לקחת אליפות בNBA זה משימה ממש קשה. לרוב אלופות NBA הן קבוצות עם כימיה ואו מערכת  ואו כישרון יוצאים מגדר הרגיל, שמאפשרים להם להתגבר על הקשיים הספורטיבים, פיזיים ומנטליים שעומדים בין מאזן 0-0 בתחילת העונה לגביע לארי אובריין. להוביל קבוצה לאליפות NBA זו עבודה קשה פי כמה. מכיוון שהיכולת לקחת אליפות כלכך תלויה בסיטואציה, לא מפתיע שיש רק שלושה שחקנים בהיסטוריה של הליגה שלקחו MVP FINALS ביותר מקבוצה אחת. שניים מהם, לברון וקארים, הם חברי הר ראשמור של הכדורסל. השלישי הוא מושא הכתבה, קוואי לאנרד.

קוואי לאנרד הוא אחד מהשחקנים הגדולים בהיסטוריה של הליגה. זה לא נתון למחלוקת. הצבת (תרגום קצת מגעיל לclaw) / הסייבורג הוא הול אוף פיימר ודאי. זה לא רק האליפויות, או אחת הקליעות הגדולות בהיסטוריה של הפלייאוף שהפכו אותו לכזה, את זה יש גם סוג של לרוברט הורי. זה ההתקפה הקטלנית והפייד אווי הבטוח בליגה שהוא פיתח לאורך השנים שהגיעה לשיאה עם עונות של מעל 25 נקודות. זה ההגנה הרצחנית, מוטת הידיים הלא אנושית ואת החפירה שהוא מכנה כף יד, שהובילה לכך שקוואי היה חבר בחמישיות ההגנה של הליגה בין 2014-2021 עם הפסקה בעונת 17/18 (עוד נגיע לזה), כשבשיאו  שתי זכיות בשחקן ההגנה של העונה כשהוא אפילו לא סנטר. למעשה, חוץ מהכריזמה המתפרצת שלו כנראה שזה אחד השחקנים הכי שלמים וחסרי חולשות בהיסטוריה של הNBA, טוב, אולי חוץ מחולשה אחת.

כי לפי דעתי, למרות גדולתו של קוואי לאונרד כשחקן בNBA, לא המשחק שלו הוא זה ששינה את המשחק, אלא דווקא העדר המשחק שלו, או במילים אחרות, הפציעות שלו. כןכן חברים, היום נדבר על אחד המושגים הנפיצים בNBA המודרני, שקוואי בעיני הוא נער הפוסטר שלו, LOAD  MANEGMENT ויחסי פציעות-שחקנים.

אז מה זה LOAD MANEGMENT?.

אז ניסיתי להבין אם יש איזשהי הגדרה רשמית, לא מצאתי, אבל זה בסדר זה לא קונספט ממש מסובך. עונה בNBA היא סופר עמוסה, 82 משחקים בעונה הסדירה, הגנות,אתלטיות ואימונים שדורשות מהגוף ביצועיים חייזריים באופן אקספוננציאלי בזמן, ולאורך זמן מעמיסה המון על הגוף מבחינה פיזיולוגית. במבחן העין (גילרי זה הזמן לתפוס אותי על חם), זה מתבטא בהמון פציעות (יותר מפעם), במיוחד בפלייאוף או לקראת הפלייאוף שם עולה האינטנסיביות. כפועל יוצא יותר עונות של יותר קבוצות מהעבר מוכרעות על פציעות ולא מטעמי ספורט. LOAD MANEGMENT מזו אסטרטגיה שמנסה להתמודד בדיוק עם הבעה הזו. כשעושים LOAD, נותנים לשחקנים מובילים חופש מאימונים ומשחקים לאורך העונה הסדירה, גם כאשר הם כשירים לשחק, על מנת להוריד מהם את העומס ולדאוג שהם יגיעו כשירים ולא פצועים לרגעים המכריעים של העונה.

סוגיית העומס בעונה הסדירה והפציעות המתרבות מייצר התנגשות ערכים בNBA, קידוש הניצחון אל מול הפעילות השוטפת של מכונת הבידור המשומנת המכונה ליגת כדורסל. מה יותר חשוב?, שהשחקנים יגיעו בריאים לרגעי הסיום של הליגה במחיר זריקה על העונה הסדירה, או החזקת עונה סדירה מרגשת גם במחיר של פציעות פוטנציאליות.

איפה קוואי נכנס בסיפור הזה?

האמת שהסיפור של הLOAD מתחיל קצת לפני קוואי, בקבוצה בה גדל, הסן אנטוניו ספרס. בעשור השני של שנות ה2000, הספרס החזיקו קבוצה מאוד מוכשרת ומרגשת של כדורסל, אממא, לא קבוצה צעירה. הפתרון המהפכני שלהם באותה התקופה, בהובלת פופ שגם ככה לא שם המון על הדעה הציבורית כלפיו או כלפי איזשהי נורמה, היה להושיב את הכוכבים שלהם במשחקי back2back וסתם במשחקים רנדומליים כדי לדאוג שיגיעו במצב אופטימלי לפלייאוף. עם הגמר של 2013 והאליפות של 2014 קשה להתווכח. זה הסביבה בה קוואי לנארד גדל מאז שנבחר על ידי הספרס ב2011.

ובאמת באופן די קוסמי ההתקדמות של קוואי לסופרסטאר התרחשה בדיוק בזמן כדי לקחת את המושכות של הספרס עם הדעיכה הבלתי נמנעת של השלישייה הגדולה. מ2015 הוא נהיה ה-איש של הדורבנות כשהוא מוביל את הספרס לעונות יפות גם עם לא מאוד מוצלחות בפלייאוף בין 2015-2017. קוואי, שמעולם לא היה שחקן בריא במיוחד, (מעולם לא עבר את ה75 משחקים לעונה) והספרס חוו באופן אירוני את חוסר המזל שבפציעות ובעומס כשבעונה הכי טובה של קוואי בספרס, לאחר שהוביל את הקבוצה למאזן 67-15, זאזא ימך שמו החמיר פציעה של קוואי בקרסול בגמר המערב מול הווריוורס מה שהוביל להשבתה של קוואי בסדרה ולהפסד בטוח מול האימפריה מהמפרץ. למרות שברון הלב, קוואי הוכיח שהוא מסוגל לסחוב קבוצה למעמדות הגדולים ביותר ושהוא עשוי מהחומר של הגדולים, העתיד היה נראה ורוד בסן אנטוניו.

אף אחד לא האמין שזה יתהפך כלכך מהר. ענני סערה ראשונים הופיעו בתחילת עונת 2017. כשהספרס חשפו שבעקבות פציעה בקאווד קוואי אולי יפסיד את הפרה-סיזן. שבועיים אחר כך זה כבר הפך לזה שהוא יתחיל את העונה. בנובמבר כבר פופביץ' אמר שההתקדמות האיטית של קוואי מבלבלת גם עבורו, שבועיים אחרי הם אמרו שהוא יחזור יותר מוקדם מהצפוי, והתחרטו ממש קצת אחרי זה. בדצמבר הוא חזר לתשעה משחקים בלי back2back. בינואר שוב הושיבו אותו, בפברואר הוא לקח שלושה שבועות לייעוץ פרטני לגבי הפציעה. בסופם פופ אמר שרוב הסיכויים שקוואי לא יחזור במהלך העונה. במרץ קוואי דווקא פנה לתקשורת ואמר שהוא מתכנן לחזור עוד העונה. בסוף מרץ מאנו אמר שכדאי פסיכולוגית לא לחשוב שקוואי חוזר כי אז הם שוב עומדים להתאכזב, פארקר שחזר מפציעה דומה בפחות זמן אמר ששלו הייתה פי מאה יותר קשה משל לנארד. באפריל במקום ללוות את הספרס בפלייאוף הוא טס שוב לניו יורק לטפל בפציעה שלו. משם כבר לא הייתה דרך חזרה. באותו הקיץ קוואי, הנסיך שהובטח, הוטרד לטורונטו ביחד עם דני גרין תמורת יעקוב פולטל ודרוזן. בזמנו דעת הקהל הייתה שקוואי בכיין ומתרץ פשוט כי לא בא לו לשחק. העונה הבאה הוכיחה שלא בדיוק כך הדבר

את עונת 2018-19 אפשר לכנות כנקמתו של קוואי. בלי משחקי back2back ועם מנוחות למרבה כשמדינה שלמה עושה את דברו של הסייבורג, ונותנת לו את כל שיבקש בלי התחייבות לחתום הארכת חוזה עם הקבוצה, לנארד הוביל את הראפטורס לעונה הטובה בתולדותיהם, עם אחד הפלייאופים הקסומים בתקופה האחרונה שכלל סל ניצחון לא יאומן על הראש של פילי, קאמבק מ2-0 על יאניס חסר הניסיון וכמובן, בסיוע אלת האירוניה, ניצחון 4-1 על הווריוורס הנמסיס שהוכרעה לא מעט בעקבות פציעות של תומפסון ודוראנט (באירוע שבפני עצמו ראוי לדיון על יחסי שחקן-עומס-פציעות), אליפות ראשונה בNBA מחוץ לארה"ב, IN YOUR FACE SPURS.

לכאורה זו האגדה בזכות הLOAD, הספרס, חלוצי ההתחשבות בפציעות והעומס על השחקנים, הפגינו כאוטיות ושיקול דעת פגום בהתנהלות מול קוואי והפציעה שלו, שהכניסה אותם ללימבו בין אמצע לתחתית הליגה עד לימי וומבי דה אנו. הראפטורס שזכו מההפקר, התחשבו בכוכב שלהם ותוגמלו באליפות מרגשת.

אולם, כמו כל סוגייה מעניינת, המצב קצת מורכב יותר. לאחר האליפות עם הראפטורס קוואי עבר ביחס עם פול ג'ורג' לקבוצה עתירת כוכבים בצד הלא נכון של עיר המלאכים. בכל אורך ארבעת השנים האחרונות הקליפרס התחשבו בכל מאוויו של לאנרד, אך בכל זאת לא הגיעו להשיגים.  בעונה הראשונה הוא הפסיד בבועה לאגדה מצחקקת אחרת שהתחילה להתפתח בדנבר. בעונה השנייה למרות ששיחק רק 52 משחקים הוא נפצע מהיתקלות בג'ו אינגלס במשחק 4 בסיבוב השני של גמר המערב. עונה אחר כך ישב בחוץ על פציעת ACL, עונה אחר כך הוא שוב שיחק רק 52 משחקים בעונה הסדירה ונפצע אחרי המשחק הראשון בסדרה מול פיניקס. העונה הוא שיחק כבר 68 משחקים וואי וואי, אבל איך לא, נפצע מול דאלאס בסיבוב הראשון. ג'ורג בחר לעבור לפילי וכך נגמר עידן ג'ורג-לנארד בקליפרס.

האם זה סתם מזל רע?, האם העדר הכשירות בעונה הסדירה פגעה בקוואי ברגע כשעלתה האינטנסיביות? מה אפשר ללמוד מזה על פציעות-עומס-שחקנים.

תמונת מצב ואפילוג

יש מצב שהLOAD זה השינוי הכי גדול במשחק המודרני מלבד המעבר לשלשות. היום אין כמעט כוכב שמכבד את עצמו שלא נח לפחות עשרה משחקים בעונה. לקבוצות המנוחה של השחקנים תורמת כי זה מוריד את הסיכוי שהם יפצעו בפלייאוף (לכאורה, מנהלת הליגה טוענת שלא כלכך, אבל הם גם לא הכי אובייקטיבים בואו). בנוסף לקבוצות יושב טוב טוב בראש הסיפור של קוואי, מה יכול לקרות כשמתעלמים מהבריאות הפיזית של השחקנים שלהם ודוחקים בהם לשחק למרות פציעות. השחקנים גם בעד לא להיפצע והאינטרס שלהם ברור. אני גם מאמין שמקרה קוואי עזר לשחקנים להבין שהכוח הוא בסופו של דבר בידיים שלהם, ושהבריאות שלהם קודמת לעוד ניצחון על שארלוט בעונה הסדירה. אז מי נפגע מהעניין הזה?, הצופים ובאופן עקיף הכיס של הליגה.

אני מניח שכל קורא באתר הזה נתקל בסיטואציה המבאסת של לקום למשחק באישון לילה של הלייקרס מול הווריוורס רק כדי לראות את ג'ורדן פול מככב מול אלכס קארוסו כשסטף ולברון מעודדים מהיציע. שלא נדבר על כתבי הופס המסכנים שנוסעים עד למשחקים כדי לראות בלייב את הביזיון הזה. זה פוגע בהגעת האוהדים ליציע, זה פוגע בספורטיביות של העונה הסדירה ככלל, והופך אותה לאיזשהו קדימון משמים לקראת הפלייאוף. המצב הפך כלכך מגוחך שהליגה החלה לקדם סנקציות על מנוחה לשחקנים שכשירים לשחק, שכוללת חוסר יכולת להיבחר לפרסי העונה ובכך פוטנציאלית פגיעה בבונוסים של עשרות מיליוני דולרים לכוכבי הליגה. דוגמה מעניינת לקונפליקט שחוקים כאלה יוצרים ראינו כבר השנה עם מקרה טייריס הליברטון, שלאחר פתיחת עונה מדהימה, הוא התעקש לחזור מפציעה מהר על מנת לעמוד בקרטיריונים החדשים של ההשתתפות בליגה, אך חזר כצל של עצמו וככל הנראה מוקדם מדי.

אוקי אז מה נעשה?, נקצר אולי את העונה הסדירה?. אוהו, זה כבר הבטן הרקה של הליגה, הכסף (כרטיסים, זכויות שידור, כל הג'אם הזה). אם יקצרו את העונה, זה יפגע במשכורות של השחקנים, העובדים ובעלים. בהצלחה לגרום לדבר כזה לקרות בארצות הברית של אמריקה.

האם אנחנו צריכים לשמוח על עידן שבו השחקנים בעלי כוח גדול יותר ויש דאגה גדולה יותר לבריאותם? להתבאס על עידן חדש שבו דו"ח הפציעות יותר חשוב לאיכות של משחק ממאזני הקבוצות?, מה המשחק בעשר שנים האחרונות הוא לא כשהיה והרבה מזה בזכות קוואי לנארד אחד, שעזר לשנות את המשחק לעד.