ההיסטוריה חוזרת על עצמה? על שחקנים שמחקים את קודמיהם / איל ספיר

בימים אלו, לשחקנים אין שום בעיה לצפות, לנתח וללמוד ממשחקי עבר. כל שצריך השחקן לעשות הוא להרים טלפון לעורך הוידיאו של הקבוצה, לבקש ממנו את שירצה, והוא כבר יקבל דיסק שנותן לו בדיוק את מה שביקש, בקיצור וביעילות.

הפוסט הזה יחולק לשני חלקים. בראשון, אציג כמה מקרים בהם "העתיקו" שחקנים מהלכים של אלו שקדמו להם, ובשני נבחן תופעה זו ואת השלכותיה.

ווס אנסלד לקווין לאב – ה-"אאוטלט פס".

האאוטלט פס היא סוג מאוד ספיציפי של מסירה, והיא למעשה קומבינציה מוזרה של ריבאונד ואסיסט. הגבוה תופס כדור חוזר בהגנה (כמו ששני השחקנים הנזכרים לעיל מרבים לעשות) ומוסר כדור מחוף לחוף לאחד השחקנים שממהר לרוץ קדימה ולקבל 2 קלות.

ווס אנסלד, שהיה כוכב גדול בשנות השבעים (לא סדרת המופת – העשור), הוא סיפור מוזר בפני עצמו. מדובר בסנטר, משאבת ריבאונד משומנת שעונת השיא בקריירה שלו – ועונת הMVP היחידה של הבחור – הייתה עונת הרוקי שלו בה קלע 14 נקודות ולקח 18 ריבאונדים (נא להירגע. 18 ריבאונדים למשחק זו סטטיסטיקה יפה מאוד, אבל במונחים של היום שווה לכ-12 ריבאונדים).

הנתון המדהים ביותר כלפי הבחור הזה, שהשמטתי עד כה, הוא שגובהו היה, חכו לזה, 2.01 מטרים!  בתקופה בה התרוצצו בליגה קארים הצעיר (2.18) ווילט המזדקן (2.18), נייט ת'ורומונד (2.11), דייב קאוונס (2.06) ועוד, גובה כמו של אנסלד היה חתיכת חיסרון.

אנסלד, שכמו שראיתם, לקח כמות ריבאונדים מכובדת, מצא דרך להשתמש בהם בדרך אלטרנטיבית, הלוא היא האאוטלט פס. עם חדשנות זו, אנסלד לקח (יחד עם ארל מונרו) את בולטימור בולטס כל הדרך לגמר הנבא ב-71', שם הפסיד לקארים הצעיר והבאקס.

קווין לאב (ששמו האמצעי, אם תהיתם – ווס), מכיר את אנסלד דרך אביו ששיחק עם השמנמוך בעונות 71', 72' ו-73'.

"למדתי מה הוא [אנסלד] עשה, והראתי לחברי קבוצתי את הקלטות" סיפר לאב לספורטס אילוסטרייטד ב-2007. "הם יודעים שכשהכדור אצלי בחצי שלנו, או שנראה כאילו אשיג כדור חוזר, מישהו חייב לרוץ קדימה".

אין ספק, לאב מיישם נהדר את שעשה אנסלד.

ג'ון וודן, מאמן UCLA האגדי, קלט את יכולתו של לאב עוד לפני שהגיע לנבא, והשווה אותו לשחקן אחר שהעתיק מאנסלד – ביל וולטון.

שרונאס מרצ'ולוניס למאנו ג'ינובילי לדווין וויד ל… – ה-"יורו-סטפ".

מרצ'ולוניס נבחר בדראפט 87' והגיע לנבא שנתיים אחר-כך, לקבוצת האין הגנה של דון נלסון בגולדן סטייט. ארבע עונותיו הראשונות היו מוצלחות ביותר, כאשר קלע 18.9 למשחק והיה לשחקן שישי מהטובים בליגה. מכשולו הגדול היה, כמה עלוב, האנגלית. הליטאי היה שחקן מוצלח ואינטילגינטי, אבל בברית המועצות, אתם יודעים, לא חיבבו אמריקאים.

לאחר שעזב את הווריורס לקראת עונת 1993-94, הוא נפצע פציעה ארוכה שמעשית סיימה את קריירת הנבא שלו.

בסופו של יום, עם ההבנה ההולכת ומגבשת של האמריקאים שיש כדורסל גם מחוץ ליבשת המוזהבת, מרצ'ולוניס לא יזכר כאחד השחקנים האירופאים הגדולים.

חותמת אחת, לבטח תהיה לו על הנבא. מרצ'ולוניס צבר מוניטין של הבחור שהביא לאמריקה – בכבודו ובעצמו – את "הצעד האירופאי".

אז מה אותו היורו-סטפ?

ע"פ הניו-יורק טיימס, "מהלך בו השחקן חולף על פני המגן ע"י כך שהוא לוקח צעד לכיוון אחד ואז בזריזות לוקח צעד גדול לכיוון השני".

מי שהפך את הצעד הזה לאמנות היה דווקא דרום אמריקאי, מאנו ג'ינובילי, שהפך את השימוש בצעד לפופולרי משהיה, ומשם דווין וויד, אתלט טוב בהרבה ממאנו, הפך את המהלך לקטלני אף יותר.

כיום, דור חדש של אתלטים צעירים משתמשים בצעד הזה, כאשר מאמן המכללות ג'ון קליפרי ידוע כמי שמלמד את כל האתלטים שלו להשתמש ביעילות במוב.

היורו-סטפ הטוב ביותר שראיתי היה במשחק העונה הרגילה בין הלייקרס לרוקטס, שם ג'יימס הארדן עשה לרוקי הלייקרס – ריאן קלי – סחרחורת שלא עברה עד היום, ואחר כך הוסיף "Welcome to the NBA!" (משום מה נראה שבכל ההיילייטס של הרוקטס עומרי כספי נמצא על המגרש. מישהו צריך לבדוק את זה).

ווין אמברי לרוי היברט – הקפיצה הורטיקלית.

ווין אמברי ששיחק בסינסינטי רויאלס ובבוסטון סלטיקס בשנות השישים, ורוי היברט, שחקן אינדיאנה בימינו אנו, הם שחקנים דומים. שניהם לא שחקני התקפה מבריקים. ב-26 הדקות למשחק שקיבלו השניים בממוצע לאורך הקריירה, הם סיפקו בסביבות 12 נק' למשחק באחוזים לא מרשימים – בערך 45% מהשדה לשניים.

מה שייחד את השניים – שני שחקני הגנה מצוינים – היה פרצת חוק שגילה אמברי. כפי שמנחם גילה בפברואר, אמברי מצא שכאשר שחקן קופץ לגובה (ורטיקלית) עם ידיים ישרות לכיוון התקרה, לא נשרקת נגדו עבירת מגן במידה ושחקן נתקע בו.

רוי היברט, שגבוה מאמברי בעשרה סנטימטרים, החזיר לחיים את הקפיצה שלא הייתה בשימוש במשך 50 שנה. במשך החצי הראשון של העונה שעברה זה עבד לו מצוין, ואז הוא חלה בקדחת המערות. אין לי הסבר אחר.

 מייקל ג'ורדן לקובי בריאנט – ה-"פייד-אווי".

אין ספק, מדובר בחיקוי הטוב ביותר ברשימה הזו. קובי, שידוע בהערצתו לג'ורדן – ובחובה שלו עצמו להגיע לשלמות, חיקה אחת לאחת את הזריקה שג'ורדן הפך לבלתי עצירה.

חשוב להבדיל בין הפיידאווי ל-ONE LEGGED FADEAWAY של דירק נוביצקי. הזריקה של נוביצקי מתחילה שכשהוא עם הגב או עם הכתף לסל. אח"כ הוא מנתר לאחור כאשר רגל אחת נמצאת במקומה הרגיל, והשנייה נזרקת קדימה על מנת ליצור מרחב בינו לבין המגן. הגובה של נוביצקי, בנוסף למרחק שיוצרת הרגל בינו לבין המגן, הופכת את זריקתו לכמעט בלתי-אפשרית לחסימה. התוכנית "Sport sience" אומרת שגם אם יאו מינג יקפוץ ורטיקלית את הקפיצה של דריק רוז, הוא לא יוכל לחסום את נוביצקי, אבל צריך לזכור: הזריקה של נוביצקי עובדת בגלל שהוא (א) קלעי גדול ו(ב)שחקן בגובה 2.13 מטר.

לעומת זאת, הפיידאווי של בריאנט וג'ורדן, הוא חלומו הרטוב של כל דוקטור לביומכניקה.

כמובן, ישנם עיבודים רבים וטובים לפיידאווי. השניים מסוגלים לזרוק אותו בערך מכל מקום במגרש. אך בכל זאת, אנסה לתת הגדרה כללית (ואלוהים יעזור לי). לפיידאווי שני שלבים: הראשון, הוא הרחקת הכדור והגוף מהמגן. כאשר שחקן נמצא עם הגב לסל, הוא יעביר את אחת הרגליים רחוק מהמגן תוך כדי סיבוב והעברת הכדור מצד לצד מתחת לברכיים (מחוץ להישג ידו של המגן); במטרה ליצור מומנטום תוך כדי התרחקות מהמגן. כאשר השחקן נמצא עם הפנים לסל (לרוב בתנועה), הפיידאווי הוא יותר "נוביצקי-י", ומלווה בשליחת רגל אחורה, או, במידה ורגל אחת הייתה מלפנים ואחת מאחור, הזזה של הרגל הקרובה לסל אחורה. הזריקה, כפי שאומר מייקל, מצריכה כוח רב. מה שהוא לא ציין, שהוא לשם מה דרוש הכוח.

בשביל הקליעה, לא צריך כוח רב. המומנטום שנוצר מהסיבוב, במידה ומנותב כיאות, יוצר מספיק כוח בשביל להגיע לסל ממרחק של 6-7 מטרים. הכוח נדרש, לא על מנת לזרוק, אלא על מנת לקלוע. תשאלו כל קלעי כמה חשובות הכתפיים במהלך הקליעה, והוא יענה לכם שאילולא יכוונו הכתפיים ישר לסל, הכדור לא ייכנס. כאשר שחקן מסתובב ומיד קופץ, באופן טבעי גופו רוצה להמשיך את הסיבוב. שרירי הכתפיים, החזה, הבטן והגב, הם השרירים המייצבים בגוף, ועל מנת לקלוע באחוזים גבוהים השחקן חייב – תוך כדי סיבוב, בריחה מהמגן והתמקדות במכניקה המסובכת בעצמה של הקליעה – להשתמש בשרירים האלו על מנת לייצב את עצמו באוויר.

אל נא תטעו – ה-"פיידאווי החד-רגלי" של דירק הוא אמנם מרשים, מסובך ובלתי עציר, אבל זה לרגע לא מוריד מקושי הפיידאווי של ג'ורדן ואח"כ בריאנט. מדובר בזריקה שדורשת מבלבד כישרון – המצרך העיקרי בזריקה של נוביצקי – שעות של השקעה בעיצוב הזריקה, ואח"כ שגרה אין-סופית של עבודה על השרירים המייצבים, כי קליעה לא שוכחים, אבל את השרירים אסור להזניח.

אפשר לחרוש ולטחון את הנושא עוד. רק בשנייה זו קופצות לי לראש עוד דוגמאות – ה-"No look pass" שלקח רוביו מפיט מארביץ'; הסקייהוק שהעתיק קארים מג'ורג' מייקן; ה-"בייבי הוק" שמג'יק תרגם למידותיו ושאל מחברו לקבוצה; ה-"לא הזכירו אותי כבר שבוע אז אני אעשה משהו ממש טיפשי ויזכרו בי" שלקח רון-מטה-וורד-פיס-פנדה-פרינד-ארטסט מדניס רודמן ואולי אף חוסר היכולת של חאכים, על אף האימונים הפרטיים שהלה מעביר בערך לכל ביג מן בנבא, למצוא יורש לדרים שייק, אבל כמו שאפשר להבין, הרשימה הזו לא עומדת להיגמר בקרוב, מה שמוביל אותנו לשאלה הבאה.

האם זה בסדר?

האם זה הוגן שהאחד טורח והשני לוקח? שאחד נובר בספרי החוקים, והשני רואה טייפ ויוצא למגרש? ומה לגבי קווין לאב, שלא רק לקח מאנסלד את המהלך, גם גנב לו את התהילה – הרי כשאומרים "אאוטלט פס", מי עולה לכם בראש, לאב או אנסלד? "הרצחת וגם ירשת?".

לאחר הטענות בפסקה הקודמת, אולי תופתעו לחשוב שדעתי היא – שזה בסדר גמור. הרי בסופו של יום, על אף האפשרויות הרבות שטומן המשחק, אי אפשר להמציא את הגלגל מחדש בכל פעם מחדש, ובכלל – האם כשציטטתי את אליהו הנביא, לא היה מישהו – איפשהו – שחייך מתחת לשפם וחשב לעצמו "הנה, גם אתאיסט קטן שמגחך מכל ניסיון לקשר בין הספר שלי למציאות מבין את החוכמה מאחורי המילים שלי".

LET'S CUT THE BULLSHIT. באופן כללי, ובזמן האחרון לאחר פירסום הסרטון הזה, נשמעות טענות מכל עבר שהעובדה שקובי בריאנט העתיק רבים ממהלכיו ממייקל ג'ורדן, מורידה אותו בכמה דרגות מטאפוריות ב-"סולם הגדולה".

אני לא מסכים עם הטענות האלו משתי סיבות.

  1. אנחנו מדברים על כדורסל, או על תחרות מקוריות? ג'ורדן יכול להמציא עשרות אלפי מהלכים, להיות טקטיקן גדול ולתכנת אייפדים בביתו – בסופו של יום, דבר אחד קובע, מי משחק טוב יותר.
  2. בואו נהיה כנים. ג'ורדן הוא השחקן הטוב בהיסטוריה, והיה צוות שלם של אנשים שעזר לו להשתפר. אין לי שום ספק שאת רוב המהלכים, ג'ורדן לא המציא בעצמו.

ג'ורדן ובריאנט הם שני אתלטים עם נתונים כמעט זהים מכל הבחינות. באופן לא מפתיע, הגוף שלהם השתנה באופן דומה לאורך הקריירה. קובי, חברים, הוא לא שחקן טיפש. הוא זיהה שיש לו נתונים דומים לאלו של הגדול מכולם, והחליט, בצדק, שהסיכוי שלו להצליח בדרכו שלו קטן בהרבה מהסיכוי שלו להצליח בדרך של מייק. קובי ניצל את מייקל לטובתו, ובמקום להתלונן, אנחנו צריכים להנות מכך.

 

לפוסט הזה יש 30 תגובות

  1. מנחם לס

    27 אוג 2014 03:53:09

    אני חייב להודות שממש קלעת בול ב-"חיקויים". כל הכבוד על הידע של שנים רבות לפני שנולדת.
    מה רע בחיקויים? האם מישהו מוריד לקובי אלפית מהקרדיט כי הוא לא היוצר של הפייד-אוויי?
    אגב, עכשיו לטוני פרקר ישנם מחקים בכל רחבי הליגה עם ה-"FLOATER" שלו (זריקה יחד עם העלייה לסל) – דוויין ווייד, דריק רוז, כריס פול, והרבה אחרים.

    דבר שאף אחד לא מצליח לחקות בהצלחה היה הסקייהוק של קרים.

  2. מנחם לס

    27 אוג 2014 03:54:56

    וכמובן שישנם "חיקויים" אחרים שלא קשורים לעצם המשחק, אבל כחלקו בכל מקרה, והידוע מכולם הוא ניקוי הסולייה של לארי בירד.

  5. אשך טמיר המקורי

    27 אוג 2014 07:33:34

    כתבה מדהימה!
    אתה ורועי ממש הספלאס בראדרס של הופס.

    לגבי החיקויים, כל אחד יודע שכילד אתה מנסה לחקות מובים של שחקנים גדולים שאתה רואה. אין בזה שום פסול, זה חלק מלימוד המשחק.
    למידה כמו כל למידה (למידת חיקוי במקרה הזה).

    יש רק שחקן אחד בהיסטוריה שהשכיל לשלב את היורו-סטפ עם זריקת הרגל האחת של נוביצקי, ועשה זאת לגמרי לבד – דורון ג'מצ'י!
    הוא היה פורץ פנימה ואז עושה מעין יורו סטפ אבל מסיים אותו במין התקעות על רגל אחת ושימוש במרחב שנוצר בכדי לזרוק מחצי מרחק.

    יש לי סרטונים לכך אבל אני לא מסוגל להעבירם מהמוח שלי ליו-טיוב.

    1. דובי

      27 אוג 2014 07:40:16

      איזה קטע מסריח זה עם כל הסרטונים טרום יוטיוב שתקועים בראש!
      מצד שני, כמה שראית יותר שנים לפני היוטיוב יותר קל לך לכופף קלות את המציאות ככה שתתאים לך לפוסט.

    2. עגל

      27 אוג 2014 11:02:26

      כמה נכון. הזכרת לי א הכניסה של ג'מצי עם הזריקה המוזרה.
      אני עדיין זוכר היטב את הקאץ'-אן-שוט של דורון מטווח השלוש עם שומר על הפנים. שחרור מהיר כמו הכשה של נחש. מעט מאוד בנבא הגיעו לרמה הזאת.

        2. מנחם לס

          27 אוג 2014 15:45:01

          פעם הגדרתי את דורון כפיור שוטר מס' 1 בעולם, וכשאני מגדיר זה כמובן הופך לעובדה – ואונשים רושמים וזוכרים

    1. איל

      27 אוג 2014 10:42:46

      א. אני כמעט בטוח שמאז ומעולם שיחקו 48 דקות בנבא.
      ב. בעונת 1970 לקחה קבוצה 8147 זריקות ו-4336 ריבאונדים בממוצע עונתי (משהו כמו 100 זריקות ו-50 ריבאונדים למשחק). בעונת 2014 לקחה הקבוצה הממוצעת 6806 זריקות ו-3505 ריבאונדים לעונה.
      הקצב המהיר הוא כנראה אשליה אופטית.

  9. עגל

    27 אוג 2014 11:00:50

    טור מצוין ומחכים. אין כל פסול "בגניבה", אפשר לחשוב שג'ורדן המציא את הפייד אוואי.
    כמו בכל דבר בחיים אנחנו נבנים על מה שהקודמים לנו השיגו וממשיכים משם הלאה.

  13. גיא

    27 אוג 2014 12:42:08

    כמו שניוטון ואיינשטיין "עמדו על כתפי הענקים" של גלילאו וקופרניקוס ונחשבים לשניים מהאנשים החשובים ביותר בהיסטוריה של המדע, כך גם קובי ייחשב לאדם חשוב ודגול, למרות שחיקה את ג'ורדן ו"עמד על כתפיו הענקיות".

    2. עגל

      27 אוג 2014 13:04:16

      נכון מאוד. כולנו עומדים על כתפי ענקים, גם ביומיום. גם סטיב ג'ובס לא התחיל מאפס כשהמציא את השטויות שהמציא. אף אחד לא מתחיל מדף חלק באמת.

  15. איל

    27 אוג 2014 17:50:40

    מנחם, אני יודע שמקור הקרוסאובר הוא בשכונות ושהארדאווי נחשב לגדול ביותר בתחום הזה, אבל האם לא היו שחקנים שתרגמו את הקרוסאובר למגרש של הגדולים עוד לפניו?

  18. נתן

    27 אוג 2014 21:45:36

    הטענה היחידה נגד קובי היא שהאפס לא הפסיק לבקש שלא ישוו אותו למייקל בזמן שהוא מחקה אותו אחד לאחד. לא זכורה לי אי פעם הכרה של קובי בגדולה של מייקל.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט