בניגוד לכל חוקי כח המשיכה

(התנצלות: כשכתבתי את המאמר הייתי צעיר כמוכם, מלא התלהבות גם במה שאני רואה וגם במה שאני כותב)

הוא מקבל כדור, מטעה כאילו הוא נכנס ימינה, אבל זז שמאלה, עכשיו הוא מקפיץ את הכדור. שני השומרים עוקבים אחרי כל תנועה… הוא ממשיך להקפיץ. מקפיץ… ועכשיו מטעה בראשו, מבצע PUMP קטן ואז, רגליו השריריות אך הרזות משקיעות כוח מתפרץ עצום נגד רצפת הפרקט, והוא מנתר.

השומרים מנתרים אתו. אחרי עלייה של מטר באוויר השומרים מתחילים לרדת. הוא ממשיך להתרומם. עולה, עולה ועולה… כוח המשיכה החליט לעשות הפסקה של שלוש שניות. הוא לא מתחיל בירידה עד שראשו נמצא כבר בגובה הטבעת.

שם, כשהוא כרבע גוף מעל השומרים, שהחלו כבר בירידה לפני כמה עשיריות השנייה, הוא משחרר את הכדור ונותן לו לצלול ברכות לטבעת. אפשר לרשום עוד שתי נקודות. היה זה עוד סל, אחד מיני רבים, בניצחון קבוצתו "שיקגו בולס" על "יוסטון רוקטס" 100-107. ב-48 דקות משחק קלע מייקל ("אייר") ג'ורדן נקודה לדקה. 48 נקודות. סליחה, יותר מנקודה לדקה כי הוא שיחק רק 39 דקות. הוא יכול לדפוק כרטיס. יום עבודה נוסף בא לסיומו.

מבחינה ביומכנית, יש לו גוף מושלם. לא נמוך וקל מדי בשביל מספרי 3, 4, ו-5 לחגוג עליו, ולא גבוה וכבד מדי בשביל מספרי 1 ו-2 לסחררו ולעוברו כאילו היה עמוד חשמל בקרית שמונה. אם אדריכל של בני אנוש היה מתבקש ליצור את הגובה והמשקל האידיאליים למשחק כדורסל, הרי מידותיו של "אייר" היו משמשים לו כמודל: 1.97 מטרים, 90 ק"ג. הוא כבר היה לאייקון  הספורטיבי הגדול של האומה. הוא השחקן המדובר והמוסרט ביותר בין כל שחקני ה-NBA. צעיר (בן 23) יפה מראה, שרירי ללא אונקייה של שומן, ומיליונר, אחד שבקלות יכול לגמור את הקריירה כאחד מגדולי שחקני ה-NBA בכל הזמנים, אם לא הגדול שבהם. מדוע עליו אפשר להגיד "הגדול מכולם" ביתר קלות מאשר על וילט צ'מברליין, למשל? כי ג'ורדן הוא שחקן ללא תפקיד מוגדר. הוא לא פוינט-גארד. הוא לא שוטינג-גארד (קלע). הוא לא סמול-פורוורד. הוא לא פאואר-פורוורד. הוא לא והוא כן. הוא בעצם הכל חוץ מסנטר, ולכן קל יותר לומר עליו "הטוב מכולם" ללא צורך להגדיר תפקיד או עמדה.

מדוע אנחנו אוהבים אותו כל כך? מאותן הסיבות שאנחנו אוהבים את פיטר פן: הוא יכול לעוף. והוא גם מין ילד שלעד יישאר ילד, תמיד יחייך ויתרומם לתקרת האולם כשלשונו משתרבבת בחוץ, סמלו המסחרי.

"מתי התחלת לשחק עם לשונך בחוץ?" אני שואל אותו לפני כחודש ב"מדיסון" במשחק ניקס – בולס, כחלק מריאיון שהביא לכתבה עליו  ב"7-ימים" של ידיעות אחרונות. (אני לא אגיד שמייקל מרגיש כלפי משהו ממיוחד, אבל מאז שישבתי באותו שולחן עם אמו לא מזמן באול-סטאר 1988, הוא זוכר אותי ויש לי רושם שהוא 'נותן לי' יחס טיפונת מיוחד)

ג'ורדן מחייך: "הלשון לא תמיד בחוץ. היא בחוץ רק כשאני עולה לסל. כשאני מרגיש שהזריקה תהיה קשה, כשצריך להתרכז. זה דבר לא מודע. זה פשוט קורה. זה כנראה חיקוי שהעתקתי מאבי, כשהיה מתקן דברים בבית. אתה יודע, כשהיה מנסר או תולה תמונה. לשונו הייתה תמיד בחוץ, זה נדבק בי".

אני לא מוותר. "עד כמה ההרגל מושרש? האם זה לא קצת מגוחך שמיליונר בן 23 יתרומם לסל עם לשון בחוץ?"

הוא לא כועס, לא מתעצבן ולא נעלב. להיפך: "ניסיתי גם ניסיתי. אני יודע שאני משמש דוגמה לילדים רבים, שמחקים אותי בכל תנועה. זה לא רק מגוחך, זה אפילו מסוכן. פעם, במשחק נגד אוניברסיטת דיוק, נחתתי עם הלשון בחוץ וכמעט נשארתי ללא לשון. מאמני באוניברסיטת צפון קרולינה, דין סמית, היה צועק עלי כל הזמן: "מייקל, הלשון, מייקל. תכניס את הלשון". ניסיתי, ואחוזי הקליעה ירדו בלי הלשון מ-50 אחוזים ל-30. בסוף סמית ויתר. גם בובי נייט שאימן אותי באולימפיאדה ידע שכאשר אני מתאמץ הלשון משתרבבת החוצה. כשהיה רואה אותי עולה לג'אמפ עם הלשון בפנים הוא היה לוקח פסק זמן וצועק עלי: "מייקל, כבר חמש דקות אני לא רואה את הלשון שלך…" והוא צוחק את צחוקו המלא והכובש כשהוא מספר זאת.

לג'ורדן יש עוד כמה סמלים מסחריים: סרט הפלסטיק הכרוך סביב זרועו השמאלית, סרט אדוםבמשחקי בית, סרט לבן בחוץ גם המגן הפלסטי על ברכו השמאלית (שחור או אדום), מגן המולבש על ברך בריאה לחלוטין. ומלבד זאת, מכנסיו הארוכים המזכירים את אלוף העולם לשעבר באגרוף, לארי הולמס. לאייר ג'ורדן הצעיר עוד אמונה תפלה אחת: נעליו אף פעם אינן שרוכות עד הסוף.

אך שום מנהג או אמונה תפלה אינם מפריעים לו להיות אחד המעופפים הווירטואוזים המופלאים ביותר שריחפו אי פעם ב-NBA. האם יש מישהו אחד כאן בעולם, במאדים או בכוכב צדק המסוגל להתעופף עד לסוף קרש הסל, להסתובב 360 מעלות באוויר ולסיים את המבצע בדאנק אדיר? אם כן, שיקום.

אני לא רואה אף אחד קם.

ג'ורדן אמר בהזדמנות אחרת: "לפעמים אני מרגיש שיש לי כנפיים, שאני יכול לעוף. אני מרגיש שאני יכול לעשות כל מה שעולה על רוחי. אני יודע שאפשר לקחת הצהרה כזאת כהתרברבות, אך זה ממש מה שאני מרגיש".

כך הרגיש בוודאי לפני כחודש, כשקלע 50 נקודות נגד ניקס במדיסון סקוור גארדן, באחת מהצגות הכדורסל הנהדרות שראיתי אי פעם. הרגשה דומה אחזה בו מין הסתם נגד וושינגטון בולטס לפני שלושה שבועות, כשפתאום קלע 21 נקודות ברבע האחרון (סיים עם 43). הארטילריה שלו היא אין סופית: התעופפות לדאנקים עם ובלי סיבובים. עליה לקליעת ניתור מאזור הקשת תוך כדי התרוממות שאין להשתוות אליה. קלעית ניתור מחצי מרחק, אחרי PUMP או DOUBLE PUMP, ואז כניסה מתחת לסל וסיום בדאנק או בקליעת קרש עדינה.

ההליקופטר בן ה-23 הוא קומבינציה של ד"ר ג'יי, אלג'ין ביילור, ג'ון הבליצ'ק וארל מונרו. הוא מתעופף מעולה כמעט כמו הד"ר; יש לו הווירטואוזיות של ביילור, הסערה של ג'ון הבליצ'ק, וההצגה של ארל "דה פרל" (הפנינה) מונרו.

מייקל ג'ורדן הוא היום השואו של ה-NBA. דומיניק וילקינס ורון הרפר מפגרים כמה סיבובים באוויר אחריו. ההצגה של ג'ורדן היא הצגת היחיד הגדולה בתבל. זרקו את הכדור, שחררו את מכונת "הנקודה לדקה" ותוכלו לחזות בתצוגה, שהיא ספק כדורסל ספק ריקוד בלט באוויר.

אבל זוהי, מתברר, הצגת היחיד האחרונה שנשארה בליגה. קארים הזדקן, לד"ר הברכיים כבר דפוקות, מג'יק ג'ונסון הוא אולי הצגה שיכולה להשתוות לג'ורדן, אך הוא לא מסוגל להתעופף. לארי בירד? אותו באים לראות עובד, לא מציג. הוא תקוע על הרצפה כשהוא סובל מה"מחלה הלבנה" – אי יכולת ניתור. בירד לא נותן הצגות. הוא משפשף את סוליית נעלו השמאלית ואז הוא מבצע. דומיניק וילקינס הוא ה-"HUMAN HIGHLIGHT FILM", אבל הוא משחק בקבוצה דפוקה, אטלנטה הוקס, ולעולם לא נוכל לתהות על קנקנו עד שיראה שהוא וינר אמיתי, אחד שמנצח במשחקים הגדולים. וכך מייקל נשאר לו כבלרינה יחידה, בודד בפסגת ההימלאיה הכדורסלנית.

השאלה הגדולה היא, האם ילמד אי פעם שהוא חלק ממשחק קבוצתי? ג'ורדן זורק כיום 31.5 אחוזים מכל הזריקות של קבוצתו. הוא קולע 38.7 אחוזים מהנקודות של הקבוצה. הממוצע שלו עומד על 37.7 נקודות למשחק, הממוצע הגבוה ב-NBA העונה והשני בגובהו אי-פעם אחרי ה-50.4 של וילט צ'מברליין. ג'ורדן נמצא גם בין 20 הראשונים בליגה בריבאונדים (10.2 למשחק, ממוצע אדיר לשחקן שאינו פאואר-פורוורד או סנטר).

ממוצע האסיסטים שלו עומד על 3.5 למשחק בלבד. וזו בעיה. כי גארד עם 3.5 אסיסטים למשחק הוא כמו מרצדס מפוארת שיש לה רק חמישה מתוך שישה מהלכים, והמהלך החסר לה הוא המהלך האחורי. אבל שוב: האם הוא גארד? אני לא יודע בדיוק מה הוא, אבל אני יודע בוודאות שהוא השחקן הטוב בעולם.

ג'ורדן הוא ONE MAN SHOW, נכון, אבל לא מרצון. אולי מכיוון שהוא עדיין לא מרגיש שיש לו ארבעה שותפים לחמישייה שהוא יכול לסמוך עליהם. עובדה ששאר השחקנים לא מתלוננים. שאל את צ'רלס אוקלי, סטיב קוטלר, ג'ון פקסון וארל קיורטון, ארבעת האחרים בחמישייה הפותחת של שיקגו, והם יגידו לך: "מייקל הוא לא אגואיסט. לפעמים הוא דווקא מוסר לנו בשעה שהוא יכול לזרוק. אין לנו כל טינה. הוא הסופרסטאר ואתו ניפול או ננצח". הסנטר הוותיק השני, דייב קורזין, אמר כשהבולס שיחקו נגד הניקס: "אין בנו כל קנאה. כל שחקן שיכול ומסוגל לקלוע 40 נקודות למשחק עם דיוק קליעה של 48 אחוזים הוא או. קיי בפנקס שלי. מצדי, שיזרוק יותר".

שדרן הכדורסל המפורסם של CBS אל מקוויר, בעבר מאמנה של מרקט – איתה לקח אליפות והידוע כאחד ממוחות הכדורסל המוערכים ביותר בבית האטלנטי – אמר עליו: "מייקל ג'ורדן הוא השחקן הגדול אי פעם באחד על אחד. השאלה הגדולה היא אם הוא גם מעלה את רמת המשחק של אלה המשחקים איתו? לארי בירד עושה זאת. גם מג'יק עושה זאת. ג'ורדן? זה עדיין סימן שאלה. אבל חייבים להוסיף באותו נושא שלג'ורדן אין את הצוות הטוב שיש לשני הכוכבים בירד ומג'יק".

משכורתו של הדבר החדש של הכדורסל עומדת היום על מיליון דולר לשנה לחמש שנים. היא אמנם נמוכה בהרבה מזו של בירד, מג'ק או קארים. אך ג'ורדן אינו מתלונן: "חתמתי על החוזה הזה כשהייתי ממש צעיר מתחיל בכדורסל, מיד אחרי שהחלטתי לעזוב את אוניברסיטת צפון קרוליינה אחרי שנתיים. זה מה שהייתי שווה כשהייתי בן 20. אבל אני לא דואג, הכסף עוד יבוא". ורבותי, הוא כבר בא: נעלי הכדורסל "נייקי אייר ג'ורדן" כבר עשו ממנו מולטי מיליונר, שמשכורתו כשחקן היא רק פסיק קטן בסעיף ההכנסות שלו.

מלבד כל התכונות של ג'ורדן יש לו תכונה נוספת, יוצאת דופן לסופרסטאר ברמתו: הוא אוהב את משחק הכדורסל כמו נער צעיר, וכך הוא מתנהג ומשחק. ב-29 לאוקטובר 1985 הוא נחת מטיול נוסף בשחקים על רגלו השמאלית. עצם קטנה בכף הרגל נשברה וג'ורדן גמר בכך עם עונת 1985. כך לפחות המליצו הרופאים וכך חשבנו כולנו. היחיד שלא חשב כך היה אייר עצמו, שהחליט לחזור ולשחק  בפלייאוף נגד סלטיקס. אמרו עליו אז שהוא מטורף, שהוא מסכן את עצמו בפציעה שתגמור לו את הקריירה. אבל ג'ורדן רק חייך. כשלשונו משורבבת כרגיל בחוץ הוא כמעט חיסל במו ידיו את בוסטון סלטיקס הגדולה. 49 נקודות במשחק הראשון ו-63 במשחק השני סיכמו את שתי תצוגות הכדורסל "בק-טו-בק" (רצופות) הנהדרות שנראו אי פעם בפלייאוף על ידי שחקן יחיד.

הגארד של הסלטיקס, דניס ג'ונסון (שנחשב לגארד השומר הטוב ביותר ב NBA), אמר אחרי שעבר על בשרו את חוויית ג'ורדן ואחרי שהסלטיקס סוף סוף גברו על מייקל והבולס ופילסו את דרכם לשלב הבא ב-April 20, 1986: "ליידיס אנד ג'נטלמן. כמו שראיתם במו עיניכם, מייקל ג'ורדן הוא שחקן בלתי ניתן לשמירה". לארי בירד אמר אחרי ה-63 שקלע גו'רדן: "ראיתי היום את אלוהים משחק כדורסל ומחופש למייקל ג'ורדן".

למרות כל המחמאות והסופרלטיבים המוצדקים, ג'ורדן לעולם לא ייכנס להיסטוריה כאחד מהגדולים אם לא תתחיל קבוצתו לנצח. כי נגד כל ההתעופפות, הדאנקים והנקודות, שולפים לארי בירד ומג'יק ג'ונסון שטרות מסוג אחר: אליפויות NBA. לשיקגו בולס אין כיום צוות שיכול לעזור לג'ורדן לקחת אליפויות. אבל חכו לדראפט של סוף העונה: בעקבות מכירות מתוחכמות וחילופי שחקנים השיגה שיקגו שלוש בחירות בסיבוב הראשון של הדראפט. ג'ורדן זקוק כיום קודם כל לסנטר דומיננטי ופורוורד ברמה של קווין מקהייל כדי שיוכל לנצח עם שיקגו. שלוש הבחירות בשנה הבאה, מטרתן הייתה להשיג בדיוק את הדרוש, ואז, כשהצוות יהיה מושלם, רק השמים יהיו הגבול שיעצור את מייקל ג'ורדן. כי זה שמייקל ג'ורדן יכול להתעופף – אנחנו יודעים. שהוא אינו ניתן לעצירה – אנחנו גם יודעים. שהוא לוחם השונא להפסיד – זה עתה למדנו. שהוא ה-SHOW MAN ONE הגדול אי פעם גם את זה אנחנו כבר יודעים. עכשיו נותר לגאון הזה רק להראות לנו דבר אחד: שהוא יודע גם לנצח.

***

2014:

היום קשה לי להאמין שפעם תהיתי על הווינריות שלו. המספרים מתנפצים על פני ואני עומד בוש ונכלם: שש אליפויות NBA. שש פעמים MVP של סדרת הגמר, עשר הופעות רצופות בחמישייה הראשונה של המזרח באול-סטאר. שתי מדליות זהב אולימפיות. מוטב שאפסיק כאן.

ואם על משכורתו "העלובה" של ג'ורדן תהיתי ב-1987 (משכורתו הייתה, אם לדייק, 737,500 דולרים עלובים), אז גם כאן לא היה מקום לדאגה: הוא סיים קריירה עם 104,898,500 דולרים ממשכורות ועוד כמיליארד דולר הכנסות מנייקי, ממגרש הגולף שבבעלותו, הסרטים שהופיע בהם ופרסומות בהן השתתף, ועוד ידו נטויה. הוא הספורטאי העשיר בעולם – בעבר או בהווה.