עולה לשלוש הוא טור שבועי שלי (בתקווה) שבו אעלה על הכתב שלוש מחשבות / תהיות / מסקנות שעלו לי בראש ממשחקי הספרס בשבוע החולף. השם הוא רק רפרור לשלוש הנקודות: לא יהיו כאן בהכרח שלשות, אין חשיבות לסדר הנקודות, ולא תמיד יהיה פה ויקטור וומבניאמה.

אבל השבוע כן.

1. יא זרוק אחד

הנקודה הראשונה שלי השבוע זהה פחות או יותר לזו שאיתה פתחתי את הטור הקודם. ויקטור וומבניאמה ממשיך לזרוק שלשות כמו משוגע, ולהחטיא אותן. רק שמול יוטה בשבת, בפעם הראשונה העונה, זה נכנס. ליתר דיוק 6 שלשות מתוך ה-9 שזרק עשו סוויש ברשת, שיא קריירה לכוכב בהתהוות.

אם תשימו לב, שתיים מתוך שלוש השלשות ששמתי כאן היו פנויות לגמרי, כשוומבי ו/או בעזרת חבריו ניערו את השומר והוא הגיע לזריקה פנויה. ואם מסתכלים על פילוח הנתונים של וומבי העונה, נראה שלשם מכוונים:

קליעה של 40%* מהשלשות שהוא מקבל חופשיות זה נתון סבבה לגמרי. אמנם המדגם קטן, והמשחק הקיצוני עם שש השלשות קצת היטה את הנתון אבל חובת ההוכחה עוד עליו. אם לזה הוא שואף – לכך שלא יעזו לתת לו את המטר – זה משיג את המטרה ומחזק את התיאוריה שלי מהשבוע שעבר. חלוקת הזריקות שלו עוד לוקה בחסר – אף אחד אולי חוץ מסטף קרי לא אמור לזרוק 46% מהזריקות שלו משלוש, בטח לא ענק שמתנשא לגובה 2.23 מטר – אבל זה המיינדסט שאיתו הספרס הולכים בקשר לוומבניאמה:

"הוא קלעי מאוד-מאוד טוב, ואנחנו רוצים שהוא ייקח את השלשות המתאימות כשיש לו הזדמנות"
(מיטש ג'ונסון, המאמן בפועל, לפני אותו משחק מול יוטה)

*הנתונים נכונים ליום שני בלילה, לפני המשחק מול סקרמנטו

2. אוי, הברוך

אני מאמין גדול בנאחס. לא מהסוג של תחתוני מזל שלא מכבסים, אבל אין מה לעשות, אני נאחס. ועשיתי נאחס לסוהן אחרי שהיללתי אותו בפתיחת העונה. המסכן שבר את האצבע ועכשיו יעדר לחודשיים, ובמקום להתחרות בפוטנציה על תואר השחקן המשתפר הוא עכשיו יתחרה על מקום בבית לוינשטיין של טקסס. הוא צפוי לחזור אולי בינואר, אולי קצת אחר כך, ובינתיים ההשפעה המיידית של זה היא שהספרס לא עושים הגנה.

עד למשחק שבו הספרס הובילו ב-26 הפרש על הקליפרס והפסידו, אותו אחד שבו סוהן נפצע, הם היו במקום ה-4 בליגה בדירוג הגנתי. זה אמנם היה מוקדם מדי בעונה בשביל להיות נחרצים, אבל אפשר היה לראות לכל הפחות את הניצוצות, כשהם שמרו את היריבות שלהם על 106 נקודות ומטה – כולל את אוקלהומה סיטי הלוהטת. ומאז הפציעה? הם ספגו 113 מהקליפרס, 127 מיוסטון ו-111 מיוטה, קבוצת ההתקפה הכי גרועה בליגה. אלה לא רק מספרים, זה גם בא לידי ביטוי במבחן העין כשכל פעם חלק מהשחקנים שנצצו הם אלה שכביכול סוהן אמור היה לעזור איתם.

אחד מהחששות הרבים שלי לפני תחילת העונה היה המחסור בעומק, וספציפית על העמדה של סוהן, שבה לספרס יש בעצם רק את האריסון בארנס או קלדון ג'ונסון (הנמוכים לעמדה) או את סנדרו ממולקשווילי (הבוסרי שלא עושה הגנה). הם הסתדרו יחסית יפה מאוד בלי דווין ואסל וגם בלי טרה ג'ונס הרכז המחליף, שבעצמו אמור להוות את הגיבוי לכריס פול אם וכאשר הוא ייפצע/ינוח. אבל הנה, כעובדה, מרגע שסוהן פצוע מגדל הקלפים קרס.

העניין הכי מטריד כאן הוא שעד עכשיו הלו"ז שלהם היה יחסית קל. הם שיחקו מול פורטלנד ומול יוטה (פעמיים), קיבלו את מינסוטה גמורה מעייפות אחרי שניצחה בעור שיניה את דנבר לילה לפני, ורק בזכות זה הצליחו לעקוץ אותה, וגם קיבלו את סקרמנטו סחוטה בבק-טו-בק אחרי שנגררה להארכה מול פיניקס. מחרתיים יש להם את וושינגטון, והם סיימו שלושה מתוך ארבעת המשחקים שלהם השנה מול יוסטון בשלב יחסית נוח של העונה שבו אפשר להפתיע. אף על פי כן הם לא ניצחו יותר מדי ואפילו הפסידו ליוטה, משחק שהיה אמור להיות באנקר. הסתכלות על המשך הלו"ז החודש לא מבשרת טובות, כשמי שמחכות הן הלייקרס (פעמיים), אוקייסי (אמנם בלי צ'ט, ועדיין חזקה), גולדן סטייט ודאלאס. זה פוטנציאל גדול לעוד 6 הפסדים במאזן, שבינתיים יותר גרוע מהתחזית שנתנו להם בווגאס.

זה עוד מוקדם להספיד, אבל יש להם יותר מדי בעיות אקוטיות כרגע. משהו בינתיים לא מתחבר שם בעיקר בהתקפה – לא וומבי שנותן שני משחקים גרועים על כל אחד טוב בינתיים, לא כריס פול שלא מפעיל מספיק את וומבניאמה, ולא שחקני המשנה שאמורים לתת תפוקה נורמלית מהספסל. כמעט כולם מתפקדים פחות מהמצופה מהם וקולעים רע. יכול מאוד להיות שלפציעות יש כאן תפקיד – צריך לזכור שגם דווין ואסל, השחקן השני הכי טוב ברוטציה, היה פצוע עד עכשיו, ושגם טרה ג'ונס בחוץ כבר שבועיים – כי איך שלא תהפכו את זה, הרוטציה נראית בבלגאן כשכל שניים-שלושה משחקים מחליפים אותה בגלל פציעה (שלשום גם מלאכי ברנהאם נפצע). התקווה היחידה שלהם היא שעם החזרה של ואסל, סגנו של בר כוכבא, ועם החזרה הצפויה של ג'ונס בעוד כמה משחקים, משהו סוף כל סוף יפגע.

3. רפואה שלמה

המצב של פופוביץ' מתחיל להדאיג. עבר כשבוע מאז העדכון "הרשמי" אחרון של הקבוצה, ובינתיים דממה. אחד מהיתרונות הגדולים של "עץ האימון" של פופ הוא שכמעט כל משחק שני יש לכתבים של הספרס הזדמנות לפגוש מישהו שעבר פעם בקבוצה ולנסות לגשש מולו אם יש לו מידע. ויל הארדי, המאמן של יוטה שהיה עוזר מאמן של פופ שש שנים וגדל במערכת של סן אנטוניו מרגע שסיים את הקולג', נשאל לפני המשחק בשבת אם הוא היה בקשר עם המאמן החולה. הוא ענה שדהוא מעדיף לשמור על היחסים האישיים שלו עם פופ כמו שהם – אישיים.

אתמול הייתה עוד הזדמנות כזו, כשמייק בראון המאמן של סקרמנטו שגם חייב לפופ איזה דבר או שניים ובעל קשר אישי עמוק איתו, נשאל את אותה השאלה.

"זו סיטואציה קשה, אני בטוח שכולם בקשר איתו בדרך כזו או אחרת", ענה, והוסיף ש"צריך להמשיך לקוות לטוב ונשמע שהולך להיות בסדר".

בשלב הזה כבר ברור לכולם שקרה משהו לא פשוט בכלל, אבל העמימות הזו לא עושה טוב לתחושה. אף אחד לא חייב לנו כלום, אבל ככל שממשיכים להסתיר ולא לשתף מידע – ולו דבר קטן ביותר כמו "דיברנו איתו" – כך המחשבות מדמיינות ויותר ויותר את הגרוע מכל. אני אפילו לא חושב על זה שיחזור לאמן, רק שיהיה בריא הבנאדם.