשר נפשי ורגשי אליו.

הוחלט להחזיר את השם הישן, והליגה אישרה אותו ברוב מחלט

הוחלט להקים וועדת-ארבעה המרכבת מגואלי, פרד וויטפילד (סגן נשיא), סת' בנט (סגן נשיא מרקטינג) וג'אש קריימר, נשיא המרקטינג. עליהם הוטל לעבוד עם "BRAND JORDAN" וה-NBA על כל ענייני ה-REBRAND (להחיות את הברנד הישן).

הוחלט להחליף הכל: את הלוגו של הקבוצה. את גופיות המשחק. את הפארקט באולם כדי שהלוגו החדש, השם החדש, והצבעים החדשים – הכל יחד ישכיח את הבובקאטס, ויביא חזרה את ההורנטס, אבל אפילו יותר משובחת מהעבר.

מה ששרלוט עשתה זה לברוא ברנד חדש של ההורנטס עם DNA חדש. הם לא רצו שיישאר זכר מהבובקאטס, כולל הצבעים והאביזרים. הכל חדש; הכל TRENDY. הכל המילה האחרונה באופנה וזוהר.

"הפכנו ללייקרס ולסלטיקס של שנות ה-80 ברצועת התנ"ך. בצפון קרולינה. אנחנו עומדים להוביל את הליגה לא רק בכדורסל אלא גם בצבע, גם במוסיקה, גם באופנה, וגם בברנד. כל קבוצות ה-NBA יגידו 'אנחנו נרוצים להיות כמו ההורנטס'. כולם ינסו להעתיק אותנו, אבל אנחנו נהיה תמיד צעד אחד לפני כולם. אנחנו היום ה-BUZZ CITY של ה-NBA!", אמר גואלי.

חברת ROBBINS INC. מסינסינטי בנתה 26 מ-29 הפארקטים של קבוצות ה-NBA. היא האורים והתומים של קרשי משחק. "ההורנטס אמרו לנו שהם רוצים את הפארקט הטוב ביותר בכל ה-NBA. זה עלה להם, אבל היום יש להם פארקט חדש, טוב יותר מכל אחר בליגה!", אמר ג'סי הולנדר, מנכ"ל החברה. "ה-7,000 רגל מרובעים של הפארקט ניבנו מ-200 פנלים של 4 על 8 רגלים. כל פארקט אחר בליגה מרכב מ-100 פנלים מקסימום. ההבדל הוא משמעותי, וחכו עד שהשחקנים יביעו דעתם!".

אגיד לכם משהו. לא איכפת לי אם הפארקט הכי טוב או לא. מה שקובע הוא שאני עברתי לגרינוויל, ופתאום קראמבה! שעה וארבעים ממני הקימו קבוצה המובילה את ה-NBA בפארקט, בצבע, ובקרוב גם בבראנד.

K-700, מומי, דדי, אלי לס, דקסטר. כולם יתחננו שאכניס אותם ל-"הורנטס נשיון".

הם יצטרכו לעמוד בתור ולבקש יפה, כי אנחנו עומדים לקרוע את עולם הכדורסל, והרבה בגלל שעברתי ממיאמי לגרינוויל, והעיזות שלי!

אנחנו היום ה-BUZZ CITY של ה-NBA.

מצפון קרולינה יצאה תורה, ודבר אלוהים משרלוט!

****************************************

תוספת מיוחדת לדדי ולשאר אוהדי הלייקרס:

בעקבות הדבר הבא שהיה חלק מהפוסט המקורי:

ללייקרס לא יהיה פארקט כזה גם עוד 20 שנה!

דדי שלח לי את המסר הבא:

http://grantland.com/features/nba-court-design-power-rankings/

האולצהיימרים של גרנטלנד דירגו את כל הפארקטים ב-NBA והמפגרים שמו את המשטח המכוער של הלייקרס מס' 1 ושל שרלוט מס' 3.

הנה לפניכם הדרוג. תסתכלו בעצמכם. לי המשטח של הלייקרס – FAIR, ללא כל דיעה מוקדמת – ממש שורף את העיניים. אם המשטח של הלייקרים לא עושה לך שחור בעיניים – פייר – אתה עיוור צבעים. המשטח של ההורנטס  לעומתו הוא הסימפוניה ה-5 של בטהובן ב-C מינור (מומי! תסביר להם!). הוא אורגיה מינית לעיניים של האשך.

תחליטו אתם:

3. Charlotte Hornets

Yep. A team that hasn’t even existed since 2002 is landing smack in the no. 3 spot. The only bad things about this slick new court are the words “Time Warner,” a reminder of the cable company that took years off my life with crappy service and even crappier customer service in response to that crappy service.

The center-court logo has a clean triangular structure, and the mean hornet looks ready to sting visiting players. The paint is a deep purple-blue that sings without college lane markings, and the teal is obviously a callback to the original Charlotte Hornets. Too much teal can be a bad thing, as the old Hornets learned, and the new Hornets are parceling it out in lighter doses.

And then there is the pièce de résistance, the hexagonal honeycombed pattern of the floor boarding.

That is a freaking masterpiece. The old Hornets experimented with the honeycomb theme, but the edges of each honeycomb were so dark as to overwhelm every other design element. The new ones feature soft boundaries and shading that creates a pattern without screaming.

This is so much better than any of the Creamsicle crap the Bobcats ever tried that it almost makes the old Charlotte franchise look like a minor league outfit. All hail the return of the Buzz.

2. Boston Celtics

It really doesn’t need explanation, though it’s worth considering whether we worship the Boston court as iconic because it’s beautiful, or because the Celtics finagled their way into acquiring Bill Russell and then crafted so many iconic moments on this floor.

Is the parquet look actually pleasant, or do we just think it is because it is a part of every NBA highlight package?

It’s the former, at least for me. The parquet looks nice even without the history, and we can’t penalize Boston just because you could purchase actual pieces of the floor where things like “Havlicek stole the ball!” actually happened. The logo, designed by Red Auerbach’s brother Zang, has stood the test of time; even the Celtics’ new alternate logo is just a white silhouetting of the original.

There isn’t a shade of green like Boston’s in all of U.S. pro sports. It appears to have gotten darker over the years, but the team insists the Celtics are still using the exact shade they featured in 1981 — if not earlier. It is the best color in the NBA.

One mark against the Celtics: They are the only team that uses precious baseline real estate to tout the name of the arena, and not the name of the city or team. That is corporate promotion treading into sacred territory.

1. Los Angeles Lakers

I’m surprised, and not just because I’ve basically terminated my own position in placing the Lakers atop the list. We don’t have the same reverence for the Lakers’ court as for Boston’s, and that’s in part because the Lakers have changed their court several times dating back to the early 1980s.

It was all gold back then, only the gold was really yellow, and the yellow was as bright as the sun. There is a lot of nostalgia for that court, with its blank all-yellow baselines and red markings, but it always struck me as too yellow.

The Lakers kept playing around with the design, especially during the Shaq-Kobe era. They darkened the yellow and moved to “Forum blue” for the boundaries. The landmark change came for the 1999-2000 season, when the Lakers flipped the colors, using blue for the paint, yellow for the sidelines and a weird, crammed white lettering for “Lakers” on the baseline. They played with the shade of blue, but that was the basic structure for several seasons:

They didn’t get it right until two seasons ago, when they debuted the exact look they have today. The blue is beautiful, soft and deep, and the Lakers have let it stand alone by removing almost all the lane markings. The streaking “Lakers” font behind each basket, a very slight variation on the font in the central logo, is miles better than the blocky white characters they had tried to squeeze down there.

The centerpiece has always been perfect — the tasteful L.A. logo, with a star for each of the franchise’s 16 championships. The alternate “L” logo in two corners is a recent addition, and it adds some spice. That “L” is slanted, with yellow racing stripes slashing across its midsection, elements that create the illusion of speed and mirror the main team logo.

The Lakers use the theater lighting system, and the spotlighting, bright Forum gold and general L.A. atmosphere combine to lend Lakers games the unmatched feel of a monumental event.

The red Staples Center insignia is a minor annoyance and blends more easily with the Clippers’ color scheme than it does for L.A.’s traditional powerhouse. But that’s a corporate inconvenience that mars every arena.

You could make arguments for at least a half-dozen court designs, but on this list, the Lakers rule.