רוק אנד בול: חלק ג'-סמול פורוורדים/רועי ויינברג

הגענו לחלק השלישי של סדרת הכתבות על ההתאמה בין כדורסל ומוזיקה, והפעם על הכלבויניקים של כל קבוצה, הסמול פורוורדים.

החלק השני בסדרה, על שוטינג גארדים
החלק הראשון בסדרה, על פוינט גארדים

*

סמול פורוורדים-פסנתר/רית'ם גיטאר

סמול פורוורדים בולטים: לארי בירד, ד"ר ג'יי, סקוטי פיפן

פנסתרנים (רוק)/גיטריסטי ליווי בולטים: ג'ון לורד (דיפ פרפל), ריק וויקמן (יס), דווין אלמן (אולמן בראד'רס בנד)

גם בחלק זה של הסדרה, נחלק את תפקיד הסמול פורוורדים ל-3 טייפ קאסטים בולטים:

לחלק הראשון משתייכים שחקנים כלארי בירד, וכיום לברון ג'יימס וקוואי לאונרד-סוג שמצליח ביותר כאשר הוא מוקף בשחקנים ברמתו, אך יכול להצליח משמעותית לבד (בירד ולאונרד שיחקו עם שחקני על מיומם הראשון בקריירה, אך ג'יימס הגיע לגמר פעם אחת ללא צוות מסייע חזק במיוחד). אותם שחקנים מדגישים את חשיבות ההרמוניה הקבוצתית, משום שהצליחו משמעותית בקבוצות על (מיאמי של 2010-2014, הספרס של היום, בוסטון של האיטייז). בדומה להם נמצא הקלידן האגדי ריק וויקמן, ששיתף פעולה עם מוזיקאים מוכשרים ברמתו לאורך כל הקריירה, בין אם זה בלהקות רוק פרוגרסיבי כמו יס, להקות מטאל כבלאק סאבאת', או עבודה עם מוזיקאים כדיוויד בואי וקט סטיבנס, להם מסייע בצורה בולטת יותר. מלבד זאת, וויקמן מחזיק בקריירת סולו ענפה בת 40 שנה, עם למעלה מ-60 אלבומים (כולל "the best of" למיניהם).

לחלק השני משתייכים שחקנים כד"ר ג'יי, ברנרד קינג, ג'יימס וורת'י וכיום קווין דוראנט. סקוררים בחסד עליון, מוכשרים ביותר בתחומם, אבל כאלו שהגיעו לשיא רק כאשר שיתפו פעולה עם עוד שחקני על בתפקידים אחרים (מוזס מאלון, מג'יק ג'ונסון, ראסל ווסטברוק). בדומה לכך יש סוג של מוזיקאים, הבולט בהם הוא הקלידן ג'ון לורד מדיפ פרפל, אשר נחשב לסוג משובח של מוזיקאים, אבל לכאלו שהצלחתם רק התעצמה כאשר שיתפו פעולה עם מוח מוזיקלי מבריק אחר, במקרה של לורד ז"ל זה היה ריצ'י בלקמור. כמובן, ישנן עוד דוגמאות, למשל ג'יימס רודס וג'ון פטרוצ'י מהלהקה דרים ת'אטר. בשיר הבא הכשרון של לורד ובלקמור בא לידי ביטוי בנפרד, אבל מתעצם כאשר הם משתפים פעולה.

לחלק השלישי משתייכים גדולי הסייד-קיקס בהיסטוריה ששיחקו בעמדה זאת, והבולט בהם, כמובן, הוא סקוטי פיפן, האיש ששיחק עם מייקל ג'ורדן לאורך שנות התשעים בשיקגו. בין שחקנים אלו ניתן למנות את אנטוני מייסון שסייע לפטריק יואינג, דן מארלי שסייע לצ'ארלס בארקלי וכיום את צ'נדלר פרסונס, שבעונה האחרונה סייע לג'יימס הארדן ביוסטון. אותם שחקנים יכולים להוביל קבוצות בהצלחה (פיפן הגיע לחצי גמר המזרח ללא ג'ורדן), אבל הגיעו לשיאם בתור כינור שני, או גיטרה שנייה. בדומה לכך יש ז'אנר שלם של גיטרות ליווי, הכולל שמות כרון ווד (רולינג סטונס), ג'יימס הטפילד (מטאליקה) ורבים אחרים, אבל הדוגמה שבחרתי להביא לידי ביטוי בחלק זה של המאמר הנה של דווין אלמן ז"ל. אלמן נחשב לאחד מהגיטריסטים הגדולים בהיסטוריה, אבל הגיע לשיאו כגיטריסט ליווי של דיקי בטס באולמן בארדרס באנד, למרות ששם הייתה חלוקה שיוויונית מבחינת הסולואים ברוב השירים, וכגיטריסט ליווי של אריק קלפטון בפרוייקט "דריק והדומינוס".

רועי ויינברג

אחד מעורכי הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 22 תגובות

  1. דוויין אולמן היה הרבה דברים בחיים הקצרים מדיי שלו אבל אף פעם הוא לא היה "גיטריסט ליווי". לקרוא לדוויין אולמן, אחד מחמשת הגיטריסטים הטובים אי פעם לדעתי גיטריסט ליווי זה כמו לקרוא לבטהובן נגן מקהלה. גם בפרוייקט של דרק והדומינוס הוא ממש לא היה גיטריסט ליווי הוא היה ליד גיטר אורח.

    יש אנשים שבחיים לא יוכלו להיות בתפקיד ליווי ליותר משיר אחד-שניים ואני לא בטוח אם זה יתרון או חיסרון. דוויין אולמן היה כזה. ג'ימי הנדריקס היה כזה ולהבדיל עשרות אלפי הבדלות גם אביב גפן הוא כזה. אם נחזור לכדורסל אז גם קובי, ג'ורדן ואייברסון היו כאלה. דווקא ג'ימי פייג', עוד אחד מהסטארטינג פייב לדעתי דווקא כן היה יכול להיות בתפקיד ליווי כנ"ל לברון, בירד ודוראנט.

    1. שים לב למה שכתבתי בהקשר לאולמן בראדרס באנד, שהרבה פעמים הוא היה המוביל ודיקי בטס היה הסייד-קיק, והיו גם מעט שירים שזה היה הפוך, אבל לרוב החלוקה ביניהם הייתה די שיוויונית, והיו סדרות פלייאוף של הבולס, בעיקר ב-1996-1998, שזה הלך ככה

      1. גם דיקי בטס לא היה אף פעם סייד קיק. מה שמיוחד באולמן בראדרס, הלהקה האהובה עליי אי פעם, הוא היכולת של שני גיטריסטים טובים ברמה היסטורית לנגן ביחד בסינכרון מושלם וללא דריכות אחד על הרגליים של השני. רמות הסינכרון המטורפות שהם הגיעו אליהם בג'אמים האינסופיים היו רגעים של שלמות מוזיקלית (בהופעות חיות שיר של 10 דקות נחשב בינוני, ורובו מאולתר). אני לא מצליח למצוא מקבילה ספורטיבית לזה אולי בגלל שהאהבה האמיתית שלי היא המוזיקה ופחות הספורט.

        אני חושב שככה זה כשאתה זונח את האגו ומנגן רק בשביל המוזיקה, וכזה היה דוויין אולמן. כשדוויין אולמן היה מנגן זה היה רק הוא הגיטרה והלהקה ובגלל זה הוא לא היה יכול להיות סייד קיק. כי בשביל להיות סייד קיק אתה צריך לעשות החלטה שמגיעה משיקולים חברתיים. והשיקולים האלה לא היו אצל דוויין אולמן כשהוא ניגן, גם לא מבחינת הבמה שלו וגם לא מבחינת הבמה של החברים שלו ואפילו האח שלו.

        כל זה אגב לא אומר שהוא השתלט על הבמה הוא פשוט חי על המוזיקה, על הטייק הרגעי ולא על הניסיון לרצות או להתרצות.

        1. הספלאש ברוד'רס לא מספיק טובים ושאקובי זה אולי הדוגמא הכי גרועה עם כל האגו שהיה שם ביניהם. אני לא מספיק מבין בהיסטוריה של הכדורסל אבל ממה שקראתי אולי הקבוצה של הלייקרס של מג'יק וקארים הייתה הכי מתאימה להשוואה הזאת. גם האולמנים לא היו רק דויין ודיקי בטס כמו שהלייקרס לא היו רק מג'יק וקארים. אבל כמו שאמרתי יש לי חורים בידע אז אני לא יודע עם ההשוואה הזאת באמת נכונה.

  2. הרשה לי לומר שההשוואה הזו הייתה קצת מאולצת בעיניי.
    אני הייתי משווה את הסמול פורוורד לתפקיד שלעיתים יכול לשנות הכל – המפיק.
    בדומה לסמול פורוורד – שחייב לתרום בהכל: נקודות, ריבאונדים, חטיפות, חסימות, הגנה אישית על 2-3 עמדות, קליעה מבחוץ ומבפנים ועוד – כך גם המפיק, בהתחשב בעובדה שהוא נמצא בשלב הנמוך ביותר בהיררכיה הלהקתית (למעט צבי שיסל הענק), לא יכול להרשות לעצמו להוות נטל על הלהקה.
    לכל מפיק וסמול פורוורד יש תפקידים ויכולות שונות, אבל לשניהם מחויבות אחת – להיות החלק שתמיד מתפקד. לא לפשל.

    1. המפיק= המאמן. אין מקום להשוואה אחרת.

      לדעתי הסמול פורוורדים הכי מתאימים לבאסיסטים. יש כאלה שמפקפקים בחשיבותם של הבאסיסטים אבל תשמעו שיר בלי בס ועם בס זה הבדל מטורף.

      1. אודה ולא אבוש: ההשכלה המוזיקלית שלי שואפת לאפס.
        אוהב? בטח. מבין? למדתי גיטרה במשך חצי שנה (היום אני מסוגל את יונתן הקטן עם זיופים והפסקות באמצע), אם זה נחשב.

        בכל זאת, לדעתי ההשוואה של רועי, בה הוא משווה סנטר לבסיסט (אופס, ספוילר), קולעת בול.
        מצד אחד, ניתן להסתדר בלעדיו (הדלתות, מיאמי היט), מצד שני, כשהוא עובד כמו שצריך, הוא עושה את ההבדל (ג'ון פול ג'ונס מלד זפלין, שאק).

        1. סנטר=מתופף. אין השוואה ברורה יותר מזו לדעתי. כנראה אני ורועי ממש לא באותו ראש בענייני מוזיקה וספורט.

      2. מסכים, מפיקים כמו בריאן אינו, ההוא שעשה את או.קיי קומפיוטר (משהו מיצ'ל), ובואי ורונסון בטרנספורמרס של ריד עשו את האלבומים, אבל מפיקים כמו ריק רובין הורסים אותם. מי שלא מסכים, שילך לשמוע את lulu

  3. וואו לפי התגובה של נתן אני מבין שהידע שלי במוסיקה עוד יותר גרוע ממה שחשבתי( וידעתי שהוא גרוע) אין לי מושג מי זה דיוון אולמן. לגבי השחקנים אז להגיד שדוראנט הגיע לשיאו רק ששיחק עם ווסטברוק זה עדיין לא עמד במבחן המציאות כי הוא לא שיחק עם מישהו אחר( שלא נאמר שהרבה אנשים טוענים ששים מישהו אחר במקום ווסטברוק ותקבל יותר מדוראנט)

    1. נכון, אבל עם ראס בעונה השנייה (גם עם הארדן הצעיר) הוא היה הרבה יותר טוב ממה שהוא היה בעונת הרוקי באוקלהומה, אישית וקבוצתית. אם נשים אותו עכשיו בקבוצה חלשה פלוס, נניח ניקס מינוס אנטוני (סליחה מראש לדובי, רבין ועדר אוהדי הניקס הזועמים), הוא לא בהכרח יגיע לפלייאוף

  4. רק לגבי בירד-
    בל נשכח את קריירת הקולג' שלו… שנים בהם הוא שיחק לבד והפך את אינדיאנה סטייט לקבוצה מהטובות בכל הNCAA.

  5. אחלה טור שבעולם!

    ותודה במשך שנים לא זכרתי מאיפה מנגינת הפתיחה של טופ גיר מוכרת לי, והטור שלך עשה לי דודה לאחים אולמן והדבר הראשון שהיוטיוב הציע לי היה ג'סיקה.

  6. מאוד אוהב את סדרת הכתבות אבל יש בה כשל מסוים. הכדורסל הוא, מאז שנות השישים, ספורט של שחורים בעיקרו, והמוזיקה שאתה מביא היא לבנה בעיקרה. הייתי רוצה לראות את האמנים השחורים הגדולים מקבילים לשחקנים

כתיבת תגובה

סגירת תפריט