1973: רינה ז"ל עם בנותינו סיגל ואפרת משמאל, חודשיים לפני פטירתה. תנו מבט במבע עיניה: היא ידעה גם ידעה שהסוף קרב.

1.יום אתמול היה היום היחיד העונה (למיטב ידיעתי) עם 15 משחקים ודברים חשובים שקרו ששווים אזכרה נוספת

2. אולי החדשה החשובה ביותר של אתמול הייתה ההיעדרות של המאמן גרג 'פופ' פופוביץ' "לזמן בלתי מוגבל" (INDEFINITELY)

בין שימון לביני, 'פופ' בן ה-75 היה צריך לפרוש מתי שהוא לפני 5 שנים, ולהעביר את השרביט לעוזרת המאמן הראשית בקי המון שחיכתה לרגע מ-2017 עד 2021 כשהיה 'ברור' שפופ מכין אותה למשרה הראשית, וכששנה עברה אחרי שנה ומאומה לא קרה, נשבר לה, ואז עברה ל-WNBA (בהצלחה רבה לאימון קבוצת ה-ACES מלאס ווגאס).

לא ידוע מה הוא ה-'HEALTH ISSUE' ממנו פופ סובל. ההודעה הרשמית מהספארס הייתה שהוא סובל מ-'UNDISCLOSED DISEASE – מחלה בלתי ידועה, או מחלה שלא מוכנים להודיע מה היא. אני מקווה שהוא לא סובל ממקרה רפואי חשוך מרפא, אבל כך או כך זוהי הזדמנות הזהב של 'פופ' לפרוש בכבוד. הזדמנות הפז שהייתה לו להראות שעדיין יש לו את זה הייתה לטפל בויקטור וימבניאמה בצורה אחרת לחלוטין, בצורה המומלצת ע"י כל כך הרבה מומחי כדורסל: לעשות מה-2.28 מ' הזה סנטר תחת הסל, שמדי פעם עולה לשלשה. במקום זאת פופ הירשה לויקטור – או אפילו דחף את ויקטור – לשחק כסמול פורוורד או שוטינג גארד המשליך דאונטאונים, ורק לעתים משמש כ-RIM PROTECTOR.

זוהי הזדמנות הפז של פופ להתפטר מתפקיד המאמן ולעבור להנהלה/ בעלות חלקית, ולתת למאמן מהדור החדש את מפתחות המאמן. (אני מקווה רק שזה לא יקרה ממילא בגלל מצב גופני מסוכן של פופ)

3. כריס פול, והקבוצה כולה, 'יתנו את הכל' כדי למלא את החסר, ואתמול "הקדישו" את המשחק לכבודו של 'פופ'. הזכיר לי מקרה שקרה לי כמאמן כשהקבוצה רצתה 'להקדיש את המשחק' לזכרה של אשתי רינה ז"ל (ואז גלשתי למחוזות אחרים)

נזכרתי בקבוצת הכדורגל שלי. בשנת 1973 ניצחנו את אוניברסיטת ספרינגפילד 0-2 בשמינית גמר אליפות המכללות NCAA. מיד בסוף המשחק הגיעה ניידת משטרה וקבלתי את הבשורה המרה שאשתי רינה התחילה בגסיסה. לחץ הדם החל לרדת, וניסו להחזיק אותה בחיים אם אוכל למהר ולהגיע לבולטימור, שם טופלה בשלוש השנים האחרונות מסרטן הדם האקיוטי בו חלתה. השוטרים אמרו לי שהטיסה הבאה מבוסטון (שם שיחקנו) לבולטימור היא 5 שעות קדימה, ועשיתי חשבון שהמרחק הוא 400 MILES ואעשה אותו ב-5-6 שעות נסיעה ועדיף לי למהר ולצאת מיד לדרך (בשלוש השנים שקדמו לכך הייתי נוסע לרוב במכוניתי למשחקים מבולטימור לגרדן סיטי – מרחק שהייתי עושה ב-3.5-4 שעות נסיעה במקום לטוס, ואז לשכור מכונית וכו'.

יצאתי לדרך. אני לא זוכר הרבה. כשהגעתי ל-BELTWAY העוטף את בולטימור עצרה אותי ניידת משטרה והשוטר אמר לי "אתה נוסע 85 מייל לשעה". הסברתי לו את המצב עם רינה ואת שם בית החולים בו היא נמצאה. הוא אמר לי: "FOLLOW ME". הוא טס עם אורות מהבהבים ואני עם השברולט אימפלה מודל 1964 שלי טס אחריו.

טסתי לקומה השלישית בו היא שהתה. אני רץ לעבר חדרה, ובחוץ יושב חברי הטוב ביותר – יצחק דקל (שהיה בשליחות הסוכנות, וכמוני הוא עדיין כאן, בלאס ווגאס) – וממבטו אני מבין שאחרתי. יצחק ואני נולדנו בבת-גלים 3 שבועות אחד מהשני והורינו גידלו אותנו יחד. יש לנו תמונות של שנינו באותה עריסה.

פתחתי את הדלת. רינה'לה שכבה על גבה והרופאים נתנו לי צ'אנס להיפרד ממנה. חיבקתי אותה. נישקתי אותה. ראיתי מין חיוך מסויים בפניה. מין חיוך על שאלוהים גאל אותה סוף-סוף מייסוריה בחודשים האחרונים בהם הייתה ב-RELAPSE החמישי והאחרון בשלושת שנות מחלתה האיומה. הורדתי מאצבעה את טבעת נשואינו (שמרתי אותה עד חתונתה של סיגל, בתי הבוגרת), אמרתי לה שאוהב אותה לעד, ואיחלתי לה שתשכב בשלום ושלווה לעולם ועד.

את ה'שבעה' ישבתי עם הבנות, אמי, ואמה של רינה (שבאו לעזור לי בחודשיים האחרונים של חייה) במלון הולידיי-אין. כמה קרובים וחברים הגיעו מניו יורק. אמה של רינה לא יכולה הייתה לחכות ל'שבעה' שתסתיים כך שתוכל לחזור לישראל לבעלה.

אני שוחחתי עם עוזר המאמן שלי אייב רייס. הוא אמר לי שאת המשחק הבא נגד לויולה יוניברסיטי הקבוצה החליטה להקדיש לרינה. אמרתי לו שיגיד לקבוצה שאני די בסדר – חייתי שלוש שנים עם הידיעה שמחלתה של רינה היא סופנית, ואמרתי לאייב שיאמר לקבוצה שאין צורך להקדיש את המשחק לרינה. שישחקו עבור עצמם, וינצחו עבור עצמם.

ביום האחרון של ה'שבעה' שיחקנו נגד לויולה בחצי גמר אליפות המכללות והפסדנו 2-3. סיימנו מקום שלישי בפלייאוף של ה-NCAA. אייב אמר לי ששיחקנו טוב מאד ושהשחקנים נתנו הכל מעצמם, אבל הכדור מאן להיכנס יותר מפעמיים.

בעוד פחות משלושה שבועות, ב-26 לנובמבר דריה נכדתי, ביתה של סיגל, מתחתנת עם שקד יעקובי שלנו. שלושה ימים אח"כ, ה-29 לנובמבר, הוא יום השנה ה-51 לפטירתה של רינה.

אפילוג

רינה, בעלת תואר PH.D ב-CHILD PSYCHOLOGY, טחנה לי בראש משך כל שנות מחלתה שלא אתמהמה, ו-"תמהר למצוא אשה נחמדה וטובה שתאהב את הבנות – יהודיה או נוצריה – ותמהר להתחתן. אתה תלמד להתאהב בה עם הזמן". היא הסבירה לי שהקירבה המיוחדת במינה שהייתה לה עם הבנות – בעיקר בחודשי שהייתה בבית החולים איתן, וההבנה שלהן (בעיקר סיגל בת ה-6.5 שהייתה פקחית מעל גילה ומודעת לכל צעד; אפרת הבינה מה שהבינה) יכולות להתפתח לבעיות מנטליות קשות ביותר לכל ימי חייהן. הדרך היחידה לנסות למנוע זאת היא למצוא תחליף מתאים כ-מ-ה…ש-י-ו-ת-ר…מ-ה-ר. "בוודאי יגידו שהיה ביניכם רומן. אל תשים לב. הבריאות של הבנות חשובה יותר. הן תתאבלנה עלי יום אחד כשתהיינה יותר מבוגרות ומוכנות להיזכר ולהתאבל". (זה קרה לסיגל ושלפתע החלה להתלונן שהיא מתגעגעות לאמא רינה. זה קרה לה כשהייתה בת 12. גייל לקחה אותה באהבה לכמה פגישות עם פסיכולוגית לילדים. היא עודדה אותה שעתה היא חזקה מספיק להתאבל, ואחרי חודשיים-שלושה סיגל אמרה לגייל שהיא 'בסדר' ואין צורך ללכת יותר לפגישות. אפרת בקושי זוכרת את רינה. מאז ועד היום סיגל ואפרת גדלו להיות נשים בריאות בנפשן, חזקות ומצליחות, ואמהות לתפארת). שתיהן, סיגל ואפרת היו משך כל ימי חייהן בנות אוהבות מאד את גייל עם יחסים נפלאים, והיום עוזרות לגייל ותומכות בה ככל האפשר.

***********

התחלתי TO DATE חודש אחרי שחזרנו לביתנו בגרדן סיטי. הצטרפתי לחוג של DATING של גברים שאיבדו אשה. אחרי דייט אחד או שניים, אם בת הזוג נצאה חן בעיני, הבאתי אותה הביתה. סיגל הייתה איומה ממש לכל אחת. לא רצתה לדעת או לשמוע. לא דיברה והראתה כתף קרה. אפרת הייתה קטנה מדי להגיב. כמעט ויתרתי. החלטתי להצטרף לקבוצה אחרת, "הורים לא נשואים". יום ששי אחד החלטתי ללכת למסיבת ריקודים. ראיתי על הבר בלונדינית שמיד משכה את לבי, מעשנת ולוגמת WHISKEY SOUR. ניגשתי אליה ושאלתי אם אפשר להזמינה לרקוד. היא ענתה לי "לא. אני מחכה לחברה". ראיתי גבר אחרי גבר ניגשים אליה והיא מסרבת לכולם. החלטתי להתיישב לידה ואמרתי "כנראה שהחברה שלך שכחה להגיע". היא ענתה "כנראה". התיישבתי לידה והתחלנו לדבר. היא אמרה לי שהיא גרושה טרייה שתשמח TO DATE ME "אבל אני לא מוכנה לפגוש את בנותיך או להכיר לך את בני". אמרתי "FAIR ENOUGH". קבענו להיפגש למחרת לטניס. היא הייתה שחקנית טובה מאד.

כששאלתי אותה למה היא סירבה לרקוד איתי היא אמרה לי שהיא חשבה שבגלל המבטא אני צרפתי והיא 'לא הייתה מעוניינת להתחיל יחסים עם צרפתי…'

כעבור חודשיים אמרתי לה שבנותי מתקרבות לגילאי 7 ו-4 ואמרתי לה שאין לי מושג כיצד עושים יום הולדת. האם היא מוכנה לעזור. היא הסכימה לפגוש את הבנות (את בניה ג'סי בן ה-15 וקני בן ה-12 הכרתי כבר. הם לא שמו קצוץ בקשר למי אני, יחסי עם אמא שלהם, וכו'. הם קראו לי 'מל', אני חושב שחיבבו אותי, דברנו קצת ספורט, והם עזבו לחברים שלהם (אני ביחסים מצויינים איתם עד היום. הם מחשיבים את סיגל ואפרת כ'אחיותהם הצעירות'. אנחנו בקשר רצוף בפייסבוק וווטסאפ. את קני בקרנו עד לאחרונה בחווה שלו בצפון קרולינה. ג'סי גר בקולורדו והוא בקשר רצוף עם גייל ואיתי. שניהם חולי ספורט ואנחנו מבלים זמן רב בטלפון בויכוחים על פוטבול, כדורסל, הוקי קרח, ובייסבול).

חזרה ליום ההולדת. קבענו יום לבנות. אמי הייתה עדיין איתי לעזור לי אחרי פטירתה של רינה, ובקשתי ממנה להסתגר בחדרה. גייל נכנסה, וסיגל כרגיל לא הסתכלה אפילו עליה. הלכתי למטבח להכין קפה ולפתע – אני משתגע ממש! – אני שומע את גייל קוראת ספרון ילדים. אני מציץ מהמטבח וכמעט מתעלף: סיגל יושבת מחובקת עם גייל בצד ימין ואפרת מצד שמאל…

כעבור חודשיים היינו נשואים.

גייל הייתה פרוטסטנטית והחליטה להתגייר לפני שהיא מאמצת את הבנות. הרב של אוניברסיטת אדלפי לקח את התגיירותה ברצינות הכי גדולה ולא הניח לגייל שנה שלמה לפני הגיור. היא אימצה את הבנות כשהתגיירה, שנה אחרי הנשואין.

נשאנו ביוני 1974. בחודש נובמבר הגעתי עם קבוצת הכדורגל לחצי גמר המכללות. גייל הגיעה כ'אמא' של הקבוצה. היא מאד אל תוך ספורט, ובטניס ובייסבול אולי אפילו יותר ממני. שחקני היו חולים עליה.

ניצחנו במשחק חצי הגמר את האוארד (לא הרווארד!) יוניברסיטי מוושינגטון, קבוצה שהייתה מרכבת מ-100% שחקני נבחרות נוער נהאיים הקריביים. מאמנה היה מאמן נבחרת טרינידד והוא עשה כמה דברים לא לגאליים, אבל אותי עניין רק לנצח אותם. ניצחנו 0-3. במשחק גמר המכללות ניצחנו את אוניברסיטת סיאטל-פסיפיק, מלאה בשחקני נוער מנבחרת קנדה, 2-3 וזכינו באליפות המכללות דיביזיה II.

*********

אני מתנצל. התכוונתי לכתוב מעורב רגיל אבל התגלגלתי-גלשתי לעבר, וזה מה שיצא. כנראה שהחתונה של נכדתי דריה, יום השנה ה-51 המתקרב לפטירתה של רינה, והמתח של הבחירות (לי נראה, לדאבוני, שטראמפ עומד לנצח, וזה כשרק ישנן תוצאות מקנטקי וניו המפשייר) דחפו אותי לפוסט הזה, מבלי שתכננתי זאת מראש.