לאמריקאים יש פוטובול, לאירופאים יש כדורגל ולקנדים – הוקי. זה עניין תרבותי בסופו של דבר. בדיוק כמו שכל ילד ישראלי כמעט שתזרוק לו כדור מיד יתחיל לרוץ איתו ולחפש את השער, ככה גם הקנדים רק רואים קרח וחושבים מחליקיים. ברגע שהילד לומד ללכת בערך כבר מלמדים אותו להחליק, כמה שנים אחר כך כבר שמים לו מקל ביד ובערך בגיל בר מצווה הוא לומד ללכת מכות על הקרח. ככה זה כשכמעט חצי מהשנה אתה מבלה עם נופים של שלג וקור של מתחת לאפס. הרבה מתחת.

אחד מהזיכרונות הספורטיביים הראשונים שלי זה להיות בבלומפילד עם אבא. אני זוכר אחר כך הרבה משחקים, הרבה חוויות, כולל בעונת הדאבל עם תינוקות קשטן, ועוד לפני זה לשבת בשער חמש מאחורי חברי להקת קרח 9. רציתי מאוד שגם לילד שלי יהיו זיכרונות כאלה, אז כשנקרתה בדרכי ההזדמנות לראות משחק הוקי כאן בשעת צהריים, הצעתי לו שנלך. הוא התלהב ממש. 

הטמפרטורות בחוץ עוד לא קרות מדי לעונה, רק מינוס אחת או שתיים – תאמינו לי שזה לא קר יחסית למה שיכול להיות כאן – ושלג ראשון לשנה זו החל לרדת כשעשינו את הדרך לשם, מלווה אותנו כתפאורה המושלמת למשחק. הקבוצה המקומית אמנם לא משחקת ב-NHL אלא רק בליגת העל הקנדית, ועברו למעלה מעשרים שנה מאז שזכתה באליפות, אבל גאוות יחידה זו גאוות יחידה, והאוהדים המקומיים הגיעו באלפיהם לאולם. אולי זה כי הם שיחקו מול המדורגת ראשונה בליגה, אבל מצד אותה מדורגת הפסידה רק 4 משחקים (מתוך 26 ששוחקו עד עתה).

תגידו מה שתגידו על הקנדים – לארח הם יודעים. כיאה למשחק צהריים, המון ילדים נצפו באולם. משפחות שלמות הגיעו לבילוי צהריים, אבות באו יחד כל החבר'ה, כשהאימהות דואגות לילדים הקטנים – והיו שם גם כאלה בני פחות משנה – בעוד הגדולים יותר זוכים לחוויה ומעודדים כאילו אין מחר. המארחים דאגו שיהיה לילדים לא משעמם לרגע בהפסקות בין השלישים עם טירה מתנפחת, מגלשה מתנפחת ופינה שבה יכלו להכין שלטי עידוד. עוד נחזור לשם.

הילד שלי, מסנוור מהאורות, רצה קודם כל לרדת למושבים שלנו – ועוד איזה מושבים בחרנו. שורה ראשונה, מול השער. הרבה אקשן ראינו שם. לצערנו מהר מאוד האורחים דאגו להזכיר לנו למה הם ראשונים בליגה כשהבקיעו שער. בן החמש שלי עוד לא הספיק להבין מי נגד מי ושאל אם הקבוצה שהבקיעה היא זו שאנחנו מעודדים, וכשעניתי לא מיד צעק בוז ועשה פרצוף חמוץ.

לא חלפו שתי דקות כשהאורחים הבקיעו שוב, ועד לסוף השליש הם כבר ב-4-0. את בן החמש שלי המשחק עניין פחות ופחות ככל שהדקות חלפו, ויותר סיקרן להבין למה יושבים מאחורי השער, ביציע, שחקנים. היה חמוד להסביר לו שאלו אוהדים ש"מחופשים" ולובשים את מדי הקבוצה. הוא גם נהנה לראות את השחקנים רבים ויוצאים בעונשים "כי אסור להרביץ", וברוך השם בינתיים הקבוצות הלכו מכות הרבה, יותר מהרגיל כך נדמה לי.

בהפסקת השליש מיד זינקנו לאטרקציה – ואם חשבתי שהוא שמח באולם, אין לתאר את השמחה כשכף רגלו דרכה על המתנפח. הוא גם שאל למה אנחנו לא מעודדים, וביקש ללכת להכין שלט. בצר לי, ואין לי מושג למה, נאלצתי לצייר לו פרה. הוא הוסיף לשלט "דיוקן" שלו עצמו ו"סמיילי" וחתם את שמו בענק. בחזה מנופח הוא חזר לאולם והחזיק את השלט בשורה הראשונה כדי לעודד את החברים בלבן, בטוח שככה ננצח.

אבל לאורחים היו תוכניות אחרות ותוך פחות מדקה הם הבקיעו עוד שער ואחרי שתי דקות נוספות הם עלו ל-6-0. הילד כבר הפסיק לשאול אם הפעם אנחנו הבקענו, אבל נהנה מהמכות, כולל שחקן שהורחק עקב "ניסיון מכוון לפצוע" ומהמוזיקה בעצירות של המשחק ובטיים-אאוטים. במיוחד הוא נהנה לקפוץ ולרקוד מול צלם המשחק שחיפש צילומי אווירה ביציע, אבל כשהתוצאה הגיעה ל-8-0 הוא התחיל לשאול כל דקה מתי שוב נלך למתנפחים. 

כמו ישראלי טוב חשבתי שאם נחתוך שתי דקות להפסקה נצליח לחמוק מהתורים הארוכים, אבל איך שהגענו גיליתי שהטריק הזה לא הומצא בארץ. הורים רבים, בעיקר אימהות וסבות, כבר עמדו לצד הילדים שחיכו בסבלנות לתורם. לא נורא, עדיין הספקנו עוד כמה סיבובים ואפילו קנינו פיצה. התלבטתי אם להישאר עד הסוף, לאור חוסר הסבלנות שהילד הפגין והתוצאה המוגזמת לרעה, אבל משהו בי הרגיש שתכף גם המקומיים יבקיעו, ושמגיע לו לחוות את התחושה של לראות ולשמוע את הקהל באקסטזה.

חזרנו לאולם שהתחיל להתרוקן ואפילו שיפרנו את המושבים כמה כיסאות ימינה, אבל האורחים לא ריחמו עלינו ותוך דקה וחצי הבקיעו את השער התשיעי שלהם. כבר התכוונתי לקום וללכת, אבל בדיוק איך שחלפה בראשי המחשבה סוף כל סוף רווינו קצת נחת. הילד הסתכל עליי, חיכה לסימן, וכששמע שכל הקהל שואג הצטרף בקפיצות אל על. הפיצה מצאה את דרכה אל הרצפה. דקה אחר כך שוב נחת – והילד בשמיים. עזבו שהתוצאה 9-2, מבחינתו ניצחנו. החלטנו להישאר עד הסוף וראינו עוד שני גולים, אחד לכל קבוצה. אה כן, היו גם עוד קצת מכות וקסדה אחת שעפה.

כשיצאנו מהאולם אל הקור ואורות הכריסמס מהשוק הסמוך החשיכה כבר התחילה לרדת ורציתי לשאול אותו אם הוא נהנה. לא הייתי צריך, ראיתי את התשובה על פניו. אחת התהיות שהיו לי לפני שהלכנו למשחק הייתה אם אצליח ליהנות מספורט שאני לא מחובר אליו עד כדי כך – והתשובה מורכבת. נהניתי מאוד מבילוי אחר הצהריים עם הילד, אבל לא יודע עד כמה באמת נהניתי מהמשחק. גם לא הייתי מרוכז בו חלקים ארוכים, כשניסיתי לעניין את הילד ו/או לעזור לו.

תהייה אחרת הייתה עד כמה באמת הילד יזכור משהו מהחוויה הזו – אמנם פעם ראשונה שלו באולם ספורט ובמשחק מקצועני, אבל הוא רק בן חמש. כמה כבר זוכרים מאותה תקופה? הזיכרונות שלי מבלומפילד יותר מאוחרים, ואין לי באמת זיכרונות עד אולי גיל 7 או 8 למעט בודדים ממש. מצד שני, יש לי כמה, כמו הולדת אחי או יום ראשון בכיתה א'. אז אולי, להבדיל אלפי הבדלות, גם המשחק הזה יקוטלג אצלו במוח כאיזה אירוע מכונן כזה. אולי. וגם אם לא? לפחות היה לו אחר צהריים מהנה עם אבא.