הגשם טפטף לאיטו, ונשמעה נקישה בחלון. זה כנראה טיפות גשם חזק, אולי בעצם ברד. שוב נשמעה נקישה חזקה יותר ,זה בטח ברד חזק יותר אמרתי לעצמי. שוב נקישה שהרעידה את החדר, אולי רעידת אדמה חשבתי לתומי.

ניגשתי לבדוק, ובפתח החלון זינקה בחורה, כמו שמלאך מזנק עם רדת ליל. איך הגיעה לכאן עד לקומה שישית, ועוד מבחוץ?

היא ניגשה אליי, "עזוב את הכל, בוא נעשה חיים", אמרה לי. "לא מתוקה", עניתי, "אני באמצע כתבה להופס, זה יותר קדוש מכל דבר"

שלשום שאלתי את סמי, המנהל התפעולי של "סמי שמלות כלה לבתולות", איך היה מגדיר אשליה, ומה קורה לבן אדם במהלך חוויה כזו. "אשליה זו חוויה אלוהית", ענה לי, "אתה מרגיש שאתה מרחף במרומים, כל יכול, העולם פרוש לרגליך והוא נראה קטן, כל אצבעותיך נוגעות בו, הכל בהישג ידך".

"עשה טובה", ביקשתי, "תן לי דוגמה".

ותשובתו, "קח את תהליך הדראפט – לאורך שנים יש בו הרבה הצלחות, אבל גם לא מעט כשלונות".

החלטתי לבדוק את הטענה שלו, והתחלתי לטייל בענני הזמן.

דרגתי את שתי הבחירות הראשונות בציון מ-0 עד 100. לדוגמה לברון ציון 100, אנתוני בנט 0.

ואין נקודה טובה יותר לפתיחה מדראפט 2003 הנחשב לפסגת האשליות של הדראפטים במאה ה-21 – לברון באמת עם 100, יותר מזה אי אפשר. ודרקו מיליצ'יץ', עם אפס עגול, באמת אחת הבחירות האומללות בהיסטוריה, פותח רשימה מדהימה של נבחרים בבחירה השניה שבניגוד למצופה מכילה ברובה שחקנים מאכזבים.

ב-2004 מצטרפים דוויט הווארד, 80 בסולם המהפנט, עם  גוף מלא שרירים, אבל פחות מידי שכל. מהרגע שבו הצטרף ללייקרס מאוד לא הרשים, ואוקפור, עם 20, שהתברר כסתם עוד שחקן מהסוג שאתה מוצא בעשרות מחוץ לבחירות הלוטרי. אמנם יותר טוב ממיליצ'יץ', אבל פה נגמרות המחמאות.

ב-2005 מגיעים אנדרו בוגוט, 70, שזכה באליפות עם גולדן סטייט ,אבל לא ככוכב ראשי, והתברר בסך הכל כשחקן בינוני. אבל חכו תראו מי מספר 2 – מרווין ויליאמס המדהים, עם אפס עגול, שבא המכללת צפון קרולינה כשחקן ספסל, כלומר אפילו לפני קריירת הנ.ב.א לא היה שחקן מפתח. שימו לב עוד שחקן שנבחר שני וסיפק רק אשליות.

השנה היא 2006 עם ברניאני, שיש לו שם של אמן גדול, אבל מתברר שגרסת הכדורסל היתה שונה לגמרי, וזוכה גם היא לאפס עגול. הרבה בגללו הססו מועדונים, לאורך שנים, לבחור זרים בדראפט ובפרט לבנים חיוורים. בבחירה השנייה נמצא את למרקוס אולדריג', עם ציון 90, שסוף סוף שובר את הנאחס של הבחירה השנייה, אבל לא יהיו עוד הרבה כאלה בעתיד.

ושימו לב, בשלב זה עדיין לא ציינו שנה שבה שתי הבחירות הניבו שני שחקנים טובים.

גם 2007 לא תשנה את הסטטיסטיקה הזו, עם גרג אודן, שזוכה לציון 20. אולי אלמלא הפציעות הבלתי נגמרות היינו מקבלים שחקן ראוי לבחירה הראשונה? הפיצוי מגיע בבחירה השניה, עם קווין דוראנט, שזוכה לציון 100 בתור אחד משחקני ההתקפה הגדולים בהיסטוריה.

ב-2008 נציין את דריק רוז, ה-MVP הצעיר ביותר בתולדות המשחק, שמקבל 90 נק', ואלמלא הפציעות שלו היה מקבל 100. בבחירה השניה, ביס מר לי, מייקל ביסלי, חוזר לשטאנץ של בחירות שניות מאכזבות, והאמת שבחירת סוף סיבוב ראשון הייתה יותר מתאימה לו.

ב-2009 בלייק גריפין, 90, שנבחר לאולסטאר כבר בעונת הרוקי, ולולא הפציעות היה זוכה ב-100. בבחירה השניה האשם תאביט שזוכה אצלי לציון הנדיר 100-, כן מינוס מאה… לא מבין איך נבחר שני. הדבר החיובי היחיד אצלו שהשם שלו תביט זה מאכל עירקי מאוד פופולרי, עשיר באורז ובשר, מה שאין לתאביט עצמו.

ב-2010 אנחנו מקבלים את ג'ון וול, 90, רכז מעולה שהפציעות מנעו מאיתנו ליהנות ממנו יותר, וגם את איוון טרנר, 30, שהתברר כרול פלייר לא רע, אבל מי מחפש רול פלייר בבחירה השניה? נזכיר שטרנר הוא אחד הבאסטים הראשונים של הפרוסס הידוע לשמצה בפילדלפיה.

ב-2011 נבחר קיירי אירווינג, שחקן פנומן, קריזיונר מהסרטים, ואסטרונום חובב, שזוכה לציון 100. בבחירה השניה נמצא את דריק וויליאמס, עוד באסט מהדהד עם אפס עגול. ואם זוכרים את מרווין וויליאמס מ-2005 אפשר להפיק את הלקח – לא בוחרים וויליאמס בבחירה השנייה!

ב-2012 נבחר אנתוני דייויס, ציון 100 בשבילכם, שאחראי לאליפות עם הלייקרס, מהבודדים שטובים מאוד גם בהגנה וגם בהתקפה. בבחירה השניה נמצא גילכריסט, שבקושי שווה בחירת סוף לוטרי. רציתי לתת לו אפס רק בגלל השם המסובך שלו, אבל הוא היה שחקן הגנה טוב, אז אני נותן לו 40.

ב-2013 מככב אנתוני בנט, אולי הכשלון מספר 1 בדראפט בכל הזמנים. ציון אפס. אם נפתלי בנט היה משחק במקומו היה כנראה מצליח יותר. 14 מקומות אחר כך נבחר יאניס. בבחירה השניה נמצא את אולדיפו, ציון 40, סבל המון מפציעות, וגם כשהיה בריא לא היה יותר משחקן לא רע.

ב-2014 נמצא את אנדרו וויגינס, 70. לפני שנתיים הייתי נותן לו קרוב ל-100, אבל מאז האליפות הצהובה הוא בירידה תלולה. דיברו עליו כיורש של ג'ורדן, אולי התכוונו שהוא יורש של הבן של מייקל, ונקבו בטעות בשם של האב? במקום השני ג'בארי פארקר, שהכריז שישבור את הנאחס של בחירות שניות, אבל הצליח לשמור על המסורת של הבחירה הזו.

ב-2015 מצטרפים קא"ט, 90, שחקן גדול שהורדתי לו ציון בגלל ההגנה, ודיאנג'לו ראסל, 40, שמאז שזרקו אותו ממיניסוטה הם פורחים, שחקן בינוני שבקושי שווה בחירת לוטרי.

ב-2016 נקבל את בן סימונס, 60? איזה ציון לתת לשחקן מוגבל מאוד בהתקפה? ופצוע? ואת אינגראם, 60, שהלייקרס ויתרה עליו, ועל שחקנים נוספים, ללא היסוס כדי לקבל את דייויס. שני הנבחרים של 2016 שאמורים להיות בשיאם ב-2024 לא באולסטאר. דראפט זה מוכיח שצריך להמתין לפחות כמה שנים, עד שיודעים אם השחקן שנבחר ראוי לבחירה שלו.

ב-2017 שוב הסיקסרס של הפרוסס בוחרים ראשונים, ושוב מוצאים שחקן בינוני, ובמקרה של פולץ אפילו שחקן בינוני מינוס, שאני לא מוצא בו שום תכונה או יתרון מיוחד. 50. במקום השני לונזו בול, 70, שמאבד נקודות על כך שהלייקרס וויתרו עליו, ואז ניו אורלינס וויתרו עליו, וגם על פציעות

ב-2018 נמצא את אייטון, עם 40, שהתברר כסתם שחקן בינוני, והיום היה נבחר במקום שדריק לייבלי נבחר בו, הוא אפילו פחות טוב מלייבלי. פניקס שבחרה בו החליפה אותו תמורת שחקנים בינוניים מינוס. במקום השני מרווין באגלי, עם אפס עגול, שמצא את דרכו לוויזארדז, עוד קבוצה שמנסה לחלוב שור, וכנראה יצא מהליגה בקרוב. ואם זוכרים את מרווין וויליאמס ב-2005 אפשר להפיק את הלקח – לא בוחרים מרווין בבחירה השנייה!

ב-2019 הצטרפו זאיון וויליאמסון, עם 70, נכון לעכשיו, בגלל התערובת הזו של פציעות וחיים לא ספורטיביים בשחקן מאד מיוחד, ואת מוראנט, עם 80, נכון לעכשיו, שעד לפני שנה הייתי נותן לו 100, אבל התברר שאמנם הכשרון נדיר, אבל יש גם פציעות ובעיות של התנהגות מחוץ למגרש. אם נראה היה בהתחלה שמחזור 2019 שובר את הנאחס ומספק לנו שני שחקנים איכותיים, אז במבחן הזמן התברר שזה לא מושלם.

ב-2020 יש לנו את אדוארדס, עם 90, שהוא בחירה טובה מאד, ועדיין אני תוהה איך היה מתפקד ללא קונלי כרכז, ושני שומרי ראש כטאונס וגובר, ואת וייסמן, עם 20, שמזכיר את באגלי – לא יודע אם יפלט מהליגה, אבל הוא מקסימום שחקן רוטציה שהיום היה נבחר מחוץ ללוטרי.

נסיים עם 2021, כי כפי שאמרתי אנו זקוקים למספר שנים כדי לזהות את הכיוון של השחקן. בבחירה הראשונה, קייד קנינגהאם, 60, ש דטרויט חשבו שילכו איתו רחוק, אבל בינתיים שיחקו עונה בלעדיו עם הישגים טובים יותר. בבחירה השניה ג'יילן גרין, 60, עם קליעה לא יעילה בכלל, ובפרט משלוש, שנכון להיום אינו השחקן המוביל של יוסטון. השילוב בין גרין לג'בארי סמית' היה אמור לגרום לקבוצה להמריא, אבל בינתיים היא טסה נמוך עם שנגון וקאם ויטמור.

לסיכום – אם מנתחים את הרשימה שהצגתי לא מוצאים אף שנה מושלמת של בחירות אחת ושתיים מוצלחות. אולי 2019 תהיה כזו אם זאיון ומוראנט יקחו את עצמם בידיים, ואולי גם 2022 עם באנקרו והולמגרן.

כמות הנבחרים הלא ראויים בבחירה 2 ממש מדהימה – במקום לקבל סטייק פורטרהאוס, בלא מעט שנים אתה מקבל סטייק בטעם סוליה, שאפילו צ'רלי צ'פלין לא היה טועם ממנו.

ומה עם הבחורה? כל הכתבה מוקדשת לה, הרי אנו עוסקים באשליות, והיא כמובן אשליה מופרעת, אבל יש מנהלים שזכו לממש את האשליה שלהם – לברון ודוראנט למשל הביאו אליפויות ומימשו ציפיות מעל ומעבר.

המתמטיקאי הדגול ג'ון פורבס, זוכה פרס נובל לכלכלה ומומחה למשוואות דיפרנציאליות, נהג לומר לאשתו שכל יריעה רימינית ניתנת לשיכון איזומטרי במרחב אוקלידי כלשהו. הבנתם? אני לצערי לא!