על מהויותיו השונות של הספורט – חלק א'/מולי

חשבתי ליצור סדרת מאמרונים על מהותו של הספורט. ואשמח אם תגיבו ותאמרו לי אם להמשיך אותה או שהנושא משרה שעמום ובכללותו חסר תוחלת.

ראשית, אני מבקש לקבוע שהספורט – מעצם מהותו –  הוא עניין של איזונים ובלמים.  אני טוען שאינך יכול ליצור ספורט כלשהו ללא איזונים מחד,  וללא חוקים שנועדו לשמש כבלמים מאידך. יותר מכך: לטענתי  אינך יכול ליצור שום מסגרת ספורטיבית ללא אותם איזונים ואותם בלמים, במיוחד אם  אתה מבקש לשמור על המונח המעורפל המכונה "הרוח הספורטיבית".

מטרתי במאמר זה היא להראות כיצד במגוון של תחרויות ספורט – החל מקריקט, דרך משחקי כדור קבוצתיים, המשך בתחרויות הספורט האישיות  וכלה בשחמט – ישנו תמיד שימוש הן באיזונים והן בבלמים כדי שתהיה תחרות ועל מנת לשמר את עיקרון הרוח הספורטיבית.

תפישת האיזון באה בצורה הבסיסית ביותר בעיקרון שאותו אכנה "עיקרון ההוגנות המאזנת". האומנם תוכלו לקבל מצב בו זוג קבוצות כדורסל בליגה תתחרינה זו בזו כשבאחת מהן זוג שחקנים ובשנייה שמונה?  לכאורה התשובה היא ממש לא אבל מה אם אומר לכם שבקבוצה האחת משחקים לה-ברון ודוראנט ובשנייה ילדי כיתה גימל אחת מבית הספר על שם יאנוש קורצ'אק בירושלים? מה שקודם נראה לנו לא מאוזן לרעת הקבוצה בת שני השחקנים פתאום הופך ללא מאוזן בכיוון ההפוך. מכך ברור לנו שעל-מנת שיהיה לפחות מצג של תחרות ספורטיבית עלינו לצאת מתוך הנחה מראש שיש לכל אחד מהמשתתפים בתחרות הספורט סיכוי הוגן, ושכמו שהילדים אומרים כשהם בוחרים משתתפים למשחק: "שיהיה כוחות" – כלומר סיכוי שווה יחסית.  את הפתגם הזה, "שיהיה כוחות", אני מכנה בלשון גבוהה "עיקרון ההוגנות המאזנת". הוא זה שעומד בבסיס כל תחרות הספורטיבית.

נעזוב לרגע את השאלה אם שחמט הוא ספורט או לא, (לדעתי כן) ונבחן לרגע באמצעותו את אחד העקרונות אותם אני מבקש להציג:

האם ישנה בשחמט הוגנות מאזנת? לטעמי ברור שכן, בראש ובראשונה מאחר ועל כל המשתתפים חל עיקרון ה"אותם חוקים חלים על כל המשתתפים" ועיקרון "אותם משאבים עומדי לרשות כל המשתתפים."  אנו יכולים לראות שלרשות כל אחד משני המשתתפים עומד אותו "צבא כלים" וכל אחד מכלים אלו מתנהג באותה צורה עבור כל אחד מהם, לראות שלרשות כל אחד מהם עומדת אותה כמות זמן  ולהיווכח שלכל אחד מותר לעשות רק צעד אחד בלבד לפני שחברו משיב בצעד משלו.

ומה עם עיקרון ה"שיהיה כוחות"? גם כאשר מנסים להפר את העיקרון הזה גם כאשר מביאים אמן או רב אומן בשחמט שיתחרה במקביל במשחק בו-זמני נגד, נאמר, ארבעים שחקנים אחרים, הרי בעצם, על כל המתחרים חלים אותם חוקים בדיוק ולרשות כולם עומדת בשורה התחתונה אותה מערכת של חוקים ונהלים.

כאשר אנו בוחנים את עיקרון ה"שיהיה כוחות" קצת לעומק, אנו יכולים לראות שכל הספורט התחרותי, יהא זה שחמט, כדורסל, סיף, אתלטיקה קלה או ג'ודו, כולו מתנהג מעצם מהותו כספורט מאורגן על פי העיקרון הזה: חשבו נא, יש לנו תחרויות נפרדות לילדים, נוער ומבוגרים, ויותר מכך, יש לנו ליגות ברמות שונות כדי שליצור מצב של תחרות שלא תוכרע מראש: ליגה גימל, בית, אלף, ליגה ארצית, לאומית, ליגת על, לידת אלופות ותחרות בינלאומית. התפישה העקרונית מתבססת על העיקרון ש"ראש השועלים שווה באיכותו לזנב האריות" ולכן יש קבוצות שעולות ליגה וקבוצות שיורדות. עיקרון ה"יהיה כוחות" בא לידי ביטוח אפילו בליגות שנוסדו לענות על צורך זה או אחר כמו ליגות למקומות עבודה, ליגת מכללות, או ליגת הפיתוח של ה נבא.

אבל כדי ש"יהיה כוחות" אנו מוסיפים אלמנטים למשוואה: הקביעה של "עיקרון תקציבי מינימלי" לכל קבוצות הליגה, למשל,  נועדת ליצור מצב בו לא תהיה קבוצה חלשה מדי, ולעומתה חוק "תקרת השכר", בנבא למשל, נועד להקשות על מצב בו תהיה קבוצה חזקה מדי.

במסגרת הניסיון לשמור על תנאים שווים לכל המשתתפים בתחרות, הרי שאנו לא מוצאים מצבים ממוסדים בהם יחיד  מתחרה נגד קבוצה ו/או מועדון נגד נבחרת.  בהקשר זה אני חייב לומר שלמרות שסביר שקבוצת הכדורגל של ברצלונה (אפילו ברצלונה של שנה זו) תנצח לפחות מאה וחמישים, אם לא מאתיים מהנבחרות בעולם, עדיין לא נמצא אותה מתחרה נגדן בתחרות רשמית.

ממתין להחלטתכם אם להמשיך את סדרת המאמרים או לא.