אהבה תלויה בדבר. אלעד זאבי כתב ספורט כמו שאמורים לכתוב ספורט

כל מי שנתקל בכתיבה של אלעד זאבי התנקה מעט מהרעל שאופף לפעמים את הספורט. הוא היה איש של חסד, שהבין שספורט הוא קסם ונתן לכל קוראיו לחוות זאת יחד איתו

אלון עידן

אלעד זאבי כתב ספורט למי שאוהב ספורט. נשמע טריוויאלי, אבל לא כל חובבי הספורט אוהבים ספורט. חלקם חובבים את הספורט כדי שיוכלו לשנוא דרכו, לכעוס, לזלזל, להתנשא, לבטא אגרסיביות. ספורט כמעין מרזב, או אולי ביוב, שאליו הם מנקזים את תלאות היום או את פגעי הביוגרפיה או את צלקות הנפש.

אלה לא היו קהל היעד של אלעד זאבי. לא במקור בכל אופן. הוא לא כיוון אליהם משום שהאהבה שלו לספורט, ובעיקר לכדורסל, ובעיקר ל-NBA, היתה אהבה טהורה, אהבה שאינה תלויה בדבר. אבל גם אם לא כיוון אליהם, הם מן הסתם נתקלו בו. וכשנתקלו בו, ייתכן שנדבקו בו, באהבה שלו לספורט. והביוב אולי מעט התנקה.

כל מי שנתקל בכתיבה של אלעד התנקה מעט. היה בה, בכתיבה שלו, כישרון נדיר שעטוף באהבה גדולה ומוגש בחוכמה וקלילות ועמקות ויופי. הוא היה מעניין בלי להיות פרובוקטיבי; רגיש בלי להיות קיטשי; יצירתי, אוי כמה שיצירתי, בלי ליפול לתהומות המבוכה. הוא כתב ספורט כמו שאמורים לכתוב ספורט.

הוא הגיע ל"הארץ" ב-2008. בחור בן 26, חולה ספורט שרוצה לכתוב על ספורט, אבל נתנו לו להיות מפיק בספורט, כי ככה זה לפעמים בחיים. אז הוא הפיק. ואחר כך שיכתב. ואז נתנו לו גם לכתוב קצת. אז הוא כתב קצת. והיה די בקצת כדי להבין שצריך לתת לו הרבה. כי ככה זה עם כישרון.

אהבתו הגדולה היתה NBA, ליגת הכדורסל הטובה בעולם. הוא חי אותה כאילו היא חלק ממנו, מחייו. בדרך כלל מכנים את הזן הספציפי הזה בשם "עכברי NBA", משום שמדובר במי שזוחלים רוב שעות היום במחילות הידע והסטטיסטיקה, ואינם רואים אור יום כי השמש מוסתרת על ידי הלוטרי הקרוב, והדראפט הרחוק והטרייד המפתיע.

למרות הידע העצום שאצר בתוכו, אלעד לא היה "עכבר NBA". שום דבר בכתיבה שלו לא היה "עכברי" כי שום מחילה לא החשיכה את יצירתו

אבל למרות הידע העצום שאצר בתוכו, אלעד לא היה "עכבר NBA". שום דבר בכתיבה שלו לא היה "עכברי" כי שום מחילה לא החשיכה את יצירתו. הסטטיסטיקות, גם המתקדמות ביותר, מעולם לא עמדו במרכז חלון הראווה שהציג לקורא. הן יכלו לתמוך, לחזק, להעשיר – אבל אלעד הבין היטב שכדורסל, וספורט בכלל, הוא יותר קסם מאשר מדע, יותר מוסיקה מאשר ראיית חשבון, יותר תרבות מאשר חדשות.

הוא לא היה בשום פנים ואופן "עכבר NBA", הוא היה ציפור של המשחק, שריחפה מעל וליד וקרוב ורחוק, ואפשרה לקוראים לרחף יחד איתו, ממש לצדו, ולחוות את הספורט יותר מאשר לחתוך אותו לפרוסות של "מדד ה-VGM" או "מדד הפלוס-מינוס". כי מדד זה בבורסה, ומה בין אהבה לספורט לשורט על מניה?

את ההתכתבויות הארוכות ביותר בינינו, לרוב בוואטסאפ, הקדשנו ללברון ג'יימס. גם משום שהוא היה – ובמידה מסוימת עדיין – ה-כוכב של ה-NBA ב-20 השנים האחרונות, אבל בעיקר משום שהוא הפך מעין אבן בוחן לשאלות שחורגות מכדורסל ומתחככות בסוגיות של קפיטליזם ומוסר, לעתים אפילו חופש בחירה מול דטרמיניזם.

מה שבלט במיוחד בדיון הבלתי נגמר הזה, הוא שאלעד קיבל את לברון כפי שהוא, על מעלותיו ועל חסרונותיו. הוא הכיר היטב את כל הביקורות שהוטחו בו – על קבוצות הכוכבים שבנה לעצמו, על שליטתו המוחלטת במועדונים, בוודאי על התנהגותו הנלוזה ביחס לדייויד בלאט שאימן אותו בקליבלנד – ובכל זאת, הוא ביקש כל הזמן להזכיר שוב ושוב את מה שכתב אחרי האליפות הרביעית שהשיג לברון בתקופת הקורונה במה שמכונה "עונת הבועה": "ספורטאים ברמה הזו הם אף פעם לא דבר אחד – הם מכלול שמורכב מהטוב, הרע וההיסטורי. ואיך שלא הופכים את זה, לברון ג'יימס הוא שחקן כדורסל היסטורי".

מה שבלט במיוחד בדיון הבלתי נגמר הזה, הוא שאלעד קיבל את לברון כפי שהוא, על מעלותיו ועל חסרונותיו. הוא נטה לו חסד, כי אלעד עצמו היה איש של חסד

הוא נטה לו חסד, כי אלעד עצמו היה איש של חסד. ואהבתו לספורט ולכדורסל התקיימה בתצורתה הטהורה רק משום שבו עצמו היתה מספיק אהבה כדי לכסות על הפינות המוצלות של המשחק ועל הפגמים של "כוכבי הספורט" הלעתים עשירים מדי, עמוסי אגו מדי, חסרי פרופורציות מדי.

הוא פשוט היה אדם משכמו ומעלה. איש טוב. כולו, מלמעלה ועד למטה ולרוחב ולעומק. אם הייתם לוקחים את אלעד זאבי ומרוקנים מתוכו את טוב לבו, לא היה נותר דבר.

והטוב הזה דבק בסובביו, ובקוראיו. בוודאי באוהבי הספורט וחולי ה-NBA, אבל גם באותם שוכני מערות הטוקבקים, היכן שנהוג להתיז את הרעל בחסות האנונימיות. כן, אפילו במרתפים החשוכים והלחים האלו, שכותבים נזהרים מלצעוד בהם מחשש להיתקלויות אלימות, "נדבקו בזאבי". בכישרונו, ביצרתיותו, באהבתו, בטוב לבו.

"אלעד, תודה רבה. הדיווחים שלך העונה ובמיוחד בתקופת הקורונה, הוסיפו לעניין ולהנאה. אם אני העורך, אתה מקבל בונוס בשכר :-)"; "אני לא מקורי, אבל זה מה יש: תודה על הסיקור הנהדר של העונה הזאת, אלעד. אתה כותב נהדר!"; "הכתיבה של אלעד היא הסיבה שאני מתעניין באן בי איי בשנתיים האחרונות"; "אני כבר זקן מדי לקום באמצע הלילה לצפות במשחקים, אבל לקום בבוקר ולקרוא את תיאורי המשחקים, הפרשנויות וכתבות הצבע הרהוטות שלך היו תענוג צרוף"; "תודה זאבי, הכתבות שלך במהלך העונה זה 50% מהכיף, נתראה בעונה הבאה".

אז זהו, שלא נתראה בעונה הבאה. אלעד זאבי נפטר בגיל 42, ואיתו הלכה מעולמנו חתיכת אהבה. לספורט, למשחק, לחיים. "הדיווחים שלך הם חלק משמעותי מהחוויה!", כתב טוקבקיסט אחד, "כעת נצטרך למצוא מקור שמחה אחר, עד הפעם הבאה…".