השינוי במלוא הדרו

"טורניר הכדורסל הטוב בהיסטוריה". כך מכנים רבים את תחרות הכדורסל האולימפית שתפתח מחר (שבת).
כך מכנים, ויש להם על מי שיסמוכו.
טורניר כדורסל עולמי מעולם לא היה מעניין, צמוד ורחב יותר. את זה כולנו מבינים.
השחקנים הטובים בעולם מגיעים מאירופה, הנבחרות המתמודדות בטורניר איכותיות ועוצמתיות מאי פעם.
הכדורסל של פיב"א, וכמוהו גם של היורוליג, מביא ללא מעט רגעי מבוכה עבור החבר'ה שפחות מכירים את הסגנון.

ובכל זאת, ה-סיפור הגדול של הטורניר הבא עלינו לטובה הוא הסיפור של נבחרת ארצות הברית. אולי לראשונה מאז 92', מאז הדרים טים ההיא, נבחרת הכוכבים והפסים מציגה 12 שחקנים שכווולם כוכבי NBA. אין מסתננים. כל אחד ואחד מהשמות בנבחרת 2024 הוא כוכב כדורסל בפני עצמו, עם מעל למיליון עוקבים ברשתות, עם עמודי מעריצים, עם אליפויות או תארי MVP. כל אחד שם מותג. גם דריק ווייט, שלכאורה הכי "אפור" בסגל, הפך בשנה האחרונה לדבק באחת הקבוצות האדירות בהיסטוריה.

איך כל זה יחבור לכדי נבחרת אחת גדולה והיסטורית? מה צריכים האמריקאים לעשות בכדי לא ליפול שדודים לטורניר כדורסל עם רמה גבוהה מאוד, גם בנבחרות האחרות? איך המרקם הנורא עדין של כמות סופרסטארים כזו גדולה, יביא את עצמו לידי שלמות?
אנסה בכמה שורות הבאות להגדיר תפקיד לכל אחד ואחד מהסגל של סטיב קר, אריק ספולסטרה וטיירון לו.
איזו שלישייה, אלוקים.

התפקידים בקצרה

לברון ג'יימס:
לברון, וזה הכל. לא יודע אם הוא השחקן הכי טוב כרגע בנבחרת, אבל הוא לא רחוק משם. במשחקי ההכנה הראה שהוא חם על הזהב. האיש הזה צריך להמשיך לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב -לשחק כדורסל. בדרך שלו. וכמובן להיות המנהיג של כל העניין. הוכיח גם שברגעים אחרונים – הוא האיש.
קווין דוראנט:
קודם כל שיחזור. אחרי שחזר, נזכור כי מדובר בשחקן הנבחרת הכי גדול כנראה בארה"ב. אולימפיאדה רביעית שלו, עד עכשיו זכה רק בזהב. גם בגילו המתקדם מדובר בסקורר אולי הכי גדול שהיה וכו' וכו'. צריך להוביל בסקורינג.
סטף קרי:
האמת, טיפה טריקי. חשבתי שלסטף אין המון מקום בנבחרת הזאת, אבל מסתבר שסטף אחד הברגים הבאמת חשובים. חסימות האוף-בול הבלתי נגמרות, היציאה מחוץ לקשת, סטף צריך להמשיך ליצור איום היסטרי מחוץ לקשת ולתת לחבר'ה הגדולים לפעול בפנים. פחות להוביל כדור לדעתי.
ג'ואל אמביד:
הווו, מעניין. אמביד זה הגודל של הנבחרת הזאת. הוא צריך להיות הבולי-בול בצבע. להתמקד בקרבות ובמכות מתחת לסל על כל ריבאונד, ומדי כמה התקפות לשחק עליו עם הגב לסל. פחות יהיה אמביד של פילי, יותר יוסוף נורקיץ' סטייל. רק שקולע עונשין ושלשות והכל.
ג'רו הולידיי:
האבא של החמישייה הפותחת. כמה חשוב שהוא שם. הברומטר בהגנה, המפעיל בהתקפה. בעיקר לעשות את הדברים הקטנים והחשובים, ולתת למאסטרים לעשות את שלהם. שכל כדורסל עצום.
אנת'וני אדווארדס:
הלוואי שיגיע רגע בטורניר בו נגיד שהוא השחקן הטוב בנבחרת הזו. ופה אני קצת מדבר מאהבה עיוורת. אנט צריך להיות אחראי על הרגעים המרגשים, ההיילייטס, ולעלות מהספסל עם האש שיש לו בעיניים. הוא יתמודד עם ספסלי היריבות כנראה, ואמור להוביל התקפית את החמישייה השנייה.
ג'ייסון טייטום:
טייטום צריך להיות הקיי.די של החמישייה השנייה. הנעת הכדור על הציר תעבור דרכו, והוא יחליט אם להמשיך את התנועה, לקחת כדור פנימה בכוח או להרים שלשה. אולי עדיף פחות שלשות כי הוא פחות קולע לאחרונה, וגם יש לידו את –
דווין בוקר:
בוקר יהיה האיום המתמשך מבחוץ של החמישייה השניה. על משבצת השוטינג גארד יהיה את אדווארדס, בוק צריך נורא לזרום עם הסיטואציה. לא להכריח את עצמו מדי. להיות בכוננות מתמדת לג'אמפ שוטים מרחוק ומקרוב.
אנת'וני דייויס+באם אדבאיו:
שניהם ביחד כי הם צריכים להיות מתואמים בתפקיד. קו קדמי הגנתי מפחיד, סוגרים את הצבע לחלוטין. יחסלו סופית את הספסלים האומללים של היריבות. שניהם גם יעדים זוהרים לאלי-הופים ומהלכי פוסט. העוגן של החמישייה השנייה. חשובים מאוד מאוד.
דריק ווייט:
האס. אולי יסגור משחקים, אולי יסגור מחציות, יהיה ההפתעה הלא נעימה ליריבה מהספסל. אחד שיכול ברגע לחולל שינויים בריווח המשחק, בתנועת וזרימת הכדור, ורק מחכה כבר למפגש ההגנתי עם דניס שרודר.
טייריס האליברטון:
הממתק ההתקפי כשדברים פחות יעבדו. כשהבאנקרים אולי יתקעו קצת, יעלה לו טייריס עם מבעריו וירוץ, ויבלגן, ויקלע, וימסור וכו'. טורנדו.

עד כאן. מקווה שדיברתי לעניין, מקווה שלא חזרתי על עצמי.
בעיקר, אני חושב, כל אחד בארה"ב צריך לנשום. לתת את המקום לחבריו, להכיר בגדולת החבר'ה שעל הפרקט איתו. שיהנו מהרגעים האלה.
אני אישית מאוד מאוד מתרגש לראות את הנבחרת הזאת משחקת על תואר.
מחכה כבר לסדרה בנטפליקס.
בהצלחה לארה"ב, ובהצלחה לשאר העולם.