*התחזיות נכתבו, לפחות במוחי הקודח, לפני תחילת העונה*

כשאני כותב כדורסל, דבר שלא קרה באופן רציף מאז יוני, אני מתמקד במיקרו, בפרטים הקטנים. טיפול הגנתי מוצלח בפיקנ'רול פה, הנעת כדור חכמה שם, ירידה מהירה להגנה במעבר, הטעייה שובבה. רוב הפריוויואים של ימי ראשון בחסות עבדכם הנאמן אשתקד היו ברמת הפוזשן היחיד, מקסימום 2. אחרי הכל, כמה אפשר לכתוב על פיניקס, או דטרויט, 3 מתוך 4 שבועות בחודש? קל הרבה יותר לבחור מהלך אחד ולהסבירו, לנתחו או סתם להתפעל ממנו. בטח בסגנון האהדה שלי, שאוהב מספר שחקנים יחידי סגולה (בסביבות ה-5 כוכבים שהם מאסט וואץ' מבחינתי) ומסמפט אולי שליש מהליגה, רובם רול פליירס ושחקנים צעירים שנבחרו ב-5 הדראפטים האחרונים.

בזכות האהבה הזו לשחקנים, הרגלי הצפייה שלי ב-NBA די שונים מזה של האוהד הממוצע, שקם לראות משחק של הלייקרס/בוסטון/גולדן סטייט/סאן אנטוניו ודומותיהן בשעות הקטנות של הלילה (אה, וגם כי אני אוהב לישון כמעט כמו שאני אוהב כדורסל). בדרך כלל, אני צופה בביצועים (המלאים) של יחידי הסגולה שאני אוהב ולעיתים, די קרובות, מרפרף בביצועיהם של הרוקיז והסופמורס (שחקני השנה השנייה) בעודם מתרגלים למהירות, לפיזיות ולקבלת ההחלטות של הליגה הכי תובענית באמריקה. ככה נחשפתי לרוב הפוזשנים שכתבתי עליהם בעונה שעברה.

כל זה היה תירוץ מחוכם להגיד שוואלה, הפוסט הזה יהיה ההפך הגמור ממה שהיה. חסל מיקרו, בואו נדבר מאקרו/רוחב/תמונה גדולה. בשבועות האחרונים, ליגות הכדורסל השונות ברחבי העולם התחילו את עונותיהן – היורוליג, יורוקאפ, BCL, ליגת ווינר סל. בכולן משוחק כדורסל נהדר, שובה עין ומרטיט לב. אבל עם צבירת התאוצה של משחקי קדם העונה של ה-NBA, עלו לי כמה מחשבות, הגיגים, אמונות ובעיקר התנבאויות שמאחוריהן ביטחון לא פרופורציונלי בעליל. הנה הן:

1. שיקגו תהיה בפלייאוף העונה:

בין שישי לשבת הקודמים, לונזו בול התלבש וראה דקות על פרקט NBA, לראשונה מזה 1006 ימים. הוא נפצע בברכו ב-14 בינואר 2022, לפני כמעט 3 שנים, במשחק ביתי מול גולדן סטייט, אליו הבולס הגיעו במאזן 12-27 חיובי ובצמרת המזרח. כשראיתי אותו ואת השוורים מול מינסוטה, עלו לי ניחוחות של קבוצה מודרנית להפליא, כמעט 180 מעלות מסגנון הבידודים האיטי של דמאר דרוזן בעונה שעברה. זה מתחיל ונגמר בורסטיליות שלהם בהתקפה – יש להם המון שחקנים שמסוגלים (במינימום) להוריד כדור לרצפה, לתקוף את הצבע, להמשיך את היתרונות ההתחלתיים שנוצרים ב-NBA היום כל כך בקלות ולהפוך אותם לגדולים יותר: על לונזו כבר דיברנו, קובי וויט המסוכן עשה עונת פריצה אשתקד כמוביל כדור ראשי, ג'וש גידי הוא אשף מסירות שירוויח מהריווח הטוב מסביבו, זאק לווין כבר בן 29 ועדיין מהיר ואקספלוסיבי יותר מ-99 אחוז מהליגה, טיילן הורטון-טאקר חזק מ-99 אחוז מהליגה ובעל מוטת ידיים מפלצתית, איו דוסומו הוא הגארד הרבגוני והסולידי שכולם אוהבים, פטריק וויליאמס נותן קליעה אמינה כקומבו פורוורד וניקולה ווצ'ביץ' הוא עדיין סנטר עם משחק פוסט חזק שיכול להתקיף קלוז-אאוטים מדי פעם.

לכל השחקנים (מלבד וויט) יש סייז טוב, רובם קלעים ממוצעים ומעלה מבחוץ וחלקם שחקני הגנה טובים. אבל לרוב קבוצות הליגה אין 8 שחקנים בכירים שיכולים לעשות משהו, לא בהכרח עקבי, או יעיל/מנצח, אבל יודעים, לתקוף קלוז-אאוט ולהפוך זריקה טובה לטובה יותר. מסקירה קצרה (של 3 שניות בדיוק), עלו לי רק 2 קבוצות: בוסטון ואוקלהומה. שתיהן קונטדריות בכירות, שיכולות להשתמש במספר שחקנים בצורה מאוזנת כדי ליצור התקפה שגדולה מסך חלקיה ולשתיהן ריווח מעולה.

שיקגו היא לא אוקלהומה ובטח שלא הסלטיקס, אבל במזרח עם 3 קבוצות לוטרי (ברוקלין, וושינגטון, דטרויט) ועוד כמה שהן פרווה ביום טוב (טורונטו, אטלנטה, שארלוט), הם יצברו מספיק ניצחונות בשביל פלייאין ויש עולם בו הם מאיימים על המקום השישי הנחשק, המבטיח את הפלייאוף. קבוצה עם כמות כזאת של שחקנים מוכשרים עם הכדור בידיים (ומספיק קליעה והגנה) עשויה להזכיר לפרקים את הגרסה המוצלחת הקודמת של האדומים מעיר הרוחות, שפתחו את עונת 21/22 בסערה עד שהאח הגדול למשפחת בול נפצע. רק שיהיו בריאים!

2. וגם שארלוט:

מהאח הגדול לבית משפחת בול לאח הבכיר. בהיעדרו של לאמלו מרוב משחקי שתי העונות האחרונות, מעטים צפו בקבוצה שנבנתה סביבו (וגם כשהוא כן שיחק), אך מי שראה יודע: ללאמלו יש את זה. כשהוא בריא, הוא הפליימייקר החמישי בטיבו בליגה לטעמי (אחרי יוקיץ', לוקה, האליבורטון ולברון, בסדר הזה), בזכות טווח הקליעה מהלוגו, הפלואוטרים ההזויים שלו ומעל הכל, הכישרון שלו כמוסר. הארסנל של "מלו" כולל כל מסירה שאפשר לדמיין – הארוכות לצד החלש, המפתיעות לחותכים לסל והלובים לגבוה הצולל בפיקנ'רול, אך מה שמייחד אותו בליגה של מוסרים ופליימייקרים שמשתפרים כל הזמן זה התזמון שלהן והיכולת להזיז את ההגנה למקום הנכון, שיתן לחבריו מבטים פנויים יותר. לפעמים הוא מזכיר לי את ג'ייסון וויליאמס, עם מסירות בייסבול עצבניות ביד אחת, להן הוא מוסיף את הקלאסיקות של כל אמני הפליימייקינג – בין הרגליים, מאחורי הראש, בעין עקומה ואפילו הטעיות ראש עדינות יותר. כולן נשקים קטלניים מול שומרים ארוכים, קשוחים ואתלטיים, שהופכות את יכולותיהם לשוות כקליפת השום – גורמות להם להיות במקום או בזמן הלא נכון (לפעמים גם וגם).

מסביבו יש קבוצה שנותנת וייבים של ברוקלין ב-2019, שתפסה את המקום השמיני במזרח עם מאזן 42-40. דיאנג'לו ראסל היה הרכז שנותן את הטון והוקף בצעירים אנדרייטדים סביבו (ג'ארט אלן וקאריס לוורט) וג'ורנימנס שנתנו את שלהם למרות הנדודים בליגה (ג'ארד דאדלי, אד דייויס ודמארה קארול). שארלוט הנוכחית צעירה יותר (רק טאג' גיבסון וסת' קרי נמצאים בליגה מעל 5 שנים) ודינמית יותר: ברנדון מילר הגיע למקום ה-3 בפרס רוקי העונה (והיה זוכה בו בעולם ללא 2 חדי קרן מיקומים מקבילים), עם קליעה מבחוץ שיותר מהיתרגמה לליגה (50% בשלשות פנויות לגמרי!+83% מהקו), טווח גדול, סייז נהדר לווינג (2.06 מטר) וניצנים של יכולת יצירה לאחרים. למיילס ברידג'ס עדיין יש חיבור על טבעי עם לאמלו כשהשניים על הפרקט יחד, משהו שהצרעות מקוות שיקרה יותר העונה. בסנטר, מארק וויליאמס החמיץ את רוב העונה שעברה אך הראה הגנת טבעת טובה ומחזיק בכלים פיזיים אדירים (מוטת ידיים של 6'7, 2.30 מטר עם אתלטיות שתטביע הרבה אלי-הופים מלאמלו), כשניק ריצ'ארדס הפך למחליף אמין וסולידי בהיעדרו. מי שישלים את החמישייה יהיה אחד מבין ג'וש גרין, 3&D אינטליגנטי שהגיע מדאלאס בטרייד המשושה בקיץ, קודי מרטין (אחיו התאום של קיילב), ווינג שעושה קצת מהכל, או בכלל טריי מאן, שהגיע בטרייד על גורדון היוורד, קיבל את המקום בחמישייה והציג יכולות פליימייקינג משופרות בנוסף לפוטנציאל הקליעה שלו.

אפילו הספסל שלהם אנדרייטד – ואסיליה מיציץ' נראה הרבה יותר כמו המיציץ' מאנאדולו אפס כשהגיע עם מאן מאוקלהומה, גראנט וויליאמס עבר עונה מוזרה אך נשאר 3&D טוב שיכול לתת דקות כסמול בול 5 וצבר ניסיון פלייאוף ממשי בבוסטון, טידג'אן סאלון, הבחירה ה-6 בדראפט האחרון, נשמע כמו יאניס (ברצינות, יש להם אותו קול), ונראה מוכן פיזית ומקצועית לתת רבע שעה ברוטציה אחרי הופעות טובות בקדם העונה וסת' קרי, אחד הקלעים הטהורים המדויקים בהיסטוריה של המשחק, עדיין יכול להתפוצץ ולהכריע משחק-שניים-שלושה.

אבל הסיבה הגדולה ביותר שלי לאמונה הלא פרופורציונלית בהם (חוץ מההימור האדיר על בריאות) זה המאמן. צ'ארלס לי (ששיחק אצלנו בהפועל גלבוע/עפולה בעונת 2006/07), אחד העוזרים המוערכים בליגה, מקבל הזדמנות ראשונה כמנווט הספינה, אחרי שלמד מכמה מהמאמנים החדשניים בליגה: במשך 9 שנים היה סגנו של מייק בודנהולצר באטלנטה ובמילווקי ואשתקד הוא היה שותף לאליפות של הסלטיקס, כחלק מהצוות של ג'ו מאזולה. השפעתו מורגשת כבר במשחקי קדם העונה, בהם הצרעות זרקו שלשות בתדירות מהגבוהות בליגה – סגנון משחק שמתאים לצמד בול את מילר, שניהם קלעים טובים ומעלה (בליגה שקלעי ממוצע קולע בה 36.6% לשלוש ו-78.4% מהקו, כן?) ופליימייקרים שיסדרו לחבריהם הרבה מבטים נוחים מעבר לקשת.

בקיצור, קבוצה אנדרייטד שתהיה הדארלינג של הליג פאס ותיכנס לפלייאוף, בין היתר בזכות חולשת המזרח. זה לא מבטיח כלום לעתיד, אבל זה צעד קדימה.

3. ניו אורלינס תהיה קבוצת לוטרי:

יש לי פינה חמה בלב לשקנאים, קבוצה משוק קטן עם מחלקת פיתוח שחקנים (בעיקר רול פליירס) טובה מאוד, שיודעת לבחור בדראפט ונותנת לליגה סיפורי אנדרייטד מעולים בדמותם של חוזה אלבראדו, הרברט ג'ונס וכו'. הם הביאו בקיץ את דז'ונטה מארי שעושה שכל כרכז ליד זאיון, מרפי, אינגרם והשאר (כשסי.ג'יי יעלה מהספסל), אבל קווין מקהייל אמר פעם משהו בסגנון של: "שחקן נמוך ומיומן ינצח שחקן גבוה לא מיומן, אך שחקן גבוה מיומן ינצח שחקן נמוך מיומן פעם אחר פעם" ולניו אורלינס אין מספיק שחקנים גבוהים ומיומנים.

עזבו מיומנים, אפילו גבוהים.

בשקט בשקט, כל הקו הקדמי של הקבוצה (חוץ מווילאמסון) הוחלף הקיץ: יונאס ולנצ'יונאס, לארי נאנס ג'וניור וקודי זלר עזבו ובמקומם הצטרפו דניאל ת'ייס (2.03 מטר) והבחירה ה-21, הרוקי איבס מיסי. כלומר, NOLA עתידה להיטחן תחת הסל בליגה עם המון קבוצות גדולות בעמדות 4-5, שאותן יאיישו ג'ונס וזאיון (2.03 ו-1.98 מטר, בהתאמה): זה מתחיל בפרמטר שהכי קשור לניצחונות בליגה של היום, ריבאונד, בעיקר בהגנה וממשיך בבעיה שזועקת לשמיים בהגנה על הטבעת. אמנם יש להם כמה ריבאונדרים טובים (מארי, זאיון) וסייז די גדול בכל העמדות, אבל זו החולשה החמורה ביותר שאני מזהה אצל קבוצה מערבית תחרותית כלשהי, כזו שתפגע מאוד בהגנה שלהם. אם ההתקפה לא תחפה עליה, הם יכולים להסתבך שוב במאבקי פליי-אין ושם הכל יכול לקרות.

ועוד שני דברים בשולי לפני שנעבור הלאה: 1. זאת סיטואציה נפלאה להתפתח בה עבור מיסי, הרוקי מביילור ויליד בריסל, בלגיה, סנטר מסורתי קפיצי וחוסם סטייל ג'ארט אלן, 2. אם האירוניה הייתה גמד, היא הייתה מתפעקת מצחוק מהבשורה שהקבוצה מאותגרת-הגובה של השנה שעברה, הוויזארדס, החתימה את הסנטר של הפליקנס, ולנצ'יונאס, בחוזה נוח (30 מיליון ל-3 שנים). J.V הוא לא התרופה האידיאלית, אך הצבע של וושיגנטון יהיה קצת פחות פרוץ משל ניו אורלינס השנה. בסופו של דבר, שתיהן ישלחו נציגים להגרלת הלוטרי.

4. ממפיס תהיה עם יתרון ביתיות בפלייאוף:

רוב עכברי הכדורסל, כאלה שבאמת מבינים, יסכימו שבמערב יש 4 קבוצות מעל כל היתר: אוקלהומה הצעירה והעולה, מינסוטה המחודשת, אלופת הקונפרנס מדאלאס שהביאה כמה רול פליירס חדשים ודנבר, עדיין עם השחקן הטוב בעולם. על הנייר, יכול להיות שכולן טובות יותר משאר הקבוצות בקונפרנס, אך כמעט בטוח שאחת מהן תהיה ללא יתרון ביתיות בפלייאוף. כמו שזאק לואו אמר באחד מהטורים האחרונים שלו ב-ESPN (כל היודע דבר על מקום הימצאו מתבקש לדווח בתגובות) – משהו תמיד משתנה במעבר החמקמק בין התיאוריה למציאות. זה יכול להיות פציעה, מחלוקת מתמשכת בין המאמן להנהלה, בקשת טרייד של הכוכב, כימיה שמבוששת לבוא. יש מספיק סיבות לכך שאחת מארבעתן תתדרדר למקום החמישי ומטה.

וממפיס, דווקא היא, תטפס למעלה. בהינתן בריאות (מילת המפתח של הטור ובענק), הגריזליס יכולים להגיע רחוק. המקום הראשון שייך כמעט בטאבו לת'אנדר, אבל אחריהם הכל אפשרי. הכל (מתחיל) מן ג'ה, עדיין הרכז שמתקיף את הטבעת הכי טוב בליגה, מכונת פליימייקינג שרשם אשתקד, במדגם קטן (9 משחקים), את אחוזי העונשין הגבוהים בקריירה (81.3%), בתקווה כספתח לשיפור הקליעה. דזמונד ביין הוא קלעי אוטומטי שיכול להביא את הלחם הביתה מחצי מרחק ואחלה יוצר משני – סיידקיק אדיר ליד מוראנט. מרקוס סמארט נותן להם סטופר בכיר שמחליק בין עמדות כמו חמאה על מחבת ובהתקפה מוסיף אקסטרה פאסינג חסר אנוכיות ויד נוספת שתוביל כדור ותתחיל מהלכים. JJJ הוא הגרסה הגבוהה של סמארט בהגנה, להזכירכם מועמד בכיר לתואר הסגן של וומבי בשחקן ההגנה של השנה ועושה קצת מהכל בהתקפה, כשזאק אידי, הבחירה ה-9 מפרדו, יתן את הגוף העצום שלו (2.24 מטר) בצבע, בריבאונד התקפה ובעיקר בחסימות קשוחות בפיקנ'רול או לקלעים.

ויש להם ספסל שמדיף ריח נעורים: לוק קנארד, הקלעי הכי מדויק מבין השחקנים הפעילים (43.9% קריירה מרחוק!), יהנה משלל המבטים הפנויים שהפליימייקרים מהחמישייה יסדרו לו (טיילור ג'נקינס ידאג שתמיד יהיה אחד מבין ג'ה/ביין/סמארט על המגרש). ברנדון קלארק יביא פליימייקינג הגנתי וסיומות בפלואוטרים נהדרים אחרי צלילות לסל בעונת החזרה שלו (אחרי 6 משחקים אשתקד), כגיבוי סופר סולידי לגבוהים. חזרת הפצועים והקבוצה בכלל לתחרותיות תתן לוינס וויליאמס ג'וניור את הבמה שמגיעה לו, כווינג 3&D ארוך ואינטנסיבי, שיודע לעשות דברים עם הכדור וגם את ג'י.ג'י ג'קסון, הסופמור שעדיין בן 19 ויוביל את יחידות הספסל של הדובים כקומבו פורוורד שיוצר לעצמו (אחרי שיחזור מפציעה בכף הרגל בדצמבר). גם סאנטי אלדאמה שם, ממשיך לנסות לממש את ההבטחה שלו כסטרץ' ביג. שימו עין גם על קאם ספנסר, הקלעי האינטליגנטי, שעל חוזה דו צדדי, כמוהו גם יוקי קוואמורה הננס, השחקן הנמוך ביותר בליגה, שעושה קסמים עם הכדור.

5. גם אינדיאנה:

אל תמצמצו לרגע, או שתראו את טייריס האליבורטון עובר אתכם בחצי המגרש האחורי עם 23 שניות על השעון ומרים את חבריו לקבוצה באוויר לאלי הופים תוך 3 שניות. המושג "שליטה בקצב" בדרך כלל מתייחס לשחקנים שצריכים ללמוד להאט כשצריך, אבל המילה הזו לא קיימת בלקסיקון של אינדיאנה. לא משנה מה התוצאה של הפוזשן ההגנתי – חטיפה, כפיית איבוד, ריבאונד הגנה, סל או אפילו אחרי זריקות עונשין נגדם, הפייסרס לא אוהבים להגביר את הקצב, הם חיים בשביל זה. ריק קרלייל, אחד שאימן כמה התקפות קטלניות בשנותיו בליגה, המציא את עצמו ועל הדרך את איך שאנחנו חושבים על התקפה מחדש. הקבוצה שלו יוצרת יתרונות ומיסמאצ'ים בדרכים שלא העזנו לדמיין עד לפני כמה שנים ומנכיחה מדי משחק את הקשרים העדינים שמחברים בין הגנה להתקפה.

ויש להם את העומק הדרוש כדי להגיע למקומות נפלאים: טייריס, אנדרו נמבהארד (שמגיע אחרי פלייאוף מהחלומות), אארון נייסמית', סיאקם וטרנר בחמישייה הראשונה. יקיר המערכת טי.ג'יי מקונל, בנדיקט מאת'ורין, בן שפרד, אובי (עובדיה) טופין ואייזיה ג'קסון בשנייה. כולם חוץ ממאת'ורין הקנדי היו שם לדקות משמעותיות ונתנו עבודה בריצה המפתיעה שלהם לגמר המזרח, שם נלחמו כאריות מול האלופה מבוסטון. כולם בני 32 ומטה. ויש להם אס בדמות ג'אראס ווקר שאם יהיה מוכן להישלף מהשרוול, יתן להם את הפריק ההגנתי הנחוץ כל כך כקונטרה לכל ההתקפה הזאת (וריבונו של עולם, שמישהו ינסה לעצור אותה).

צמרת המזרח יותר ברורה מהמערב, עם בוסטון וניו יורק בראש. על הנייר, אינדיאנה יכולה למצב עצמה בטיר של הקבוצות הבאות בתור – קליבלנד, פילדלפיה ומילווקי – ומחזיקה במאצאפ' עדיף מול הצבאים (דבר שיכול להכריע את קרבות המיקום, בטח בליגה שוויונית ופתוחה כל כך). סימן השאלה אצלם הוא כמובן ההגנה, אך שנת הניסיון שנוספה לצעירי הקבוצה והניסיון האדיר שהם קיבלו בפלייאוף נותנת להם, ולי, תקווה לשיפור במהרה בימינו.

6. יוטה תזכה בקופר פלאג:

*הכנס תמונה של דני איינג' מלטף את החתול שלו כשחיוך מרושע מרוח על פניו*

זאת שקופית (זה גרף, אבל זרמו איתי) שמציגה את הסיכויים של כל קבוצת לוטרי לזכות בבחירה הראשונה בדראפט הקרוב. מאז שאדם סילבר שיטח אותם עם שופל ב-2019, עברו 6 הגרלות כאלה ואלוהי הכדורסל לא נתן לקבוצה הכי גרועה בליגה לזכות בה פעם אחת! אך הקבוצה במקום הלפני אחרון (שלה אותו סיכוי בדיוק) זכתה בבחירה הראשונה 3 פעמים ברצף: דטרויט ב-2021, אורלנדו ב-2022 וסאן אנטוניו ב-2023

יוטה לא תהיה הקבוצה הכי גרועה בליגה. גם לא השנייה. התארים הללו שמורים לוושינגטון וברוקלין. אבל בליגה הפרועה השנה, הכל יכול לקרות. אטלנטה זכתה בלוטו השנה היישר מהמקום ה-22 בליגה, כש-3% בלבד לחולל את הנס (החלק הירוק הכי כהה בעיגול). הפליקנס לקחו את זאיון ב-2019 כשבידם 6% (החלק הכחול הכי כהה). הגרלת הלוטרי הייתה ותישאר הגרלה – רולטה רוסית אמיתית שקובעת גורלות של פרנצ'ייזים מדי פעם בפעם, בדרך כלל כשפרוספקט חדש ונוצץ מגיח לאוויר העולם.

ובשנה עם קופר פלאג, הפרוספקט האמריקאי הכי טוב מאז זאיון (שהלך כמוהו לדיוק), ההגרלה השנה בהחלט תשנה את תוכניותה של הזוכה המאושרת. תהיו בטוחים שדני איינג' ירצה למקסם את הסיכויים להשיג את הפרנצ'ייז פלייר הפוטנציאלי שהוא מחכה לו כבר 3 שנים. הניחוש שלי – הוא גם יזכה בו.

או שהוא יעביר את המליאנתלפים בחירות דראפט שהוא אגר בשבילו. גם אפשרות.

ולסיום – שתהיה לנו עונת NBA כיפית, צמודה ואינטנסיבית!