I’m Back

קודם כל תודה לשחר שנתן לי את הבמה לכתוב כאן. מאוד שמחתי לפרסם בזמנו את כתבת הבכורה שלי. מאז ניסיתי כמה פעמים לגשת לכתוב כתבת המשך אבל לא הצלתי לגשת לזה במצב רוח נכון. בעונה שעברה הלכתי למשחק הוקס-היט המסורתי בכוונה לסקר אותו אבל נכנסתי למצב רוח מחורבן באופן מיוחד מלשבת שם לבד. עברו לי בראש אלף סרטים ולא הצלחתי להנות מהמשחק אפילו שניצחנו בהארכה והשחקן המצטיין היה השחקן החביב עלי אישית טיילר הירו. בקושי הצלחתי להחזיק את עצמי שם על הכיסא עד לסוף המשחק ובטח שלא לכתוב על זה אחרי. מה כל זה קשור לכדורסל? לא כזה קשור אבל אמרתי לעצמי שאם אצליח לכתוב כתבת המשך אז אתן לאותו היום שהרגשתי בו מחורבן התייחסות אז הנה אבל נתחיל מההתחלה.

השנה היא 1995, אני והמשפחה עברנו לגור לחצי שנת שבתון בשיקגו לסיום כיתה ו׳. אני זוכר בבירור את גורדי השחקים לבושים בגדי שלטי חוצות ענקיים המפרסמים את החזרה של מייקל ג׳ורדן מהפרישה הראשונה שלו עם צמד המילים הזה מהכותרת. מכל הדברים שעשינו בשיקגו באותה התקופה ללכת לראות את ג׳ורדן בלייב לא היה אחד מהם. במקום זה ראיתי רק משחק אחד שלו באיזו מסיבת כיתה בבית של מישהו מהכיתה. אחד המשחקים מסדרת הפלייאוף נגד אורלנדו אותה הבולס הפסידו. לא כזה עניין אותי כדורסל בזמנו מלבד לשחק אחד על אחד עם אח שלי בשכונה.
מפה לשם למרות שנשארתי ער לצפות בסדרת הגמר של ג׳ורדן נגד יוטה ב-98׳, אוהד כדורסל אמיתי נהייתי רק בעונה מיד אחרי הפרישה השנייה שלו. וכשאני אומר אוהד כדורסל אמיתי הכוונה היא כמובן לאוהד של קבוצה אחת, לא של כל הליגה וכל כדור הארץ, זה לא נחשב. אהבתי את השוקולד הלבן בעונת הרוקי שלו בסקרמנטו, התלהבתי מההטבעות של וינס קרטר בתחרות ההטבעות באול-סטאר, שנאתי את קובי הצעיר אבל בלב שלי זכתה ולתמיד מיאמי היט הקשוחה של פט ריילי, אלונזו מורנינג, טימי הארדוויי וחברים. עונת 98/99 הקסומה עם הסל הכואב (עדיין) של אלן יוסטון ימח שמו והחיבוק של התקשורת לניקס הארכי נבלים הגרועים והמסריחים מהפה. מה שמוכר לקהל הרחב כעונת השביתה, או עונת הפיצה כמו שאוהדי הפועל ירושלים בכדורסל כמוני קוראים לה, או העונה הזו שרמי וייץ גמר על המיקרופון בגמר ליגת האלופות כמו שאוהדי ארסנל כמוני קוראים לה. עונה של שברון לב ופתיחה יפה לסיפור אהבה עם ספורט ועם לאהוד קבוצה ספציפית. מותר אחת בארץ ואחת ובחו״ל לכל ענף וזהו. לא את כל הליגה ״מי שמשחק כרגע יפה״ עלק, זה לא נחשב. לפחות להיות אוהד הצלחות נחסך ממנו כי לא היו כאלו.

נעשה מעבר קדימה בסקירה ההסטורית של ההיט ושלי ומתי חזרתי להיות מושקע עמוק באהדה אפילו יותר מאשר באותה עונת אהדה ראשונה. מאז, תמיד אהדתי ועקבתי אבל לצלול חזרה ללצפות בכל דקה של כל משחק, כל ראיון ופודקאסט לפני ואחרי זה קרה לי בעונת הבועה 19/20. כתבתי בעבר וזה נכון שחזרתי להתאהב בקבוצה עם ההגעה של ג׳ימי באטלר אבל האמת היא מעבר לכך ויותר מורכבת וכואבת. עד כדי כך שלא ממש כתבתי או בכלל דיברתי על זה עם אף אחד. וכן אחרי הרבה לבטים החלטתי שזו כן הפלטפורמה לגעת בזה.

מאז שעברנו לגור באטלנשוט לפני כמה שנים ממש כיף ללכת קבוע למשחקי החוץ של ההיט בבית של ההוקס. יש פה גם נצים אמיתיים בשמיים של השכונה שזה אחד המגניבים. אז נכון יש כאן גם קומיקס וזה קרוב פיזית ובשעות לאנ.בי.איי אבל זה רחוק מהארץ, מהמשפחה ומהחברים ובעיקר מאמא שלי מה שהיה ועדיין מאוד קשה לי, להתרחק ממנה וכשעזבנו מצבה הבריאותי לא היה טוב. השתגעתי מזה, זה כואב מאוד עד היום ואחד המפלטים שלי בכדי לא לחשוב רק על זה כל הזמן היה לקרוא יותר קומיקס ולהכנס בראבק חזרה לעקוב אחרי כל פיפס שקשור למיאמי היט. אני אוהב קומיקס וכדורסל זה לא בכאילו אלא באמת מעניין אותי אבל להתעסק בזה היה ועדיין עבורי סוג של הכרח הישרדותי.

אני אוהב (עדיין) את ג׳ימי באטלר. הסגה סביב העזיבה שלו כאבה לי אישית כאוהד. המשכתי להאמין שהוא עוד יחזור ובגדול במדי ההיט כמו שצריך עד לעונת פרישה עתידית עם הפרשת גופייה ופסל להם הוא ראוי ובתקווה גם תואר אבל כך יצא שלא. אני לא נכנס לניתוחי מי אשם ורכילות של יודעי דבר ויודעי לא כלום. אלו היו גירושים מכוערים וככאלו מי שנפגע זה בעיקר האוהדים. נכתבו על כך מגילות של כביכול דעות, אותי מעניין יותר רגש. הרגשתי הרבה לגבי זה מכל הסוגים של הרגשות. בתקופה ההפרדה וההרחקה לפני שנחתמו מסמכי הגירושים היה גם את הקטע הזה שג׳ימי ״חזר״ עם גופיית 45 של ג׳ורדן והסוכן שלו פרסם את צמד המילים האלו מהכותרת. אין לי איזה משהו שנון להוסיף לגבי זה. זה גם משהו שקרה והיה לא מצחיק ולא נעים. אם צריך לבחור צד אז אני בצד של הקבוצה אותה אמשיך לאהוד לתמיד אבל אני מבין גם את ג׳ימי וכאמור עדיין אוהב אותו, שיהיה לו בהצלחה הוא אדם מיוחד. אני לא שחקן כדורסל מקצועי אבל אני כן יודע איך זה מרגיש להיות רחוק מהורה במצב בריאותי לא טוב כמו שג׳ימי חווה בגמר 23׳. גם הקבוצה וגם הוא עשו טעויות רבות לאורך הדרך ואני בוחר אחרי שכאמור נפגעתי מהגירושים כאוהד לראות גם את הצד שלו ולא לשפוט אותו. אז למשחק הקרוב אנחנו, כי ההיט זה אנחנו, נגיע עם הסגל המחודש עם 3 השחקנים החדשים עם הפנים להווה ולעתיד. אם לא נצליח להגיע אפילו לפליי-אין בסוף העונה או נפתיע עד לכדי אליפות היסטורית עוד העונה כמו שאני מאמין בכל עונה, כך או כך אני אמשיך להיות אוהד היט שרוף. החיים עצמם תמיד חשובים יותר מספורט והכי כיף ללכת לראות משחקים בלייב לא לבד.

המשחק עצמו היה כיף אך מנומנם שתי הקבוצות שיחקו לא משהו ולא ניצחנו מה לעשות. המחצית הראשונה הייתה צמודה ברובה ההיט נראו עייפים אחרי בק טו בק שזה לא תירוץ אבל הפעם זה היה ניכר. ספו ניסה כל מני חמשיות מוזרות ומלבד וויגינס לא ממש היה משחק טוב לאף שחקן נוסף. מיטשל נלחם בהגנה, וור קטף מלא ריבאונדים וזהו בערך במחמאות. ההיילייט היה שלאיזור הכיסאות הרחוקים שלנו הביאו צוות צילום לצלם את הקהל של ההוקס וכמעט הצלחתי להידחף לרקע, ראו את היד שלי לשניה במאחורה על המסך הגדול. אצל ההוקס הצטיין דניאלס עם 7 חטיפות ואלינור אמרה בצדק שבמקום הכינוי המאולץ שלו Great Barrier Thief עדיף היה שהיו עושים משהו עם השם הפרטי שלו דייסון ששואב את הכדור כמו שואב אבק ואני מסכים. לא תקופת שיא של הקבוצה כרגע אבל זה חלק מהמשחק. יש בסיס טוב וחדר הלבשה שלומד להכיר אחד השני אחרי הטרייד. עדיין ניקח אליפות העונה כמו בכל עונה.

לטס גו היט 🔥
עמית כהן