פודקאסט "החום של מיאמי" הזמינו אותי להצטרף אליהם לפרק, כמובן שהסכמתי, בכל זאת מיאמי ו-NBA. איך אפשר להגיד לא?

במהלך השיחה שאלו אותי איך אני מפריד בין אהבה לכתיבה ומשם התגלגלנו לדבר על ההבדל בין העונה הסדירה של ג'ימי לבין פלייאוף ג'ימי. ובכן, יש לי תאוריה קצרה, אשמח לקרוא את דעתכם בתגובות.

קבוצה לאורך 82 משחקים לא יכולה להתבסס רק על השחקנים אלא הם צריכים לבנות שיטה ולא רק תרגילים. שיטת המשחק שמיאמי התחילה (החל מעונת 2017) זה שיטת פרינסטון. בגדול השיטה מדברת על כדורסל חכם וקבוצתי. יצירת הרבה הזדמנויות והמשכיות. הוא מיועד לקבוצות עם גבוה חכם שעולה לעונשין ומנהל משם את המשחק כאשר הוא מוקף בקלעים טובים. היתרונות של השיטה הם הם ריבוי האפשרויות והתקפה בלתי צפויה. הבעיה של השיטה היא סביב השחקנים החודרים שלא מקבלים הזדמנות לעשות את הקטע שלהם כי השיטה שמה דגש על מסירות ותנועה מתמדת.

אתן דוגמא לתנועה של מיאמי בתוך השיטה: המהלך ספליט שיוצר 4 אפשרויות (בסרטון מוצגים 2 מתוכם) שיכולות להתפתח קדימה. בשתי התרגילים יש מכנה משותף – באם מקבל כדור ואז יש חסימה לשחקן בצד לשחקן המוסר. פעם אחת חיתוך ופעם שניה זריקה.

מהלך נוסף שקיים בפרינסטון הוא מהלך הזום.

הזום מתחיל במסירה לגבוה ואז המוסר יורד וחוסם לשחקן שבפינה ומשם הנד-אוף ושלשה או המשך פיק&רול. זה נראה כך. הגארד יכול לעלות ולזרוק. 4 החוסם יכול לפנות את השטח ואז משחק בין שניים. וכמובן שזה יכול להתבצע גם עם 1 ו-2.

וכעת הדגמה של מיאמי מבצעת את העסק. שימו לב לתנועה של החסימה ולאפשרויות שנוצרות במהלך התנועות. חדירה לסל, שלשה, יציאה החוצה לשלשה (סוג של פלייר).

עוד עניין זה חיתוך לסל של שחקן חצי פינה ואז משחק פיק&רול בין שניים. זה נקרא "כניסת שחקן כנף".
אנחנו רואים את החיתוך של רוזיר לסל ואז משחק בין רובינסון לבאם שיכול גם להרים אותו לאליהופ כמו שהירו עושה לא מעט.

מכיוון שהמשחק של באטלר מבוסס הרבה על היכולת שלו לחדור לסל ולהשתמש בגוף שלו וביתרון מול שומר יחיד, ופחות לקלוע מבחוץ הוא פחות רלוונטי בשיטת המשחק הזאת. מי שבאמת מניע את מיאמי בהתקפה הוא באם אדביו.

מכיוון שיש הרבה אפשרויות השיטה הזאת טובה לעונה סדירה, אבל בפלייאוף ההגנות לומדות ומוכנות לכל תרחיש והשיטה הופכת לעצירה, אם זה מעברים מעל/מתחת חסימות או חילופים וכדו', השיטה מאבדת מערכה. כאן פלייאוף ג'ימי נכנס לתמונה. הוא שחקן חכם שיודע לנצל מאצ'-אפים ולחפור בצבע. ומכייון שהוא דורש הרבה תשומת לב, ההגנות מתמקדות בו והיתר נותרים חופשים לזריקות פנויות.
סתם לסבר את האוז בעונה הסדירה 22-23 הוא עומד 25% שימוש (יוסג') כאשר הוא כן מקבל את הכדור ועושה פעולות זה בעיקר בסופי רבעים שאין סביבו קלעים או כאשר הוא תופס פיקוד. אבל זה לא בשטף המשחק. לכן לעיתים נראה לנו כאילו מיאמי לא זורמת כאשר באטלר על המגרש. בסדרה מול מילווקי הוא עמד על 35% יוסג' כאשר הוא קולע 37.6 ומוסר 4.8 אס'. לעומת 23 נק' ו-5.3 אס' בעונה הסדירה. בהמשך הפלייאוף הוא עומד על 30 מול בוסטון, 26 ניו יורק ו-25 מול דנבר שמצאה את הפתרונות איך לעצור את מיאמי.

בנוסף לכל האמור, יש את הפער הקיים ברצון ובחשיבות בין העונה הסדירה לבין הפלייאוף, ובעיני הסיבה המרכזית שבאטלר לא עושה את אותם דברים בעונה הסדירה (למרות שהוא יכול להשתלט על משחקים בצורה מדהימה) היא שהוא קיבל את השיטה והוא הולך עם המאמן והקבוצה. דבר שלא כל כוכב היה מסכים שיקרה כאשר הוא מגיע לקבוצה.

קישור לפרק המלא – https://open.spotify.com/episode/7sTXCkifBJBJcuNE5tB7To?si=b656afd480cb4e12