1.אף פעם, בכל 63 שנותי ב-NBA, לא ראיתי משחק כזה שקול שהסתיים בהפרש כזה גדול

בוסטון סלטיקס ניצחה את הניו יורק ניקס במשחק הפותח של העונה 109-132. היה כבר 32 הפרש. הפעם האחרונה שאני זוכר שהיה 30 הפרש היה ב-66-96. הניקס והסלטיקס היו פעם הקבוצות שלי, אז אני לא כותב כאוהד זו או זו. רוב המשחק 'הרגיש' כמשחק שקול. לא ראית קבוצה אחת שולטת על השנייה.

אז מה היה ההבדל? כיצד משחק שנראה שקול מסתיים בהפרש כזה גדול?

בגלל שהניקס קלעה 29 שלשות, שווה שיא NBA. בשלוש הדשות האחרונות הם מתו לשבור את השיא אבל אז כבר החמישייה הראשונה ירדה כמעט כולה (אל הורפורד היה היחיד מהחמישייה להישאר לשבור את שיא השלשות, אבל פייטון פריצ'רד מהחמישייה השנייה היה שם, והוא אחד מקלעי השלשות הטובים של הסלטיקס. בדקותיים האחרונות הם זרקו וזרקו ומאומה לא ניכנס. הפיקשושים גרמו לאחוז השלשות של הסלטיקס לרדת ל-47.5% (29 מ-61), אחרי שבחצי היה להם 53.1%, ובחלק אחר של המשחק הם היו 24 שלשות מ-41 – 58.5%, כשמהפארקט כולל דאנקים הם קולעים 'רק' 57.8%.

כשהניקס הם 28.6% מה-3 (הם סיימו את המשחק 36.7% (11 מ-30). הווה אומר שהסלטיקס קלעו רק שלשה אחת פחות מנסיונות ה-3 של הניקס.

היי. אני לא אומר שהמשחק היה שקול. הוא לא היה. אבל הוא נראה די שקול. בד"כ כשקבוצה מפסידה על 30 אתה רואה את ההבדל בכל צעד ושעל. הפעם לא ראית זאת. אם לא היו סלים המשחק נראה שקול, וזה מה שאני מנסה לומר ביותר מדי מילים.

לפני המשחק הסלטיקס העלומ את דגל האליפות. מס' 18 שלהם. השחקנים קיבלו טבעות אליפות, כל אחת נראית שוקלת רבע קילו. כמה מהוותיקים היו שם. ראיתי את פול פירס כשעל צווארו איזה 10 קילו של טבעות זהב. לא ראיתי אף פעם טבעות עצומות כאלה. כמובן שלא זהב. צבע שנראה זהב שאתה יכול לקנות ב-32 אונקיות עבור 9$. ריי אלן תמיד די מתחבא מבושה.

אהבתי לראות את צ'ארלס (בארקלי), שני (סמית'), ארני (ג'ונסון) ושאקיל (או'ניל) יושבים יחד כמו תמיד בשידור TNT? אבל הם ישבו מחוץ לאולם בתוך קהל שנראה לי כאלפיים עם מסך ענק והארבעה עושים את השטיק שלהם בתוך הקהל. מה זה אהבתי את השידור. החמישייה של הסלטיקס הייתה הרגילה שלהם -מטאטום, הורפורד, הולידיי, ווייט, ובראון. הניקס עם שניים חדשים – מיקאל ברידג'ס וקרל אנטוני טאונס.

מסכן הברידג'ס. הוא היה בחצי הראשון 0 מ-7 מהפארקט, 0 ריבאונדים, ונדמה לי 2 אסיסטים. הוא חזר לעצמו בחצי השני כשסיים עם 16 נק' ב-7 מ-13. ברונסון הוביל את הניו-יורקים עם 22, כמו מיילס מקברייד שבעונה שעברה שיחק בקבוצת ה-G של הניקס בווסצ'סטר.

ג'ייסון טאטום היה נ-פ-ל-א. כאילו רצה להוכיח איזו שגיאה עשו מאמני הנבחרת בפאריז. הוא קלע 37 נק' ב-14 מ-18 מהפארקט כולל 8 מ-11 מהטריי.

אגב, הסל הראשון בעונה זו של ה-NBA – שלשה של ג'ייסון טאטום – נקלע 11.42 – 18 שניות מתחילת המשחק. סתם שתדעו.

*******

חשבתי להישאר למשחק השני לראות אם יעלו את ברוני לשחק עם לברון. אבל אז חשבתי שישנו לי דבר חשוב יותר לעשות: ללכת לישון.

*******

2. עונה של חילוף משמרות: תודה ושלום לסטף, לברון ו-KD. וולקאם לוקה, ויקטור ומבניאמה, ואנטוני אדווארדס (זאק אדי, Dalton Knecht, ריד שפארד, וקופר פלאג עומדים בתור ומחכים)

קשה להאמין אבל בעוד 5-6 שנים השם קופר פלאג, 2.06 מ', יהיה שגור בפינו כמו שהיה קווין דורטנט – 2.09 מ' – לפני שנה-שנתיים. ויקטור ומבניאמה יהיה הסנטר שישלוט בעניינים ביד רמה ובזרוע נטוייה, כמו שאומרים החברים שלי מניר אליהו. והשם ריד שפארד יהיה שגור בפי אוהדי ה-NBA ב-2030 כמו השם סטפן קרי היום (שניהם, אגב, הם 3'6). ריד שפארד לעולם לא יהיה מה שסטפן קרי הוא/היה, אבל לצעירים באתר הופס 'סטפן קרי' יהיה שם ידוע כמו 'לארי בירד' לצעירי האתר היום. שם חשוב מהעבר הרחוק ולא יותר. ואחד בשם דרור ברנע יכתוב 'מעורב הופס' במקום מנחם לס (אם כי אני לא אוותר כל כך מהר; אולי ירוחם יצטרך לחכות ב-2030 לעוד שנה-שנתיים).

ככה זה, קומראדים: דור הולך ודור בא, (אבל הקזינו בבת גלים עדיין עומד!).

הייתה תמונה מאולימפיאדת פאריז שעדיין תקועה בזכרוני (והיא בכותרת למאמר זה): לברון ג'יימס, סטפן קרי, וקווין דוראנט עומדים, מחזיקים בגאווה את מדליית הזהב, המדלייה האחרונה שהם יזכו בה. אולי הם לא חשבו באותו רגע על כך, אז אני חושב במקומם: זוהי מדליית האליפות האחרונה שלהם. אין לי מושג כמה אליפויות יש ביניהם (משהו כמו 15? 16? בערך 10 מה-NBA ובערך 6-7 מהאולימפיאדות) – אבל השלוש מפאריז הן האחרונות שלהם.

דור חדש מגיע. עולם חדש. שמות חדשים, פנים חדשות. לברון, סטפן, וקווין אולי עוד יתנו כמה משחקים של 25-30 נקודות העונה, אבל הם יהיו "FEW AND FAR BETWEEN" כמו ששימון אומר (מעניין אם שימון יהיה עדיין באתר ב-2030. אני מאמין שכן). בקרוב סטפן, לברון, וקווין יהפכו לשמות כמו קובי בריאנט (אבל חס וחלילה לא ז"ל; אני מאחל להם עד 120). ויקטור ומבניאמה, דלטון נקט, ריד שפארד, קופר פלאג, ועוד כמה שהם היום בני 15, 16, יחליפו אותם.

זוהי עונת מעבר, חברים. קבלו אותה ככזאת. תסתכלו על לברון, סטף, ודוראנט בערגה כי – –

בקרוב – – לא תראו אותם יותר!

(אבל הלילה אראה את לברון, את לברון עם בנו ברוני, את ג'ייסון טאטום וג'יילן בראון – ואם אשאר ער בניגוד להוראות הרופאים, אראה גם את אנטוני אדווארדס – שכולם ירצו להיות הלברון של עוד תריסר שנים)