מומי! קראתי את מאמרו הנהדר ומזיל הדמעות (ז"א שהמאמר היה מאד מרגש) של MBK "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", והוא הזכיר לי נישכחות. יותר מכך. הוא עשה לי השראה בנשמה. השראה, יעני, אתה יודע, משהו כמו אינספירציה. עשה עלי אפקט מהסרטים. בוא נגיד השפעה או הקרנה. ז"א גרם לי התרגשות. אז החלטתי לשבת ולשפוך קצת זכרונות מהתקופה ההיא. לזה התכוונתי כשכתבתי "INSPIRED ME", ואני מקווה שעכשיו הכל מובן!
**************
"BEAT LA…BEAT LA…" – הישנן מילים מקסימות מאלה בכל עולם הלינגויסטיקה (מומי! LINGUISTIC זה בלשני. אוקיי מומי, 'בלשני' זה 'לשוני'. הבנת אחי?)?
עבורי אלה המילים בעלות החן, המענגות, מלבבות הנפש, והאסתטיות ביותר מאז "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ".
מאמרו של MBK גרם לי לחזור לאייטיז. זה לא "מאמר מהתיבה" כי זה מאמר עכשווי, ברוח התקופה. סתם לחזור קצת אחורה ולהיזכר בהופס מהעבר עבור הצעירים באתר (וכולכם צעירים!). אז אחד הזכרונות הראשונים היה "BEAT LA", שתי המילים החשובות ביותר בשפה העברית אחרי "שמע ישראל".
כמה אני מתגעגע להן. הצרה שייקח לנמושה מעיר המלאכים לפחות עד שנת 2022 להיות שוב רלוונטית, ולהיות זכאית בכלל שאנשים יעלו "BEAT LA" על שפתיהם, כי נכון להיום – וזה כבר עניין של שנתיים שיימשך עוד 6-8 שנים – "BEAT LA" זו כבר לא תחינה. זה רפלקס מותנה. אם אתה לא עושה "BEAT LA" ב-15 הפרש אתה מילווקי או קבוצת ליגה D.
טוב, אחרי שחייב הייתי להוציא זאת מקרבי, אפשר לחזור ל-"BEAT LA" האמיתי כש-"BEAT LA" היה מבצע של ממש, ולא דבר מובן מאליו ומתבקש.
הקהל של בוסטון משיכבת גילי טוען שהקריאה "BEAT LA" התחילה בשנות ה-60. האמת? אני הייתי בבוסטון פעמיים – ב-1965 וב-1968, בתקופה שהסלטיקס ניצחה 8 אליפויות רצופות, ולא שמעתי אפילו "BEAT LA" מושתן אחד, אז שלא יזיינו לי ת'מוח. הסלטיקס של אז עם ביל ראסל, ג'ון הבליצ'ק, סם ג'ונס, דון נלסון, לארי סיגפריד וכל השאר לא היתה זקוקה לקריאה הזאת כדי לנצח.
ההסטוריונים של 'עיר השעועית' מוכנים להישבע על 'קווינזי מרקט' שהקריאה נולדה בדקות האחרונות של המשחק ה-7 ב–12 ביוני, 1984 בגמר אליפות ה-NBA בין הסלטיקס והלייקרס, והמפגש הראשון 'ראש-בראש' של לארי בירד ומג'יק בסידרת אליפות שאיננה אליפות מכללות.
אם ככה, אז אני הייתי שם כשהקריאה נולדה. אני זוכר את המשחק השביעי כה טוב, כי היה זה המשחק בו ג'יימס וורת'י החזיק את לארי בירד בצבת – תוך שהוא, וורת'י, קולע 21 נק' – ומנע מהצפור לקלוע את ה-30 נק' שלו שהוא קלע בממוצע בששת המשחקים הראשונים (נדמה לי שהוא קלע 19 או 20). אז במקום להיות המוציא לפועל, לארי מצא שוב ושוב את סדריק מקסוול שסיים עם 24 נק' והיה גבור הנציון של הסלטיקס 102-111. אבל לארי בירד היה ה-MVP הברור של הסידרה.
מג'יק חילק באותו משחק 15 אסיסטים. רוברט פריש קטף 16 ריב'. הכל מהזכרון.
אז הייתי אוהד שרוף של הסלטיקס ולארי בירד. אני זוכר שכשהקהל החל לצרוח "BEAT LA" בעיקר ברבע השלישי בו הסלטיקס פתחה הפרש וברחה קדימה, השופט אירל סטרום היהודי – שתמיד הביא הומור למשחקים – החל בתנועות מנצח בסימפוניה לעבר השופט השני דארל גרטסון, עד שגם השני החל בתנועות 'מנצח' בפילהרמונית יחד עם ה-"BEAT LA" וכך נולד אחד המשפטים החשובים בתולדות העולם.
איזה ימים נפלאים היו אז. כן כן. זה המשחק בו – לפי טענות הלייקרס – רד אורבך ציווה על מהנדסי האולם לשתק את ה-AC באולם, והטמפרטורה הגיעה ל-35 מעלות. קרים עבדול ג'אבר הזיע ובקושי זז. מג'יק לא היה מג'יק. אבל גם שחקני הסלטיקס ניצלו בחום של האולם.
כתבתי אז לעתון 'חדשות' שבבייסמנט של האולם, היכן שהיו חדרי ההלבשה, ראיתי חתול רודף אחרי עכבר, ובגלל החום שניהם עשו זאת בהליכה. המשפט קפץ לי ככה סתם לראש, ומאז קראתי אותי יותר מפעם או פעמיים בכתבי עת ישראלים. אז תדעו לכם שזאת עוד אחת מהמצאותי, כמו 'כדורסל מעולם אחר', 'עונת המלפפונים', ו-'עכברי כדורסל'.
בימים ההם היו חתולים ועכברים בגארדן בבוסטון, וקווין מקהייל נשבע בשם הבתולה מרי שהוא ראה פעם קוף מהלך שם, ומאז הוא לא יורד לחדרי ההלבשה לפני שהם ניבדקו.
הצרה של כתיבה ב-'חדשות' אז (ולכן אחרי שנתיים עברתי ל-'ידיעות' כי רציתי שיותר אנשים יקראו אותי) היתה שהתפוצה של העתון הנפלא היתה בסביבות 20,000 ס"ה – רובם בראנז'ה, וכן פרופסורים וסטודנטים באוניברסיטת ת"א, ועוד כמה אנשי בוהמיה, אז אני בטוח שמה שאני כותב עתה על "BEAT LA" הוא דבר די חדש לכל הקוראים אותו.
רק לכבוד ההסטוריה של אז, לאלה מכם הזוכרים את הסידרה, במשחק השלישי הלייקרס שחטו את הסלטיקס 137-104, למרות 30 נק' של לארי, שבסיום המשחק כינה את חברי קבוצתו "SISSIES". מקהייל טוען עד היום שהמילה הבודדת "SISSIES" הביאה לסלטיקס את האליפות. היום? שחקן המכנה את חברי קבוצתו "SISSIES"? הוא לא יזכה לחיות את היום בו יבוא סוף לסיפור. אבל כנראה שללארי בירד היה מותר תמיד מה שלאחרים היה אסור.
ברגע שהקריאה "BEAT LA" נולדה, היא הפכה לשופר של קריאות מקריאות שונות באולמות שונים, כגון ה-"די-פנס" של הניקס במדיסון סקוור גארדן (ששאר האולמות בעולם מחקים אותה היום), וקריאות אחרות המיוחדות לכל אולם.
רק להזכירכם שהקריאות שמורות למקרים מיוחדים. כמו "HEIRLOOM" (פריט מיוחד שבא בירושה) שאתה מוציא רק למקרים מיוחדים, כך גם הקריאה שווה את אותיותיה רק כשהיא נשמעת ספונטאנית מ-19,560 גרונות ב-UNISM כמו ה-DE-FENSE של המדיסון סקוור גארדן.
************
מג'יק ג'ונסון אמר לפני פתיחת הסידרה נגד הסלטיקס ב-1984 ש- "THAT IS WHAT AMERICA WANTS TO SEE!”
הוא צדק כל כך. שנות ה-80 הציגו בפני חובבי הכדורסל של ארה"ב – ומי שהצליח לעקוב בתקופה ההיא אחרי 'הופס אמריקה' בשאר העולם – את המצ'אפ האופטימלי. אלוהים בכבודו ובעצמו לא היה מסוגל ליצור יריבות נעלה מזו. RIVARLY שנוצר בשמיים (אז אם כך יכול להיות שאלוהים כן יכול היה ליצור יריבות גדולה יותר, אבל את זאת לא נדע לעולם!).
לפני שאני ממשיך, וכדי שלא תטענו שאיני אובייקטיבי, אני מודה ומתוודה שהלייקרס היתה עליונה על הסלטיקס באייטיז: 5 אליפויות לעומת 3. אבל זה פחות חשוב מעצם הקרבות. מעצם ה-RIVALRY שלא היה כמוהו, וכנראה גם לא יחזור כמוהו לעולם. למה? העולם השתתנה. הליגה השתנתה. לא תהיה יותר שליטה בלעדית כזאת ע"י הסלטיקס במזרח והלייקרס במערב!
מה שהיה נפלא ביריבות הזאת היא העובדה שזאת היתה התחרות החמה ביותר ללא טיפונת טינה, נטירה, או עוינות בין היריבים. לדעתי היריבות הבוערת הזאת לא הפכה לעוינת בגלל ההערכה והכבוד שהיריבים רכשו אחד לשני. רק אחרי שלארי ומג'יק פרשו, הסיפור שכתבתי עליו כמה פעמים נודע לעולם: השניים נהגו להיפגש בפרנץ' ליק, ביתו של לארי בעיירה שמשום מה היתה המועדפת על הגנגסטר מס' 1 בתולדות ארה"ב אל קפון (משום מה בישראל הוא ידוע כאל קפונה) למנוחה,מילוי מצברים, ומילוי המחסניות, בסתר-סתרים, מבלי שאיש ידע.
רק תנסו לדמיין לעצמכם את לברון ג'יימס וקובי בריאנט ניפגשים לשבוע ימים באמצע הקיץ לדייג, מדיטציה, וקישקושים, מבלי שמילה אחת תדובר על הופס. טוב, עכשיו קובי הוא כבר לא פטקור, אז בואו ננסה לחשוב על לברון וקווין דוראנט ניפגשים לשבוע בקיץ באיזו שהיא עיירה באוקלהומה, ליד אגם, סתם להיות יחד 6-7 ימים ללא הפרעה, ללא מדיה, רק שניהם.
(בינינו? במחשבה שנייה אני יכול לדמיין במוחי את לברון ודוראנט עושים זאת; אבל הם היחידים שאני מסוגל לדמיין בראשי עושים זאת!).
בין השניים התפתחה הידידות האמיצה ביותר. עד שהגיעה השריקה לפתיחת המשחק, ואז זה היה "DOG EATS DOG". אבל תמיד בשיא ההגינות והספורטיביות.
הם היו שני נושאי הדגל של היריבות הגדולה ביותר בהסטוריה של הספורט, כי הניגודים בין השניים – וקבוצותיהם – היו הקוטביים ביותר שניתן להעלות על הדעת.
קודם המשותף ביניהם:
* לארי ומג'יק היו שניהם 9'6 – 2.06 מ'. אותו משקל. אותה מוטת זרועות. למג'יק היו כפות ידיים גדולות יותר.
*שניהם לא מסוגלים לנתר גבוה יותר מאשר מעל שני בלוקים בחצר. (לארי היה אחד הריבאונדרים הטובים בהסטוריה – ולבטח בין הפורוורדים – לא בגלל ניתור, אלא בגלל מיקום, הבנת משחק, וטיימינג – שלוש תכונות שאני לא מכיר שחקן אחר עם תכונות אלה ברמתו)
*שניהם לא 'אתלטים' מהשטאנצה המוכרת לנו. ניתור בינוני; כוח בינוני; מהירות בינונית; זריזות בינונית, קואורדינציה בינונית.
*שניהם היו מטובי שחקני התיכונים בתקופתם, ושניהם כיסו את שער ספורטס אילוסטרייטד – לארי כבר בכיתה י', ומג'יק בכיתה י"ב.
*שניהם היו כוכבי המכללות שלהם, מג'יק פרשמן במישיגן סטייט (הוא צעיר מלארי ב-3 שנים), ולארי סניור באינדיאנה סטייט, ושניהם היו הכובים שהביאו את מכללותיהם לגמר ה-NCAA. למג'יק היה צוות שחקנים טוב בהרבה מאשר ללארי, ומישיגן סטייט ניצחה בגמר.
אבל השונה ביניהם זעק השמיימה:
*לארי מעיירה קטנה בתוך שדות התירס של אינדיאנה; מג'יק מאיסט לנסינג, עיר אוניברסיטאית יקרתית ועשירה.
*לארי בן של כורה פחם, אב אלכוהוליסט שהתאבד, ילדות ענייה. מג'יק – בן להורים מהמעמד הבינוני.
*לארי – קומבו-פורוורד שהיה למעשה הראשון להיות מין פוינט גארד מעמדת הפורוורד. מג'יק – הפוינט גארד הענק הראשון (והאחרון בינתיים) בהסטוריה.
*לארי – משחק פשוט אבל עם ראיית משחק אופטימלית, מסירה מצויינת, קליעה אבסולוטית מכל המרחקים, ריבאונדר נפלא, ומין מג'יק בפשטות משחקו שלא ניתנת להסבר. מג'יק? קוסם. שואו-טיים מבלי להיות אגואיסט או סוליסט. כל המג'יק נעשה בקונספט קבוצתי.
***השוני בקבוצות***
*לארי משחק בסלטיקס, בעיר בוסטון, הכי מזרח שאתה יכול להיות בארה"ב. מג'יק בלוס אנג'לס – הכי מערבה שאתה יכול להיות אם אתה לא גר בהוואי.
*בוסטון – עיר מאד 'לבנה' (כמובן שיש לה את שכונות העוני שלה), אירית-קתולית מאד, אוניברסיטאית מאד, עיר של בירה בבארים מהטובים ביבשת. לוס אנג'לס? עיר מעורבת, מלאה היספנים, לא דתייה במיוחד, הוליווד. עוני ועושר. לבנים ושחורים.
*הסלטיקס תמיד היתה קבוצה 'לבנה'. אפילו שהיה לה את המאמן המקצועני השחור הראשון בהסטוריה של הספורט המקצועני האמריקאי (ביל ראסל), תמיד היו לה כוכבים לבנים יותר מאשר לכל קבוצה אחרת, מבוב קוזי,פרנק רמזי, וביל שרמן, ועד טום היינסון, דון נלסון, ג'ון הבליצ'ק, דייב קאונטס, דני איינג', ביל וולטון, קווין מקהייל, וכמובן לארי בירד (ואני בטוח ששכחתי כמה כגון אד מקאולי, לושקטוף, ועוד ועוד). הלבנים היחידים בתולדות הלייקרס הראויים לאיזכור היו גייל גודריץ', ג'רי ווסט, וביל וולטון.
*הסלטיקס היתה קבוצת הצווארונים הכחולים שמשחקה הושרש ע"י רד אורבך – כדורסל פשוט, לוחם, קבוצתי, חכם, הגנה, הגנה, הגנה, וריבאונד, ריבאונד, ריבאונד. הלייקרס היתה תמיד שואו-טיים: זה התחיל עם אלג'ין ביילור וג'רי ווסט, והמשיך עם השואו-טיים והפאסט ברייק של קרים עבדול ג'אבר, מג'יק, וכל השאר. כל אחת ניצחה בדרכה היא.
המדינה חולקה לשניים. לא היה באמצע. אתה עבור הסלטיקס או הלייקרס. זהו. היו הפרעות פה ושם מפילדלפיה הגדולה של 83' (לדעת רבים הקבוצה הגדולה בהסטוריה, שהיתה ONE TRICK PONY), והפיסטונס בסוף העשור, אבל למעשה היה זה עשור שיכולים היו לוותר בו על כל ההקדמות וללכת ישר ללייקרס נגד הסלטיקס.
למעשה, העשור הזה הציל את ה-NBA מכלייה. לפני לארי ומג'יק, לפני "היריבות הגדולה", ה-NBA היתה מין "COKE LEAGUE". לא קורה-קולה, אלא קוקאין. הסלטיקס והלייקרס – ובראשן הציפור והמג'יק – הצילו את דייויד סטרן, ואת ה-NBA, מכלייה.
אוריה
27 יול 2014 08:08:51תודה רבה על עוד כתבה מעולה! אני רק בן 17 אבל כבר כמה שנים אני אוהב לראות משחקים, סרטונים וסרטים על לארי בירד. לדעתי השחקן הגדול ביותר בnba. בהדגשה על השחקן, ג'ורדן היה אתלט בחסד עליון, ומג'יק היה בדרן. אבל לא היה שחקן כדורסל, כמו שכדורסל בסיסי ואמיתי צריך להיות שהיה טוב מבירד. היה קוסם על המגרש בזכות גאונות, וגם שהשתמש ב"show" זה היה רק כי זו היתה הדרך הכי טובה להעביר כדור לשחקן פנוי.
יניב
27 יול 2014 11:28:04תגיד אתה רציני להגיד על מג'יק שהוא בדרן???
מה שהוא עשה בליגה אף פוינט גארד גם לא יעשה בעוד 50 שנה.גם מה זה השטויות האלה שחקן?
בוא תסביר למה בירד שחקן ומייקל הוא רק אתלט ומג'יק הוא רק בדרן?
שלושתם היו גדולים מהחיים,אני עד היום הכי אוהב את מג'יק אבל עם עובדות אין מה להתווכח ושחקן הכדורסל הטוב ביותר ששיחק הוא מייקל,אחריו באים מג'יק ובירד.
אוריה
27 יול 2014 13:18:27אני לא.אומר שהוא היה רק אתלט ורק בדרן. מייקל ג'ורדן היה אתלט ענק בניגוד לבירד ומגיק שלא היו אתלטים(בלשון המעטה) ומגיק שהיה נהנה מהשואו ומהמסירות ולא שיחק כדורסל בסיסי כמו בירד. זה לא מוריד מערכו כשחקן ענק!
ג'ק השף המשפשף
27 יול 2014 19:15:14אוריה אתה טועה. גם למייקל וגם למג'יק היו יסודות כדורסל לא פחות טובים משל בירד
אוריה
28 יול 2014 00:39:04לא אמרתי שלא היו להם יסודות. אמרתי שהמשחק שלהם לא היה יסודי, וביסודי אני מתכוון ל fundamental,. כמו שטים דאנקן לא יתן קרוסאובר מלהיב, ככה גם בירד ןבוסטון. יש קלטת ללימוד כדורסל של רד אאורבך ובירד שמלמדים את המשחק בצורה הכי בסיסית וחכמה שלו, נגיד לא לחסום ולהעיף כדור לעזאזל אלא לתת מכה קטנה שהכדור יגיע לשחקן של הקבוצה שלך, ועוד.,
מומי שאוהב חציל בטחינה
27 יול 2014 09:45:05מומי היה משתמש בקריאה ביט ג'ניפר שהיו עושים משחק אחד על אחד
Mbk זה נטול כשרון כתיבה לחלוטין ומומי מבקש לא להזכיר אותו עם מומי באותו משפט
ד"ר נתת פוסט קרם דה לה קרם בחיי , מומי הוזיל דמעות על הדש בורד . ימים קשים עוברים עלינו יא מנחם
מג'יק חיים של מומי ולארי בירד למרות שהיה לו כרזימה של מוכר שואבי אבק הם השחקנים הכי טובים ששיחקו את המשחק
מנחם לס
27 יול 2014 12:56:27מומי, לבירד היתה כריזמה מכאן ועד פרנץ' ליק. היה לו את ההומור היבש מס' 1 בליגה עד היום. הפקה-פקה שלו הוא הטוב בליגה HANDS DOWN!
בנדה
27 יול 2014 11:59:30תודה רבה מנחם!
אורח
27 יול 2014 12:12:24קצת תחקיר דוקטור, לפני שנשבעים בשם השעועית:
https://www.youtube.com/watch?v=4Cjbx277moI
השירה מתחילה אחרי 2:10. דקות.
מנחם לס
27 יול 2014 13:00:57תוד'ה!
משום מה בויקיפידיה כתבו שהמשחק שאני דברתי עליו היה הראשון. אתה הוכחת שהם שגו!
מנחם לס
27 יול 2014 13:29:39אורח!
בדיקה חוזרת הוכיחה שאתה גדול! הקריאה "BEAT LA" באמת התחילה בפילדלפיה, במשחק גמר המזרח שהבאת בוידיאו, כשקהל הסיקסרס שהיה בטו ח בנצחון על הסלטיקס, החל לצרוח "BEAT LA" למפרע.
ומשם הקריאה הפכה לכלל ארצית!
יוסי
27 יול 2014 13:22:08הסדרות של שנות ה 80 בהחלט היו הטובות מכולם..
בוסטון לייקרס דטרויט יוסטון פילי ..
לא סתם גורדן הצליח לזכות באליפות ראשונה רק בתחילת שנות ה90
כאילו הרכיבו לשחקנים הטובים ביותר את הסגל הטוב ביותר עבורם..
הלואי שכל הכוכבים הגדולים באמת היו זוכים להפגש ראש בראש בפליאוף.. דיוויס לברון דוראנט רוז מלו פול . ..
אני מאחל לגמר ניו אורלנס קליבלנד.. דיוויס שומר על לברון וההפך
omri av
27 יול 2014 16:01:20אפרופו זיכרונות מהאייטיז (וקצת מהסבנטיז) ראיתי לאחרונה סרט נפלא על אחד הגדולים מכולם ושחקן שהליגה לא הייתה אותו הדבר בלעדיו הלא הוא – הדוקטור.
מומלץ בחום – http://vimeo.com/68379617 – חלק 1
http://vimeo.com/68382067 – חלק 2
joel
27 יול 2014 16:57:40מאמר סבבה אבל בובו קלטתי אותך בוואלה .
אתה נותן להם בסנדל שם ימצחיקול, האמת התגובות קורעות
joel
27 יול 2014 16:59:35התכוונתי מומו=סנדל=MBK גדול
joel
27 יול 2014 17:00:26מת על שרוטים ושרוטות
דדי
27 יול 2014 20:40:03"אז הייתי אוהד שרוף של הסלטיקס ולארי בירד."
(גמר 1984 כשהסלטיקס ניצחו)
עפתי מהכסא מרוב תדהמה כשקראתי את זה מנחם…
דדי
27 יול 2014 20:42:51ואגב, מג'יק ולארי לא היו חברים בתקופה הזו.
לקח עוד כמה שנים טובות עד שזה קרה.
דובי
28 יול 2014 10:09:30הסיפור המלא מפיהם. נהדר…
http://www.npr.org/templates/story/story.php?storyId=120053152
עגל
27 יול 2014 22:01:02מנחם – כתבה גדולה עם הרבה צבע. כן ירבו.
רק משהו אחד – לגבי לברון ודוראנט אתה צוחק נכון ?
הרי ידוע שבמשך כמה שנים הם היו נפגשים בקיץ למשך כשבוע.
כשהעניין נחשף הם חטפו כל כך הרבה ביקורת שמאז הם לא מתקרבים לפחות מ-200 מייל אחד מהשני.
היום הצביעות והערכים המלאכותיים של "ההמון" השתלטו על הכל.
מיכי
27 יול 2014 22:49:16המשחק השביעי ב 1982 היה בבוסטון והקהל של בוסטון היה זה שקרא לשחקני פילדלפיה BEAT L.A.
יהודה
27 יול 2014 23:59:26תודה מנחם.
אגב, ביל וולטון מעולם לא שיחק בלייקרס,
(הבן שלו כן אבל הוא לא אחד סופרים אותו).
אוריה
28 יול 2014 00:44:50צודק, הוא שיחק בלןס אנגלס רק בucla בקריירת המכללות הסנסציונית שלו ובקליפרס