את שתי העונות האחרונות פתחתי עם הטקסט להלן. אז קבלו אותו בפרסומו השלישי:

*

השנה: 2002, החודש: יוני, השעה: 11:00, המקום: "גפן", קיבוץ חולית.

החמה טרם הגיעה למרכז הרקיע, אך היא כבר יוקדת וצורבת את העור החשוף כל הדרך הקצרה מבית אימי ל"גפן". "גפן" הוא מרכזון הנוער בקיבוץ. חדרו הפינתי נבחר להוות את מרכז הצפייה במונדיאל עבור תושבי הקיבוץ. עבורי, למשך 3 שבועות, זהו מרכז העולם. הואיל וחלק מהמשחקים משודרים בערוץ חדש (ספורט 5+) אין כל דרך להימלט משהייה במחיצת עם כל  ההובר חוכמים. "מה זה בכלל הערוץ החדש הזה?" אני שואל את אדם יוז כמה ימים לפני כן בהפסקת הבוקר מתגבור ההיסטוריה, ומוסיף בציניות" "עוד יבוא היום שבו ייקחו מאיתנו כסף על המוצר הקלוקל הזה שנקרא ליגת העל". מעט גיחוכים נשמעים ברקע, ורק שחר צמח מגיב ברצינות וקובע ש: "לא יתכן ולא נברא הדביל שיסכים לשלם".

אני נכנס קצת לפני תחילת המשחק ומגלה חבורה של גברים מיוזעים, בגיל העמידה, לבושים בבגדי עבודה ועוד כמה בני נוער שהבריזו מבית הספר ובגד הים שלהם עדיין לח מטבילת הבוקר בבריכה.

כל מקומות הישיבה כבר תפוסים. בהיותי שמיניסט אני מסמן באמצעות כף (כך נקראה אצלנו כפה) ידידותית לכיוון הראש של השישיסט הסמוך לכניסה. הנ"ל מזיז את ישבנו ימינה וכולם מצטופפים.

מה פה קורה פה? אני חושב לעצמי. היהפוך כושי עורו, נמר חברבורותיו וחבר קיבוץ העדפותיו? מדוע כל האנשים הללו, שבמשך השנה לא זוכרים כמה נגד כמה משחקים, פתאום נדחסים לחדרון קטן רק כדי לצפות במשחק כדורגל בצד השני של העולם?

מיד עולה בי התשובה. הרי מדובר על קיבוץ. כל הזדמנות להיעדרות של שעתיים מעבודה היא מצווה מבורכת.

*

השנה: 2002, החודש: יוני, השעה: 16:00, המקום: "גפן", קיבוץ חולית.

שוב אני שם פעמי ל"גפן". הפעם אני לא חוזר על הטעות ונועל כפכפים. הספיקו לי הדילוגים בין נקודות הצל הבודדות והקוצים של שבילי הקיבוץ כדי להפנים את הטעות מהבוקר. כאשר אני נכנס לחדרון הפינתי חשכו עיני. שומו שמים! שוד ושבר! חזיז ורעם! המצב גרוע המבוקר. אותם גברים שקודם היו בבגדי עבודה ישובים כעת במכנסיים קצרים (שעבור הדרום אמריקאים מביניהם משמשים, בחוסר הצלחה משווע, גם כתחתונים) ומלווים בילדיהם. איך זה קרה? כיצד כל התאוריה שלי התנפצה לי בפנים? אולי כולם מחפשים להעביר את הזמן בחדר ממוזג בתוספת בדיחות גסות עד ארוחת הערב?

*

השנה: 2002, החודש: יוני, השעה: 18:30, המקום: חדר האוכל, קיבוץ חולית.

בארוחת הערב אני מבין שמשהו השתנה. באופן מפתיע, במקום חבריי לחברת הנוער, מתחילים להתיישב לידי אותם הגברים שזה עתה סיימנו לצפות ביחד במשחק. בשל האינסטינקטים הלקויים שלי, אני נכשל בהימלטות ממטח השאלות שנורה לעברי: "מה אלה כל החוקים החדשים האלה?" הם שואלים אותי, ומיד מוסיפים: "מה זה נבדל פסיבי ולמה השופט הוציא צהוב למרות שניתן חוק היתרון?". איכוויסנישט אני אומר, בניסיון לא מוצלח. "תפסיק לבלבל ותתחיל לענות", הם גוערים בי.

*

השנה: 2002, החודש: יוני, השעה: 00:30, המקום: חדרי, קיבוץ חולית.

מוכה ירח, מונדיאל וחום של לילות יוני, אני מתקשה להירדם ומריץ בראש את אירועי היום. זה לא פייר, אני חושב. איך הם מעזים לתפוס לי את המקום? הרי הפעם הבאה שהם יזכרו שהמילה כדורגל קיימת היא רק בעוד 4 שנים. חוצפה! אני כמובן יודע שלאדם בגיל 45 מגיע יותר ממני לשבת במקום נוח, אבל התחושה אינה מרפה.

*

השנה: 2012, החודש: יולי, השעה: 18:00, המקום: הממ"ד בביתי, כפר סבא.

אני נכנס לקרוא את הפוסטים היומיים והתגובות ב'דה באזר'. יעל גורן? מי זו? אהה, חברה של פרוסנר… ניתן לה הזדמנות.

תגובה אחת שלה למגיב סורר מושכת לי את העין. " אתה בדיוק הדוגמה הקלאסית לנודניקים מתנשאים שחושבים שהכדורגל שייך לאבא שלהם", היא כותבת. "סיר סיר…" (הכוונה לשיר. השין של הבן שלי עדיין לא כל כך ברורה) אני לפתע שומע מאחורי. אני מיד סוגר את חלון מרשתת האינטרנט ומפעיל את רשימת ההשמעה. תגובתה של יעל נעלמת בתהום הנשייה.

*

השנה: 2012, החודש: אוגוסט, השעה: 18:30, המקום: שביל עפר, השדות בין כפר סבא לגן חיים.

באמצע הריצה המחשבות נודדות. פתאום אני שומע צליל ברור וחזק 'גלינג'. אני בודק האם המפתח עדיין בכיס, על מנת לוודא שלא מדובר בצליל שהוא יוצר כשהוא נופל על אבן. לא. הצליל בא מתוך הראש – איך האב א קונץ. כן, אני חושב, כן! ככה אני מרגיש! אני מרגיש שהכדורגל שייך לאבא שלי.

*

האם אני באמת חושב שהכדורגל שייך לאבא שלי? כמובן שלא. אבל זו התחושה שהתעוררה בי באותו לילה חם בחודש יוני 2002 ומתעוררת מחדש בכל טורניר כדורגל גדול. אני מחליט שאכתוב טור תגובה ליעל ואשלח לפרוסנר. אם יראה לנכון, יעביר אליה או יפרסם בבלוג שלו.

למה הדבר משול? לאישה שזה עתה ילדה את בנה הראשון ויושבת עם חברותיה שלהן 5 ילדים ומביעה את דעתה בנחרצות לגבי הורות. האם זו אינה זכותה? כמובן שכן. אך האימהות הותיקות חושבות לעצמן: "איך היא לא מתביישת? קודם שתחליף יותר מ-2 טיטולים. היא רוצה להביע את דעתה? קודם שתקנה ספרי לימוד שתוך כדי ילד אחד פולט עליה והשני שוכב פרקדן ומביך אותה בקריאות "גלידה, גלידה עכשיו".

דוגמה נוספת: תארי לך שאת נמצאת במקום עבודה מזה 25 שנים. כבר יצרת לעצמך מעמד. לפתע מגויס עובד חדש ובישיבת העבודה הראשונה הוא כבר חלק אינטגרלי מהדיון, כאשר אין כל יתרון לטענות שלך על פני הטענות שלו. מקומם, נכון?

אני מעוניין להבהיר: כל אדם שמחליט להצטרף לעדת אוהדי הכדורגל, אשרהו. כאשר נער בן 13 "מתערב" לי בדיון אין לי בעיה עם זה,  כל עוד אני יודע שכמוני, הוא לא זוכר את עצמו בלי כדורגל. אבל כשמישהו בן 30, שראה משחק וחצי בליגה הספרדית פתאום נהיה מומחה, זה צורם. האם קאמפ-נואו וסנטיאגו ברנאבאו אני שומע ממנו? אדוני, עד שלא תצבור קילומטרז' ופז"מ בקופסא, באורווה ובוסרמיל המתן לרשות הדיבור.

*

יעל, הכדורגל לא שלי. לא המצאתי אותו ואין לי עליו זכויות יוצרים. אבל נסי להבין אותי. אני לא רוצה להרגיש כך אבל המציאות היא שזו התחושה. שבכל טורניר גדול תופסים לי את המקום ומיד אחר כך נעלמים ואני נשאר לבד עם ליגת העל. לנו, האוהדים "הותיקים" שמוותרים על זמן משפחה, הזדמנויות קידום בעבודה, אלפי שקלים בשנה ושנות חיים בעצבים, פשוט קשה לקבל שמישהו שזה עתה ראה את האור שווה לנו לכל דבר ועניין.

האם מדובר על שחצנות? האם אנחנו חצופים ויהירים? חד משמעית – כן! האם זה עלול להדיר רגליהם של רבים מהכדורגל? גם כאן, כנראה שהתשובה חיובית. מגעיל – כנראה שכן. מתנשא – בטוח. אבל זו ההרגשה ולשנותה, לדאבוני, אין סיכוי.

מה אני מצפה ממך לעשות? לא הרבה האמת. להוריד קצת פרופיל ולהבליג כשמישהו קורא לך טרמפיסטית, ואולי לזרוק עלי גרעינים בשער 4 ולהראות לי שאני טועה.

ומעצמי מה אני מפצה? ממני אין כבר מה לצפות. הלוואי שהייתה לי אפשרות לשנות זאת, אבל למגינת לבי המצב כבר אבוד. אז כשאראה את השחקנים לבושים בירוק לבן עולים לכר הדשא, תתעורר בי ההרגשה – אבא שוב קנה לי את הכדורגל.

*