עוד יומיים לתחילת סדרת הגמר הגדולה, וזו ההזדמנות לשתף אתכם בתחושות של אזור בוסטון לקראת הגמר, שם הטור (למי שלא מכיר) הוא מחווה לאחד מהכותבים הגדולים בשפה העברית עלי מוהר. 

בוסטון מגיעה לסדרה הזו בעמדה מעניינת. סוכנויות ההימורים מציבות אותה אמנם כפייבוריטית לנצחון, אבל במקביל יש סנטימנט (מוצדק או שלא) שהסיפור הזה צמוד יותר ממה שנראה. הסנטימנט, בתוספת של לוקאל פטריוטיזם – הסבר בהמשך –  מייצר פה תחושה חזקה של "כל העולם נגדנו". כאוהד הפועל, קל להזדהות. בוסטון קצת מזכירה את מה שהיה אומר לוי אשכול – "שמשון דער נעבעכדיקער" – שמשון המסכן…

לפני כמה שבועות, סטיבן A אמר (תוך שהוא מצטט טקסט עלום שנשלח אליו), שלג'ילן בראון יש attitude שגורם לחוסר אהבה כלפיו בליגה והופך אותו לבלתי שוויק (מלשון שיווק). בראון מצידו תבע את עלבונו, ובעיקר דרש לראות את הטקסט שהביא לכל השיח הזה. הסיפור הזה התחיל מחול שדים, במסגרתו נראה שהתקשורת הארצית מחבקת את דלאס ומנסה לחפש בכוח את בוסטון. המשפט הזה נכתב בחוסר אובייקטיביות מוחלט מצידי, הנרטיב של כולם נגדנו כבר יושב לי טוב.

פסקה על תקשורת הספורט פה – לכל אזור יש את תחנות הספורט המקומיות שלו, כשחייתי בקליפורניה התחנה האהובה עלי הייתה 95.7 the game, ועכשיו בבוסטון אני מכור קלות ל-98.5. השיטה דומה – התחנות המקומיות הן תחנות בנות של הרשתות הארציות, יש רצועות שידור שהן ארציות – אבל הרוב מקומי. וכמעט בכל התוכניות,  מלבד מגישים דעתניים (לא עשיתי סקר, אבל לרוב הם שני גברים בגילאי 50 פלוס) מרכז התוכנית הוא הטלפונים של האוהדים, ודעתם על המצב. המבנה הזה נותן תחושה יחסית טובה להלך הרוח ברחוב הספורטיבי, ומכיוון שגם המגישים, הם בתכלס אוהדים – יש נטייה קלה של התוכניות האלו להיות בצד הביקורתי. ניקח את יחסי בראון וטייטום כדוגמא, יצא לי לשמוע לא אחת ברדיו המקומי השערות על טיב היחסים בניהם, אבל, כשהתקשורת הארצית מתחילה לחטט – מתרחשת התיישרות מרשימה לצד הקבוצה המקומית. 

אבן נוספת בתחושת כל העולם נגדנו התווספה כשבראון לא נבחר לאחת מחמישיות העונה. הקבוצה סיימה את אחת מהעונות הסדירות הכי מרשימות בהיסטוריה של הליגה, אבל בניגוד ללייקרס או לפיניקס ששלחו שני נציגים לחמישיות – בבוסטון זה היה רק טייטום. בראון, שאחרי החוזה הענק שחתם כולם חיכו לנפילתו – דווקא לא איכזב. הוא אומנם ירד בנתונים הסטטיסטים, אבל השתלב טוב מבעבר בשטף המשחק, ונתן הגנה טובה. כשזכה בתואר המצטיין של גמר המזרח, לא רק שהוא הופתע, אלא גם אמר שהוא אף פעם לא זוכה בשום דבר. אימוץ הנרטיב הכללי, באופן אישי. אותו מעמד גם היה הזדמנות של אחת התוכניות ב-ESPN לבדוק את רוחב החיוך של טייטום ולהכריז על חוסר אהבה בין השניים. זה כבר הוביל להתפוצצות ברדיו המקומי – תוכניות שלמות שהוקדשו לעובדה שאנשי ESPN לא עיתונאיים, שהם בדרנים שמחפשים תשומת לב, ועוד. ועוד. 

הפרק האחרון במאבק הארצי מקומי נרשם כשג'יי ג'יי רדיק התראיין לתוכנית מקומית, ובתכלס לא אמר שום דבר, התחמק משאלות (כשנשאל לגבי המאמנים לדוגמא, אמר שכל הארבעה מצויניים) והיה דיפלומט ולא פרשן. השיחה הזו הייתה לא נעימה לשני הצדדים, ולמרות שמסגרתה רדיק דווקא פירגן לסלטיקס, יום אחר כך הוא כבר תהה האם בבוסטון בכלל ישמחו אם יזכו באליפות. כן, החמיצות בשיחה הגיעה למקום שבו המנחה המקומי מנסה לשכנע את רדיק שלא תמיד הקבוצה הטובה יותר מנצחת. הם כנראה לא היו מסכימים על שום דבר.

אז זה המצב פה בבוסטון, שיחות המאצ'אפים מפנות את מקומן למריבות וקטנוניות. אבל היי, אנחנו אוהבים ספורט לא רק בגלל הגובה שלייבלי קופץ אליו בעוד האלי-הום, אלא בעיקר בגלל שמדובר בבני אדם, על החוזקות והחולשות, הגבהים והתחתיות. לכן הסיפור של קיירי כל כך דומיננטי – זו לא רק החזרה הפיקנטית לבוסטון, מדובר בשחקן שזו הייתה ההזדמנות האחרונה שלו, שהיה בשפל אחרי שיא מרשים וצעיר. סיפור גאולה. לכן אנחנו עוקבים לראות אם טייטום סוף, סוף, ייפתח אופי מנצח.

ולכמה נקודות לסיום – 

הסלטיקס עשו גמר מזרח בשש משמונה השנים האחרונות, זהו גמר שני בשלוש שנים – קבוצה חזקה, בנויה טוב שהבסיס שלה רץ יחד.

לצד ההתלהבות (המובנת) מדלאס, הדרך המאוד קלה של בוסטון לגמר גרמה להרבה ספקנות לגביה, וכנראה להרבה שיעמום לגבי מה שכבר אפשר לכתוב עליהם.

לא זכורה לי סדרת גמר שבה שום תוצאה לא תפתיע (מלבד אם הסדרה תיגמר בארבעה או חמישה משחקים) – הכל יכול לקרות, ובכל מגרש!

פורזינגיס כשיחזור, לא רק יתרום לקבוצה נקודות (20 בממוצע), ריבואנדים ואת שחרור הצבע מהגבוהים של דלאס – הוא בעיקר יתרום גם עם החיוך שלו, ועם האנרגייה החיובית שכל כך חסרה לבוסטון.

ממשיך עם ההימור – בוסטון. בשש או שבע. איזה כיף שכבר מתחיל!