*פוסט זה פורסם ככתבה בעיתון שביעי, תחת אותו כותב*.

את עידו פגשתי במגרש הכדורסל באימון הנבחרת ואני הייתי בקורס מדריכי כדורסל. הכיפה של שנינו ישר חיברה ודיברנו על הסיפור ועל הדרך. אחרי שהתחילה המלחמה וחבר טוב של אחיינית שלי נפצע ואיבד את שתי רגליו, כמו הרבה חיילים נוספים, הרגשתי צורך עז לכתוב ולהראות להם שיש אפשרויות נוספות בחיים. זכיתי לדבר עם עידו ולהביא את הסיפור שלו לכאן. המטרה בפוסט זה הוא לתת תקווה וריפוי לאלו שנפצעו. אשמח אם תשתפו כדי שזה יגיע לכמה שיותר.

"אדם נורמטיבי בטח חושב שכדורסל על כיסאות גלגלים זה הספורט הכי מבאס שיש", מספר עידו מימון (בן 25, נשוי+2), "גם אני חשבתי את זה בהתחלה. עד שלמדתי לראות את זה אחרת."

עידו היה בן 16 כנפצע קשה בפיגוע דריסה ב-2015.  היה זה בתקופת פיגועי הדריסה, כשעמד בטראמפיאדה בצומת אלון שבות בדרכו חזרה מהישיבה. "אני זוכר את הכאבים החדים והצרחות". הוא משחזר "התעוררתי בבית החולים וההורים שלי סיפרו לי שנפצעתי בפיגוע. שאלתי מה שלום חבריי שנפצעו גם הם בפיגוע, הם עדכנו אותי שהם בסדר". הפציעות היו קשות. "הייתי עם שברים באגן, בגב התחתון ובכתף. הרגליים התרסקו, אחת עם חתך עמוק לתוך הבשר. הרופאים חשבו לכרות לי את הרגליים אבל הם הצליחו להציל לי אותן".

"לפני הפיגוע, הכדורסל היה מרכז חייו של עידו. בגובה 196 ס"מ, הוא בילה את רוב זמנו במגרש ואף היה בשיחות על כניסה לקבוצת הנוער של הפועל ירושלים. "אחרי הפיגוע הייתי בטוח שאני עוד רגע חוזר לעצמי וחוזר לשחק את המשחק שאני כל כך אוהב. כנער לא הבנתי את ההשלכות".

תהליך השיקום היה ארוך ומורכב, "הרופאים אמרו שיש סיכוי שלא אוכל ללכת שוב על הרגלים" הוא מספר "אחד הדברים היחידים שהחזיקו אותי בשיקום האינטנסיבי היו הזריקות לסל עם הפיזיותרפיסטית".

לאחר שבעה חודשים בכיסא גלגלים, עידו חש תקוע. "היו בי המון כעס ותסכול, שאלתי שאלות ולא קיבלתי תשובות – על המדינה שלא שמרה עלי, על המשפחה שלא הצליחה להבין את הקושי שלי, ככה לפחות חשבתי. וגם על אלוקים, למה זה קרה לי. קמתי בבוקר ולא הצלחתי להגיד "מודה אני" כי לא הודתי על מה שיש לי.
עם הזמן קיבלתי כלים ולמדתי להפסיק לשאול לָמָּה והתחלתי לשאול לְמָה. מכאן הדרך כבר קיבלה תפנית.

נקודת המפנה הגיעה כשרועי בן טולילה, קצין מגלן שנפצע בעבר וכיום מאמן כדורסל, הציע לו לבוא להתנסות בכדורסל פראלימפי. תחילה סירב עידו בכעס, אך לאחר פניות חוזרות הסכים. הייתי בטוח שהמגרש קטן יותר והכדור קטן יותר והחוקים שונים לחלוטין" הוא נזכר, "אבל ברגע שראיתי אותם מתחילים למסור את הכדור הכתום שאני כל כך אוהב וזורקים לטבעת הכתומה שאני כל כך אוהב פשוט ראיתי את הקסם של המשחק ואת ההזדמנויות לחזור למגרש, גם בחיים והצטרפתי אליהם".

ההתנסות שינתה את תפיסתו. "היה לי קשה בהתחלה להבין את השינויים במשחק, כמו הזריקה מגובה שונה והתנועה עם הכיסא, אבל הרגשתי סוף סוף שווה בין שווים. הבינו אותי ואת הקשיים שלי. פתאום הרגשתי שכיסא הגלגלים שהגביל אותי בחוץ, הפך כעת לכלי עבורי להגשים חלום".

עידו התקדם במהירות. הוא הצטרף לנבחרת העתודה של ישראל, שם מונה לקפטן. יחד איתו עשתה הנבחרת היסטוריה כאשר הם מגיעים למקום השלישי באליפות אירופה בשנת 2021. ועלתה לאליפות העולם בתאילנד. בהמשך הוא הצטרף לליגה הישראלית ולנבחרת ישראל הבוגרת. "בחרתי לתת כוח ולקחת את הגוף לקצה גבול היכולת, לכן המספר על הגופיה שלי 28, כח".

היום משחק עידו בקבוצת "כרישי חדרה – בית הלוחם חיפה". לאחרונה זכתה הקבוצה בגביע המדינה, ועידו נבחר לשחקן המצטיין של משחק הגמר כאשר קלע 22 נק'.

"הסיפור שלי הוא לא שונה מאחרים," הוא מדגיש. "אני רק צינור בתהליך הזה. מבחינתי אני מגשים את החלום שלי – לשחק כדורסל ולייצג את המדינה שלי. זה תהליך הריפוי שלי".

אתה שואל את עצמך לפעמים מה היה קורה אם לא היית נפצע בפיגוע?

אני כבר לא במקום הזה. התשובה שלי לעצמי ברורה – הדרך שעברתי, מה שחוויתי זה מי שאני. אני שמח במה שיש לי: המשפחה שלי, העבודה שלי,  ההרצאות שאני מעביר וכמובן הכדורסל".

בעקבות המלחמה יש הרבה לוחמים פצועים, מה אתה יכול להגיד להם?

הפצועים נמצאים כעת במקום של השאלות והכעסים וזה מובן לגמרי. דווקא מהמקום שבו הייתי אני מזמין אותם להצטרף לתהליך הריפוי דרך הספורט ובמיוחד להראות שיש להם הזדמנות חדשה לחיים.